“החקלאים הם חלק בלתי נפרד מביטחון המדינה”

בחודש יולי 2016 יצא חקלאי ממטולה לעבודה במטע שלו, סמוך לגבול לבנון. הוא זיהה משהו מוזר בשטח, מה שהתגלה כחבילת חומרי נפץ שהוסתרה על ידי החיזבאללה במטרה להעבירה לחוליית טרור בתוך ישראל. המקרה הזה מהווה דוגמה מובהקת לתפקידם של החקלאים בשמירת ביטחון הגבולות. אולם, לא רק אירועים חריגים מעין אלה ממחישים את תפקיד החקלאים בביטחון ישראל, אלא עצם הנוכחות שלהם בקווי הגבול.

התפיסה הזו, הרואה בחקלאים חוליה הכרחית במערך הביטחוני, אינה חדשה. היא אפיינה את ההתיישבות העובדת של תנועת העבודה החלוצית עוד מלפני קום המדינה, וידוע הציטוט המוכר של יוסף טרומפלדור: “במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו”. שוחחנו עם אורי דורמן, מזכ”ל התאחדות חקלאי ישראל, העושה לילות כימים במטרה לסייע לחקלאי העוטף שנפגעו קשה במערכה שנפתחה ב-7 באוקטובר, כדי להתבונן במצב מנקודת מבטם של החקלאים.

“החקלאות היא ששומרת על גבולות המדינה”

אורי דורמן בהחלט מודע לחשיבות נוכחותו של החקלאי הישראלי במאבק למניעת פלישה עוינת לקרקעות המדינה. “בימות שלום החקלאות מחליפה את הצבא”, קובע אורי, ומסביר: “זה לא שהחקלאות באה במקום טנקים, אבל בימים שבהם לא צריך טנקים, החקלאות היא ששומרת על גבולות המדינה”.

בתכלס, באיזה אופן החקלאות שומרת על גבולות המדינה?

חלק מהתפקיד של החקלאים הוא שמירה על הקרקעות. שלא יהיה ואקום שיאפשר לעשות בקרקעות האלה דברים אסורים – לא רק פלישות של מחבלים, אל גם פעילות פלילית. מאז קום המדינה יש סינרגיה בין החקלאים לבין כוחות הביטחון באזורי הגבול. “לא בכדי ראינו עכשיו, ב-7 לאוקטובר, שתקפו לא רק את בסיסי צה”ל אלא גם את היישובים והחקלאות לאורך הגבול, שהם חלק בלתי נפרד מההגנה על הרצועה.

והסינרגיה הזו בין כוחות היבטחון לבין החקלאים באה לידי ביטוי בימים אלה?

לצערי לא. אני חוזר עכשיו מפגישה של חקלאים תושבי העוטף. אלה חקלאים שכבר שבועיים לא עיבדו את השטחים שלהם, הם לא יכולים להגיע אליהם, והם צריכים ללכת להתחנן למס רכוש כדי שייתנו להם מקדמות על חשבון הפיצוי שמגיע להם. אין להם איך לשלם במכולת עכשיו. כל מטה לחמם איננו. החקלאי שישב שם, בעוטף עזה, והיה חלק ממערך ההגנה, יצא מתוך הנחה שאם יקרה לו נזק משמעותי, יהיה מי שיפצה אותו. אני חושב שהאמון של החקלאים במדינה נשבר, וצריך להשקיע הרבה מאמצים כדי להחזיר אותו.

מהם עיקרי הנזקים שהחקלאים בעוטף מדווחים עליהם?

קודם כול, זה לא רק בעוטף. גם בגבול הלבנון יש חקלאים שלא יכולים לגשת לשטחים שלהם. בצפון מדובר בעיקר במטעים ובלולים. עכשיו, למשל, עונת קטיף התפוחים. והתרנגולות בלולים, מה עושים איתן? אז בעוטף הרבה מהעופות מתו כי הלולים נפגעו או שלא היו להם די מים ומזון כי אי אפשר היה להגיע ללולים, בצפון יש חקלאים שמחרפים את נפשם והולכים לאסוף את הביצים ולראות שהתרנגולות מקבלות מספיק מים ומזון, הכול כדי שלעם ישראל ימשיכו להיות ביצים מייצור מקומי. הבעיה המרכזית, בעיניי, היא לא נזקים ישירים מהמלחמה, אלא נזקים עקיפים.

