מדינת ישראל עומדת בפני פיגוע מדיני. מדובר בפיגוע שמתבשל במשך זמן רב ומתקרב בצעדי ענק לקראת מימוש. הפיגוע הזה יפגע לא רק בשמה הטוב של מדינת ישראל, אלא אף יסכן את ראשיה, שריה, קציניה וחייליה. הפיגוע יֵצא לדרך מבית הדין הפלילי הבינלאומי.
ביום 17 במרץ 2023 החליט בית הדין להוציא צו מעצר בינלאומי נגד נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. עד כה, ההליכים בבית הדין נשמרו לכל מיני דיקטטורים ורודנים אפריקאים, והוצאת צו המעצר נגד פוטין הוא צעד די חריג.
מצבה של מדינת ישראל בבית הדין הוא בכי רע. לפני שלוש שנים פנתה התובעת דאז אל בית הדין בבקשה לקבוע את ההיקף הגיאוגרפי של “מדינת פלסטין”. לטענת התובעת, התביעה של בית הדין כבר הגיעה למסקנה שקיים חשד שמדינת ישראל ביצעה פשעי מלחמה, ורק נותר לקבוע אם אותם הפשעים בוצעו בתוך “מדינת פלסטין” הכבושה או מחוצה לה.
המדינה שנמצאת רק בהאג
בדרך להטיח צרור האשמות קשות (וחסרות בסיס, כמובן) נגד מדינת ישראל, ראשיה, שריה, קציניה וחייליה, נדרשה התביעה בהאג להתגבר על כמה מכשולים משמעותיים: ראשית, היא נדרשה להמציא יש מאין “מדינת פלסטין” שאינה קיימת היום, וגם לא התקיימה מעולם.
שנית, נדרשה התביעה להמציא את גבולותיה של אותה מדינה מומצאת. הפלסטינים טוענים (כאשר נוח להם) שגבולותיה של “מדינת פלסטין” הם “גבולות הארבעה ביוני 1967″. מבחינה היסטורית, הקווים האלה לא היו מעולם קווי גבול. הלכה למעשה, קווי 67′ הם קווי שביתת הנשק שנקבעו בין ישראל לשכנותיה בסוף מלחמת העצמאות. בהסכמי שביתת הנשק משנת 1949, נקבע באופן מפורש, לדרישת המדינות הערביות, כי הקווים האלה לעולם לא ייחשבו כ”גבולות”. דרישה זו שלא לראות בקווי שביתת הנשק “גבולות” התבססה הן על סירובם של הערבים להכיר בעצם זכות קיומה של מדינה יהודית והן משום שבמסגרת המלחמה, הערבים איבדו שטח בהשוואה לשטח שהוקצה ל”מדינה הערבית” בתוכנית החלוקה של האו”ם.
אבל היסטוריה, עובדות ומשפט לחוד – ומציאות בבית הדין לחוד.
שנה לאחר הגשת בקשת התביעה, אישר בית הדין את המצאת “מדינת פלסטין” וקבע שגבולותיה של המדינה החדשה ביחס למדינת ישראל הם קווי הארבעה ביוני 1967, ובכלל זה רצועת עזה, יהודה, שומרון ומזרח ירושלים. ימים ספורים לאחר מכן, הודיעה התובעת על פתיחה חקירה רשמית נגד מדינת ישראל.
האחראים על תדלוק החקירה נגד ישראל
על מנת לוודא את מיצוי התקיפה נגד מדינת ישראל, הרש”פ, החמאס ושאר ארגוני הטרור הפלסטיניים שמו בצורה לא אופיינית להם את חילוקי הדעות ביניהם בצד, והקימו ועדה משותפת שתעמוד בקשר עם התביעה ובית הדין.
הרש”פ מזינה כל הזמן את החקירה: נציגי הרש”פ נפגשו עם נציגי התביעה בהאג בעשרות רבות של הזדמנויות. בשלב מסוים אף התפארה הרש”פ וטענה שהתובעת בבית הדין הודיעה לה מראש על הכוונה לפתוח את החקירה הרשמית, אך ביקשה לשמור את הדבר בסוד.
לאור ההתנהלות של התביעה ושופטי בית הדין עד כה, ברור שאין שאלה אם התביעה תבקש או בית הדין יוציא צו מעצר נגד גורמים ישראלים היא מתי.
הרפורמה המשפטית בראייה בינלאומית
בתקופה האחרונה התרבו הטענות שלפיהן הרפורמה המשפטית שמקדמת הממשלה תסכן את חיילי צה”ל, ותקרב את ההעמדה שלהם לדין בבית הדין בהאג. כך, למשל, במכתבם של עשרות קצינים במילואים מהפרקליטות הצבאית, שטוענים שהרפורמה “תחשוף את חיילי הצבא ומפקדיו לסיכונים חמורים מול פורומים משפטיים זרים ובינלאומיים, שבאמצעותם ינסו אויבי המדינה להביא למעצרם ולמאסרם”, דבר שלטענתם נמנע היום בשל “המוניטין הבינלאומי של מערכת המשפט הישראלית כמערכת מקצועית ועצמאית” הפועלת באופן בלתי תלוי.
