גם יותר מארבעה שבועות אחרי אותה שבת שחורה, עוז דוידיאן לא עוצר. הוא ממשיך לנסוע ולהביא לחיילים שבקו החזית ציוד ומזון, מוציא מהיישובים המפונים גורי כלבים ובעלי חיים אחרים, ומאכיל את בעלי החיים שאי אפשר להוציא מהרפתות ומהחוות.
מאז ה-7 באוקטובר הוא הפך לגיבור לאומי, שמרואיין מסביב לשעון לכל כלי התקשורת, אבל בלילות הוא עדיין מתקשה לישון, ולפעמים מתעורר מסיוטים. “אם אני מדבר על זה קשה לי, אני נחנק. אני משתדל כמה שפחות לדבר. אני מתראיין כי חשוב לי שהעולם יֵדע מה קרה”. במסגרת מיזם “יומני ברזל”, האוסף את סיפורי הגבורה של מלחמת חרבות ברזל, פנינו אל עוז והוא הסכים, על אף הקושי, לספר קצת יותר על מה שקרה שם.
מכיר את הפרצות בגדר ואת הוואדי
“ב-7 באוקטובר, שבת בבוקר, בסביבות 6:20, התעוררנו לקול אזעקות ורצנו לממ”ד – אני אשתי ושלוש בנותיי, הקטנה בת פחות משנתיים”, מספר עוז כשאנחנו מבקשים ממנו לחזור להתחלה. “זאת הייתה מתקפת טילים מאוד חריגה. אנחנו גרים בדרום, אנחנו יודעים להבדיל בין סוגי הטילים, אבל קצב האש וההיקף של הירי לא היו דומים לשום דבר. עליתי לתצפת מהגג ולא ראיתי כלום חוץ מיירוטים. כשחזרתי לממ”ד, קיבלתי הודעה מאחותי בקבוצת הווטסאפ המשפחתית על ילדים שרצים בבהלה ליד החווה לגידול בעלי חיים שלה ושל בעלה. גיסי היה שם בשטח, ליד רעים, מאז 5 בבוקר, להאכיל את בעלי החיים, וכשראה הרבה אנשים רצים, הוא הבין שקרה משהו. אמרתי לה, ‘אני אצא לעזור'”.
את החווה הזאת שליד מושב פטיש הקים דוידיאן (52) יחד עם אביו לפני 25 שנה, עוד כשהיה שוטר, אבל אחרי מות אביו לא היה מסוגל לחזור לחווה בלעדיו, והעביר אותה לאחותו ולבעלה. הוא עבד עשור כעורך דין עצמאי בתחום התחבורה, ובשנתיים האחרונות חזר לשירות המדינה, כאיש צוות משא ומתן במנהלת הבדואים. “בזכות העבודה במנהלת הבדואים יש לי טנדר ואקדח”, הוא מציין.
לפני שיצא מביתו במושב מסלול, שאליו עבר מפטיש לפני שנים רבות, הוא נתן לאשתו ולבנותיו כמה בקבוקי מים, אמר להן לא לצאת מהממ”ד ונעל אחריו את הדלתות. עוד כמה בקבוקי מים הוא הניח בטנדר, ונסע מהר לשטח החווה. כמי שגדל במושב פטיש והיה חקלאי במשך שנים, הוא מכיר את האזור כאת כף ידו. חלק גדול מהדרך לשטח החווה הוא עושה בשבילים צדדיים – למזלו, כי בסמוך לכבישים הסלולים ארבו ממש באותו זמן מחבלים.
“באותו שלב אני בכלל לא יודע שהייתה מסיבה. כשאני מגיע לחווה ורואה את האנשים, הדבר הראשון שאני שואל אותם זה מאיפה באתם ומה קרה. אמרו לי, ‘הייתה מסיבה ומחבלים ירו מכל כיוון, ויש הרבה פצועים והרוגים’. הבאתי אותם לפטיש וחזרתי פנימה לשטח המסיבה. אני יודע שאני חייב לעשות את זה כי אי אפשר להגיע לשם אם אתה לא מכיר את המקום, את הפרצות בגדר, את הוואדי. אף אחד אחר לא יודע להגיע לשם”.
