בכל ארגון מגיע רגע שבו נדרש שינוי. לעיתים מדובר בשינוי ממעלה ראשונה: החלפת מספר בעלי תפקידים, ריענון נהלים, תיקוף פרוצדורות, חידוד מסרים או התאמה ארגונית מוגבלת. אלה מהלכים טקטיים, שמטרתם לשפר את הקיים מתוך הנחה שתפיסת היסוד של הארגון עדיין נכונה בעיקרה.
אך ישנם מצבים שבהם תיקון נקודתי אינו מספיק. אז נדרש שינוי מן המעלה השנייה: שינוי אסטרטגי, עמוק ורחב, הנוגע לאופן שבו הארגון מבין את המציאות, מגדיר את מטרותיו, מחלק סמכויות, בוחר מנהיגים, בוחן התרעות ומודד הצלחה. שינוי כזה אינו שואל רק כיצד לעשות את אותן פעולות טוב יותר – הוא שואל אם הארגון בכלל עסק בפעולות הנכונות.
שינוי מן המעלה השנייה מגיע בדרך כלל בעקבות טלטלה חיצונית: מלחמה, שינוי טכנולוגי, משבר כלכלי או תמורה גיאו־פוליטית, ולעיתים בעקבות כשל פנימי שמוכיח כי תפיסת היסוד הייתה שגויה. אם ארגון פעל במשך שנים בכיוון X ומגלה שכיוון זה אינו נותן מענה למציאות, המעבר לאסטרטגיה מסוג Y מחייב שינוי בכל שדרות הארגון: באנשים, בנהלים, בתקציבים, במודיעין, בהכשרות ובתרבות הפיקודית.
כישלון שמחייב מהפכה
אסון 7 באוקטובר 2023 הוא מקרה מובהק שבו לא די בשינוי ממעלה ראשונה. המערכת הביטחונית כשלה בזיהוי האיום, בהבנת כוונות האויב, במוכנות המבצעית, בהתרעה ובהגנה על אזרחי ישראל. האחריות אינה מונחת רק על כתפי גוף אחד, וכמובן שגם הדרג המדיני אינו יכול להיות פטור מבדיקה. אולם המערכת שקרסה באותו בוקר הייתה, בראש ובראשונה, מערכת הביטחון. לא מערכת החינוך קרסה, לא הכלכלה ולא מערכת המשפט. הביטחון הוא זה שקרס.
ומכאן שראשי גופי הביטחון, צה״ל, השב״כ, המוסד ויתר רכיבי המערכת, היו אמורים לראות, להתריע, להיערך ולפעול. לכן נדרש שינוי עמוק בתפיסות, במנגנוני הבקרה, ביחסים בין מודיעין למבצעים ובנכונות להקשיב גם להתרעות שאינן משתלבות בקונספציה המקובלת.
כשהביקורת עוצרת תיקון
הרמטכ״ל אייל זמיר ביטא את הצורך בשינוי עמוק כשקבע כי אחריות פיקודית לאחר 7 באוקטובר אינה מסתיימת בהכרה בכישלון, אלא מחייבת לבנות מחדש ולהוביל שינוי. אולם כלפי זמיר עצמו מוטחות טענות סותרות: אם הוא מחליף בעלי תפקידים, הוא מואשם ב״טיהור״; אם הוא אינו מחליף אותם במהירות מספקת, הוא מואשם בטיוח. אם הוא מציג עמדה מקצועית מול הממשלה, הוא מתויג כפוליטי; ואם הוא נמנע מעימות פומבי, נטען שהוא חלש או כנוע. זו אינה תמיד ביקורת שמטרתה לשפר החלטה מסוימת, אלא לעיתים דרך להפוך כל החלטה שלו לבלתי לגיטימית.
ראש השב״כ דוד זיני מתמודד עם תופעה דומה. חלק מהשיח סביבו נסב כבר מראשית הדרך על זהותו האידאולוגית, על אופן מינויו ועל חשדות מוקדמים בנוגע לנאמנותו, במקום על בחינה שיטתית של עבודתו בפועל. מותר וראוי לדרוש מראש שב״כ עצמאות מקצועית, כפיפות לחוק וממלכתיות מלאה. אך הצגה מראש של כל החלטה עתידית שלו כתוצר של אג׳נדה פוליטית עלולה לפגוע ביכולתו לבצע שינוי מבני בשירות, לפני שניתן לו בכלל להיבחן על פי תוצאותיו.
גם ראש המוסד רומן גופמן נכנס לתפקיד תחת סערה ציבורית ומאבקים סביב עצם המינוי. לצד תמיכה בו מצד הרמטכ״ל, הושמעו טענות חריפות נגד התאמתו ואף הוגשו התנגדויות למינויו. בהמשך, כאשר קידם שינוי ארגוני והדיח שני בכירים בעקבות כישלון תוכנית מול איראן, גורמים במוסד תיארו את הצעד כ״טיהור״ וכפעולה שנועדה להתנער מאחריות. ייתכן שיש מקום לבדוק כל החלטה כזו לגופה.
אך אין להתעלם מכך ששינוי עמוק כמעט תמיד מערער מוקדי כוח קיימים ומעורר התנגדות מצד מי שנפגעים ממנו.
גיבוי אינו פטור מביקורת
זמיר, זיני וגופמן אינם זקוקים לחסינות מביקורת. להפך: עוצמת התפקידים שהם ממלאים מחייבת פיקוח ציבורי, דרישה לשקיפות, בחינה של החלטות וקיום דיון ער על מדיניות הביטחון. אלא שהביקורת הנשמעת כלפיהם עוסקת כמעט תמיד בזווית הפוליטית, בזהות המחנה שאליו הם משויכים, ביחסיהם עם הדרג המדיני או במאבקי כוח אישיים. היא עוסקת בשאלה מי מינה אותם, את מי הם מחליפים ומי מרוויח או מפסיד מכל החלטה. הביקורת הזו היא כפוית טובה, ויותר מכל היא מכשילה את כולנו.
כשבוחנים את טבע הביקורת המושמעת כמעט שאין בה העמקה על הסיבה המרכזית שלשמה הועמדו בראש הארגונים: יכולתם לשנות את הקונספציה שהכשילה את מערכת הביטחון ב־7 באוקטובר, ולהוביל טלטלה תרבותית ואסטרטגית אמיתית בתוך הארגונים שעליהם הם מופקדים. השאלה החשובה אינה אם זמיר, זיני או גופמן מספקים כותרת טובה למחנה פוליטי כזה או אחר – השאלה היא אם צה״ל, השב״כ והמוסד נעשים תחת הנהגתם ערוכים יותר, ביקורתיים יותר, מקצועיים יותר ומסוגלים יותר לזהות איום בזמן ולפעול מולו.
אחרי הכל, ראשי מערכת הביטחון צריכים להיבחן לפי הישגי המערכות שהם מובילים ולפי עומק השינוי שהצליחו לחולל בהן נוכח כישלון 7 באוקטובר. האם השתנתה תרבות ההתרעה? האם קולות חריגים נשמעים ומקבלים משקל? האם מנגנוני הבקרה השתפרו? האם הכשירות, האחריות והיכולת המבצעית חוזרות למרכז? אלו המבחנים האמיתיים.
המינימום הנדרש מאיתנו, הציבור, הוא לדרוש מהם שינוי עמוק, לבחון את תוצאותיו בקפדנות ולתת להם גיבוי כאשר הם נדרשים לקבל החלטות קשות לשם ביצועו. אחרת, המערכת תישאר שבויה באותם דפוסים, ואת המחיר הקשה נשלם כולנו.