לטענת הזאת אין כל בסיס, משתי סיבות עיקריות:
הסיבה הראשונה היא שבניגוד להאשמות השקריות, באופן הפשוט ביותר, חיילי צה”ל אינם מבצעים פשעי מלחמה. הלחימה נגד ארגוני הטרור היא מורכבת, ולמרות זאת, צה”ל שומר לא רק על מוסר הלחימה אלא גם על הדין הבינלאומי. בפועל, הדין הבינלאומי היה מאפשר לצה”ל ולמדינת ישראל לעשות הרבה יותר מכפי שהם פועלים היום, עם זאת, מדינת ישראל וצה”ל בוחרים להילחם במחבלים בפינצטה ובאופן כירורגי.
הסיבה השנייה היא שכאמור, החקירה שמתנהלת נגד מדינת ישראל נפתחה תוך התעלמות מוחלטת הן מהעובדות, הן מההיסטוריה והן מהמשפט. הרדיפה נגד מדינת ישראל אינה מבוססת על היגיון ורצון אמיתי לבוא בחשבון עם פושעי מלחמה, אלא מבוססת על שקר בדבר המצאת מדינה שאינה קיימת, ושלילת זכות העם יהודי להתיישב בנחלת אבותיו.
אילו מערכת המשפט במתכונתה הנוכחית היוותה “שכפ”ץ” עבור החיילים, לא הייתה נפתחת חקירה בכלל. אבל האמת היא שהחקירה שנפתחה היא פוליטית לחלוטין ואינה קשורה – או מוגבלת בדרך זו או אחרת – לאופן בחירת השופטים בישראל או לאיזון הפנימי בין הכנסת, הממשלה והרשות השופטת.
הטענה כאילו הרפורמה פוגעת בעקרון ה”משלימוּת” גם היא חסרת בסיס. עקרון המשלימות קובע שבית הדין בהאג נכנס לפעולה אך ורק אם המדינה שנציגיה ביצעו (לכאורה) פשעי מלחמה אינה מעוניינת או אינה מסוגלת (unwilling or unable) להעמיד לדין את הפושעים. במקרים רגילים (להוציא כמובן את גישת בית הדין נגד ישראל), מדובר בבחינה אובייקטיבית: האם המערכת חוקרת טענות בדבר ביצוע פשעי מלחמה והאם היא מעמידה לדין את האחראים, ככל שמתברר שיש בסיס ראייתי. אם מערכת המשפט הישראלית הייתה טובה מספיק, ערב הרפורמה, כדי להוכיח שאין צורך בפעולה של בית הדין בהאג, אזי שום דבר לא ישתנה בעקבות הרפורמה. הליכי החקירה יישארו כפי שהיו, ואם יתברר שחייל צה”ל חרג, במכוון ובמזיד מהפקודות ומהדין וביצע פשע מלחמה, אז אותו חייל ימשיך ויעמוד לדין, גם אחרי הרפורמה.
לא כל חוק שמציעים הממשלה או חבר בכנסת במפלגות המרכיבות את הממשלה הוא חלק מהרפורמה המשפטית-שיפוטית
כאן המקום להוסיף הערה חשובה ביותר. לא כל חוק שמציעים הממשלה או חבר בכנסת במפלגות המרכיבות את הממשלה הוא חלק מהרפורמה המשפטית-שיפוטית. כך, למשל, לעניות דעתי, הצעות החוק השונות שהונחו על שולחן הכנסת ושמטרתן להעניק “חסינות” גורפת לחיילי צה”ל ולשוטרים בגין פעולות שביצוע באירועים מבצעיים אינן יכולות להתקבל, בוודאי במתכונתן הנוכחית, והן שגויות הן במהותן והן בפרוצדורה שהן מציעות להסרת ה”חסינות”. עמדה זו תקפה עם ובלי בג”ץ וללא כל קשר לרפורמה המשפטית. כאמור, לא כל חוק שמציעה הממשלה או חבר בכנסת במפלגות המרכיבות את הממשלה הוא חלק מהרפורמה המשפטית-שיפוטית.
מה עשו עד עכשיו, ומה אפשר לעשות בהמשך
אז איך אפשר למנוע מהתובעת או מבית הדין לבצע את הפיגוע שהם זוממים?