קרדיט עוז דיודיאן
נותן גז אל שני מחבלים
הוא חוזר פנימה לאזור המסיבה, מעמיס את הצעירים שהוא מוצא בשטח אל הטנדר שלו, בקבינה ובארגז שמאחור, ופורק אותם ברחוב האחרון של המושב, שם גרים אימו ואחיו. “בכל פעם שאני נכנס לאזור המסיבה, מחבלים מתרוממים, יורים עליי ונשכבים. באחת הפעמים כשעליתי לכביש ראיתי שניים כפופים על הקרקע, חשבתי שהם חובשים. במזל מייד החזרתי את המבט וראיתי שהם מחמשים את עצמם, ואז נפל לכולנו האסימון. גם הם הבינו שאני ישראלי. נתתי גז עם הטנדר ודרסתי את שניהם. רציתי לחזור אליהם אבל חברים שלהם פתחו באש, וברחתי משם”.
וכל הזמן אתה רק עם אקדח?
“פעם אחת מחבל ירה לכיוון הנערים, ואני יריתי לכיוון שלו. כשהגעתי לשם לא ידעתי עוד כמה כדורים יש לי בקנה, אולי שניים–שלושה כי הייתה לי רק מחסנית אחת. אז לקחתי את הנשק שלו, ועם הנשק שלו יריתי לכיוון המחבלים, אבל הם בטח התכופפו וברחו. הייתי ממוקד מטרה להוציא את האנשים שברחו מהמסיבה. הם התחבאו בתוך נקיקים ובתוך סבך, דרוסים ופצועים”.
איך ידעת איפה מסתתרים הניצולים?
“כשאני לוקח את הנגלות הראשונות, אני נותן לנערים להתקשר להורים שלהם, שיבואו לקחת אותם מפטיש. לא ידעתי שגם אופקים בבלגן, וכל האזור. ככה הנערים וההורים מקבלים את מספר הטלפון שלי, וחברים שלהם שהיו תקועים בשטח מתחילים גם הם לשלוח לי מיקומים, שאחלץ אותם. בשלב הזה אני כבר לא רואה אנשים רצים בשטח, נוסע רק לפי מיקומים”.
ג’יפים משטרתיים שספגו אר-פי-ג’י
בכל אותן שעות, האזור עדיין ריק מכוחות הביטחון. “כשאני נוסע בכבישים, המקום ממש שומם. בלי כוחות, בלי צבא. הדברים היחידים שראיתי זה מאות גופות בשטח, רכבים שרופים, בוערים, חלקם מונעים, מהבהבים. מרחוק ראיתי ג׳יפים של משטרה שספגו אר-פי-ג׳י. החניתי את הטנדר והתקרבתי. רציתי להשתמש בג’יפ המשטרתי כי הוא מוגן ירי, אבל כל הג׳יפים הושבתו”.
“באחת הנסיעות, די בבוקר, אני רואה רכב קטן לבן נוסע בשטח. אני מתקרב בזהירות, אני לא יודע אם זה מחבל או לא, ורואה בפנים חייל במדים, נוסע לבד. כשהתקרבתי, ראיתי שיש לו דרגות אלוף. אמרתי לו, ‘מה אתה עושה פה אדוני?’ זה היה אלוף יאיר גולן. הוא אמר לי, ‘אני באתי לחלץ אנשים’. אמרתי לו, ‘זה מקום מסוכן, יש פה מלא מחבלים, יורים לכל הכיוונים, תיסע מפה’. הוא אמר לי, ‘תעצור בצד, אני מתלווה אליך’. היה לו מיקום. הוא נכנס לשיחים, ואני אבטחתי אותו. הביא כמה נערים, ופרקנו אותם בטנדר. אחר כך ראיתי אותו עוד פעם בצד השני של רעים, הוא עשה עוד כמה חילוצים. אחרי זה כבר לא ראיתי אותו”.
בינתיים, גם רמי דוידיאן, דודו של עוז, יוצא לחלץ את משתתפי המסיבה ממיקומים מעט יותר מרוחקים. כדי להכיל את הניצולים הרבים, רמי פותח את בית העם במושב פטיש, ואחרי שבית העם בפטיש מתמלא, הוא מבקש שיפתחו גם את בית העם של מושב מסלול, ומתחיל לפרוק את הניצולים שם. “רמי הוא גיבור אמיץ. הוא בן 60, סבא, גם אני כבר לא ילד, וחוץ מאיתנו אין על הכביש שום כוחות צבא או משטרה”.
אלה רק אתה, הדוד שלך רמי דוידיאן ויאיר גולן על הכביש הזה? אין עוד כוחות?