לאילו נזקים עקיפים אתה מתכוון?

כשיש שרפה של שדות, או כשפגז מפוצץ חממה, יש פיצוי. הבעיה היא במניעת רווח. יש אזורים שבהם הגישה לאדמות מוגבלת, ויחד עם מחסור חמור בכוח אדם, שבימי שגרה מסתמך בעיקר על עובדים זרים ופלסטינים, אי אפשר לבצע את העבודות ההמוניות כמו קטיף. הבעיה המרכזית היא שהפיצויים ניתנים בהתאם למרחק מהגבול. לפי חוק מס רכוש, יש פיצוי על נזקים ישירים ועקיפים עד מרחק של 7 קילומטרים מהגבול בדרום ועד מרחק של 9 קילומטרים מהגבול בצפון. מי שהאדמות שלו נמצאות מעל ל-7 או 9 קילומטרים מהגבול, לא ברור מה גורלו. במלחמה הנוכחית יש נזקים עצומים גם לחקלאים במרחק של 20–25 קילומטרים מהגבול. המדינה לא נותנת פתרון ברור לחקלאים האלה.

לא רק ביטחון גבולות: הביטחון התזונתי של ישראל

עניין נוסף שמטריד את דורמן בהקשר של המלחמה הוא הביטחון התזונתי של המדינה. עוטף עזה הוא מקור להרבה מאוד מהירקות שאנחנו אוכלים בישראל, ולפי ההערכות גדלים בו כ-70 אחוז מהעגבניות, כמו גם אחוזים ניכרים מגידולים כמו תפוחי האדמה, גזרים, בטטות, חצילים ופלפלים. כאשר חקלאי העוטף לא יכולים לפעול, טוען דורמן, נפגע הביטחון התזונתי של ישראל.

האם אי אפשר לחפות על החוסר ביבוא?

המחשבה שאפשר להסתמך על גלובליזציה, ולא על המשק המקומי, זאת עוד קונספציה שקורסת לנגד עינינו. מחר בבוקר טורקיה או ירדן, שכרגע אנחנו מאוד תלויים בהן לאספקה של ירקות, יגידו “אנחנו עוצרות”. ויש גם דוגמאות נוספות. לכן, מדינת ישראל צריכה לחשב מסלול מחדש בכל מה שקשור לביטחון המזון של אזרחיה ולא לנהל את משק המזון על בסיס תפיסה של שוק חופשי וגלובליזציה, ללא מכסים וללא הגנות על התוצרת המקומית.

לפי הטענות, שוק חופשי מוריד את יוקר המחיה, סוגיה מרכזית לפני ה-7.10. לא?

נו, ואנחנו רואים שההבטחות להורדת יוקר המחיה לא התממשו. שני שחקנים נפגעו בעקבות הורדת המכסים: הצרכנים, שלא שילמו פחות על הסחורה המיובאת, והחקלאי, שלא קיבל יותר תמורת הגידולים שלו. מי שמילא את הכיסים שלו הוא הגורם שבאמצע. הינה, למשל, הורידו באבחה אחת את המכס על השום לאפס. היום כל השום בארץ מיובא מסין, ומאז אין גידולים בארץ. אבל המחירים לצרכן לא ירדו.

ואולי מה שנכון לעשות זה להמשיך להוריד מכסים, אך לפצות את החקלאים?

התוכנית של אביגדור ליברמן, כשהיה שר האוצר, הייתה להוריד את המכס על יבוא פירות וירקות בחמש פעימות, ובתמורה להורדת המכס להעביר תמיכות ישירות לחקלאים. בפועל הורידו כבר שתי פעימות מגובה המכס, והחקלאים לא קיבלו אפילו שקל של תמיכה.

את המחלוקת על הדרך להוריד את יוקר המחיה בתחומי החקלאות אפשר לנהל אחרי המלחמה, אך הצורך לפצות את החקלאים שלא יכולים לעבד את שדותיהם בצפון ובדרום הוא מיידי וברור. החקלאות והביטחון הולכים יד ביד, ואת האמון של החקלאים חייבים להחזיר, ומהר.

קרדיט תמונות: התאחדות חקלאי ישראל