במסגרת בקשת התובעת לתחום את גבולות “פלסטין”, הוגשו עשרות ניירות עמדה של יחידים, מלומדים, ארגונים ומדינות שצידדו בעמדת מדינת ישראל. לא נשארה אבן אחת שלא נהפכה. הכול נדחה. למרבה הבושה, לטיעונים משפטיים, היסטוריים ועובדתיים אין מקום בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.
זו הסיבה לכך שאנו נדרשים לבחון חלופות אחרות. הגורם המחולל של כל האירוע הזה הוא ארגון שחרור פלסטין (אש”ף)/רש”פ. בניגוד מוחלט, ותוך סתירה מהותית להסכמי אוסלו, אש”ף/הרש”פ פנתה בשם “מדינת פלסטין” להצטרף לבית הדין – שהחברות בו מוגבלת למדינות. הפרה זאת היא אחת ההפרות המהותיות ביותר של אש”ף את הסכמי אוסלו, וראוי היה שהרש”פ תשלם על כך מחיר כבד.
הבעיה היא, שלא רק שהרש”פ לא שילמה מחיר כלשהו על המהלך, אלא שמסתבר שמי שמממן את הרדיפה של מדינת ישראל, ראשיה, שריה, קציניה וחייליה הוא לא אחר מאשר ממשלת ישראל בעצמה.
במסגרת הסכמי אוסלו, הסכימה מדינת ישראל לוותר על מיסים רבים כדי לתת לרש”פ מקור תקציבי לתפעולה. במהלך השנים הסכומים שהועברו גדלו ותפחו. כך, אם הכנסות הרש”פ מהמיסים האלה עמדו בשנת 2014 (השנה שבה הצטרפה “מדינת פלסטין” לבית הדין) על 7.3 מיליארד ₪, בשנת 2022 גדל הסכום ל-10.6 מיליארד ₪.
בממוצע, המיסים שמדינת ישראל גובה ומעבירה לרש”פ מהווים בין 65% ל-70% מסך הכנסות הרש”פ ממיסים. ללא הכספים האלה, הרש”פ אינה יכולה להתקיים. ללא הכספים האלה, אש”ף/הרש”פ לא הייתה יכולה להמציא את “מדינת פלסטין”, לא הייתה יכולה להצטרף לבית הדין, ולא הייתה יכולה לקדם את הרדיפה נגד מדינת ישראל.
הואיל וברור שאין טעם להוסיף או לשחזר טיעונים משפטיים, עובדתיים או היסטוריים בפני בית הדין, הדרך היחידה שנותרה כדי לסכל את הפיגוע המדיני הממשמש ובא היא לשמוט את הקרקע מתחת לפעולת הגרילה של הפלסטינים.
כאשר הצטרפה “מדינת פלסטין” לבית הדין, רוה”מ אז והיום, בנימין נתניהו, אזר אומץ ועיכב את העברת כל המיסים לרש”פ. למרבה הצער, האומץ אזל כעבור כמה חודשים, כאשר יחד עם חידוש העברת המיסים בשוטף הועברו גם הכספים שעוכבו.
צריך להתעורר, לפני שיהיה מאוחר מדי
בדומה להכנסות הרש”פ מהמיסים שמדינת ישראל גובה ומעבירה לה, הסכנה הנשקפת למדינת ישראל מבית הדין בהאג גדלה ותפחה, וכיום אנו עומדים על פי התהום. כל עוד “מדינת פלסטין” (הלא קיימת) ממשיכה להיות חברה בבית הדין, יכול בית הדין להוציא בכל רגע נתון פקודת מעצר בינלאומי נגד ראשי המדינה, שריה או חייליה.
באופן הזוי, ממשלת ישראל משלמת השתתפות בשיעור שנע בין 65% ל-70% מהוצאות הרש”פ לקידום המהלך הזה ולקידום הימצאותה של “מדינת פלסטין” בבית הדין. בדרך זו, אנו גורמים לעצמנו נזק גדול מאוד.
לכן, כדי לסכל את הפיגוע הזה, נדרשת פעולה מצד ממשלת ישראל. את דרך הפעולה הציע ראש השב”כ לשעבר, השר אבי דיכטר, בכנסת הקודמת: על פי הצעת חוק שהניח השר דיכטר, כל עוד “מדינת פלסטין” היא חברה בבית הדין, מדינת ישראל תחלט 25% מכספים המיסים שהיא גובה. הרעיון של ההצעה הוא להעמיד את הרש”פ בפני דילמה פשוטה: המשך קיומה תוך ויתור על הרדיפה נגד מדינת ישראל, או קריסה כלכלית ותפקודית.
אם לא תקודם ההצעה של השר דיכטר ואש”ף/הרש”פ לא יישאו באחריות למצב שנוצר, בבוקר אחרי פרסום צווי המעצר של בית הדין נגד ישראלים,לא תהיה לממשלת ישראל את מי להאשים אלא את עצמה.
הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