“אף אחד. יש את הנערים שמתחבאים ויש את המחבלים, שיורים בין השיחים ובורחים. אני שומע יריות בקיבוץ רעים לידי, ורואה מלא ניידות משטרה. הבנתי שיש כוחות, והתקרבתי. חשבתי, ‘אולי אבקש משני חיילים ללוות אותי למיקומים יותר רחוקים’, אבל כשאני מתקרב אני רואה את כל הניידות ירויות, גופות וזה, וגם שם אין אף אחד. זה לא ייאמן. היריות שאני שומע אלה הכוחות מבפנים, והם בהסתערות”.
יש לך הסבר למה הצבא לא מגיע לשטח כל השעות האלה?
“אף אחד לא הבין שהיו מאות נערים ונערות שטבחו בהם ושיש מחבלים במקום. גם כשכבר הגיעו כוחות, ואמרתי להם, ‘בואו תאבטחו אותי, אני צריך לחלץ’, הם היו ממוקדים במשימה שלהם – להגיע ליישובים ולקיבוצים, כי היו בני ערובה בבתים. אף אחד לא הבין מה קרה במסיבה ברעים. גם אני לא ידעתי שהייתה מסיבה, עד שלא שאלתי את הנערים מאיפה הם באו”.
“חי או מת אני לא יוצא מפה בלעדיו”
בצוהריים הזדמנה לעוז עוד פגישה על הכביש. “ראיתי רכב אדום נוסע ממש לא רחוק מאזור המסיבה. איש מבוגר. אמרתי לו, ‘סע מפה, מה אתה עושה פה?’ הוא אמר, ‘יש לי בן יחיד, הבן שלח לי מיקום ואמר לי שהוא פה, ואני חי או מת לא יוצא מפה בלעדיו’. נחנקתי. בן אדם מבוגר עם דמעות בעיניים. אמרתי לו, ‘תשמע, תבטיח לי שתישאר פה ולא תיכנס פנימה. אני נכנס להוציא קבוצה, יש לי את המיקום שלהם, אני לא יודע כמה זמן זה ייקח, אל תיכנס. אני מבטיח לך שאם הבן שלך שם, אתה תראה אותו’. כשחזרתי לכיוון שלו, עוד לפני שעצרתי, ראיתי מישהו קופץ מהארגז של הטנדר לכיוון שלו, מחבק אותו. שאלתי אותו אם הוא במצב לנהוג. אמרתי לו, ‘סע אחריי’. וככה הוא נהג עם הבן שלו אחריי לפטיש. פרקתי את החבר’ה שהיו איתי, וחזרתי פנימה, בלי הפסקה”.
דוידיאן המשיך לחלץ הלוך ושוב משטח המסיבה כל אותה שבת, עד הלילה. “המשכתי כמו מכונה. לא ראיתי כלום חוץ מלחלץ אותם. באמצע היום חזרתי הביתה לעשר דקות, להרגיע את אשתי, להגיד לה שהכול בסדר, להתחזק טיפה, והיא אמרה לי שהיא מבינה מה עשיתי: ‘תמשיך’, היא אמרה לי, ‘אתה עושה עבודה חשובה’.” והוא חזר לשטח.
“הייתי מסתכל אם הצמחים זזים”
כשאתה מגיע למיקומים ששולחים לך, הם מייד יוצאים אליך?
“לא, הם לא יוצאים עד שאני לא מגיע וקורא להם. אני אומר להם, ‘מי נמצא פה? באתי לחלץ אתכם’. בסביבת המסיבה הייתי מסתכל אם הצמחים זזים. פעם אמרתי להם, ‘חבר’ה אתם מסתתרים טוב, אני אכנס פנימה ואחר כך אחזור להוציא אתכם’. היה לי דגל ישראל קטן בקבינה, מיום העצמאות, תליתי אותו כדי שיראו ויֵצאו אליי. וככה ראו אותי וקראו לי, ‘עוז, עוז’, כנראה ידעו כבר שאני שם עם הטנדר”.
באיזה מצב אתה מוצא אותם?
“הם היו מפוחדים, מבוהלים, חלק בוכים. אני לא שואל הרבה, והם לא מדברים הרבה. חלק אמרו שהחברים שלהם נעלמו”.
קרדיט: עוז דוידיאן
ומה איתך, אתה לא מפחד?
“אין ספק שיש פחד, אבל אתה שם את הפחד בצד, כי אם לא אני – אין מי שיוציא אותם, ואיך אפשר להסתכל על זה מהצד? אני יודע שבדרך נס אני חי. ירו עליי כמה פעמים, כשהייתי לבד וכשהייתי עם ניצולים באוטו. אין לי הסבר איך ניצלתי”.
הם מלכדו גם את הגופות
דוידיאן מנסה לחלץ כמה שיותר פצועים והוא מחפש אותם גם מתחת לגופות. “בשטח יש ערמות של גופות, אבל אני התעסקתי קודם כול בחיים. באתי לערמות לחפש פצועים, ואף אחד לא זז. עברתי ממקום למקום, חיפשתי בשירותים, מה לא. באחת הפעמים כשהזזתי גופה אני מוצא רימון באמצע – הם מלכדו את הגופות. בדרך נס הרימון לא התפוצץ. ראיתי חלקי גופות, ראשים כרותים, דברים מזעזעים שהעולם לא ראה”.
מאז אותה שבת דוידיאן מקבל מהמחולצים ומהוריהם הרבה מסרים מרגשים בפייסבוק ובווטסאפ. “הרבה מהם שבורים. קשה להם לדבר. כתבו לי שהם לא מדברים עם אף אחד ואני היחיד ששלחו לו הודעה. יש בחור אחד שהגיע אליי והביא לי מתנה – תמונה שלנו מהחילוץ. קיבלתי גם הרבה הודעות מרגשות מאנשים שאני לא מכיר”.
אבל המשימה של עוז דוידיאן עוד לא הושלמה. גם היום, כשהוא מביא לחיילים על הגבול מזון וציוד או מאכיל בעלי חיים, אומרים לו שהוא האזרח היחידי שראו בסביבה. “יש מקומות שאף אחד לא בא לתפעל אותם, לטפל בחיות. אז או שאני יודע עליהם והולך בעצמי, או שאני מקבל עדכון או טלפון. היום, כשרציתי להיכנס לאיזה מקום, הצבא לא נתן לי לעבור, והתעצבנתי.
אמרתי, ‘אני גר פה, אני מכיר את האזור. תראה את האוטו שלי, עם דגל ישראל עליו. בעוד רבע שעה אתם תראו אותי בצד השני, רק אל תירו בי’. ואז, בדרכים אחרות, נכנסתי. לא יעזור, אני מכיר יותר טוב מהם, ובלעדיי מי יטפל בחיות?”
התושייה של “פרש פלשת”
בתוך כל השחור הזה, אתה מצליח להיות אופטימי?
“אני רואה את התושייה של השוטרים הגיבורים והאזרחים, למשל אלה באופקים שיצאו מהבית מי עם אקדח ומי עם סכין או מערוך, ובלמו בגופם את הטרור, גם אם נהרגו כמעט כולם. אני רואה את הלוחמים של כיתות הכוננות בקיבוצים, מעטים מול רבים. אני רואה את מפקד מחוז דרום ניצב אמיר כהן שנותן הנחיה בקשר, תוך כדי לחימה ותחת אש, ‘פרש פלשת’, וההנחיה הזאת מנערת את כל העוצמה של המשטרה, ולוחמי מג”ב ושוטרים מסתערים עם נשקים ארוכים על מחבלים שבאים עם טנדרים ובולמים אותם בגופם – אם הם לא היו עושים את זה אותם מחבלים היו בתוך עשר דקות באשקלון ובאשדוד, ובתוך חצי שעה גג בתל אביב”.
עוז לא מפקפק לרגע בכוח שלנו לצאת מזה מחוזקים. “תראי את עם ישראל, איך הפך מקשה אחת, גוש אחד. יש לנו את הרוח שאין לאף אחד אחר בעולם. יש לנו את אהבת הארץ ואהבת האדם, אני לא חושב שיש עם אחר שיש לו את זה בעוצמות שלנו. המדינה צריכה למחוק את כל קיני הטרור של החמאס, להוציא את החטופים ולשקם את העוטף. נאמר את האמת: לא נשארו כמעט אנשים בעוטף. יש מי שנרצח, יש מי שחטוף, וגם הניצולים פצועים נפשית, אז מי יחזור לשם? חייבים לחזק את כל האזור ולשמור עליהם. אם המדינה לא תעשה את זה כמו שצריך המקום הזה יהפוך למחנה צבאי ובפעם הבאה המחבלים יגיעו למרכז הארץ, ואז אני לא יודע איך נקום. מה שהיה עכשיו אסור שיהיה עוד פעם”.
קרדיט תמונות: עוז דוידיאן
