נחמן דיקשטיין ואשתו ואלרי מתגוררים בקייב, בירת אוקראינה, שם משמש נחמן מפקד זק”א. בחג שמחת תורה האחרון הם ביקרו את משפחתם בבית שמש, והיו מהראשונים שהגיעו למוקדי הטבח של השבעה באוקטובר. בריאיון מיוחד ל”ביטחוניסטים” מספר נחמן על הזוועות שפגש, על הקושי של אנשי זק”א לחזור לחיים, ועל מה שהכי חשוב לו אחרי המלחמה: אחדות ישראל.
המלחמה באוקראינה: שלושה–ארבעה אמבולנסים ביום
לפרנסתם עוסקים ואלרי ונחמן בתחום השיער, הקוסמטיקה והפאות בקייב, אבל עם פרוץ המלחמה באוקראינה לפני כשנתיים, נשאב נחמן למאמץ להציל יהודים פצועים וחולים מאזורי הלחימה, רבים מהם ניצולי שואה. מכיוון שהאמבולנסים באוקראינה הופקעו לטובת המאמץ המלחמתי, הוא השיג בעצמו אמבולנסים ומטוסים רפואיים כדי לחלץ יהודים ולהעבירם לבתי חולים באירופה ובישראל.
בעזרת מימון שגייס בעצמו ובשיתוף זק”א הוא פתח במולדובה “בית חולים שדה” בבניין של בית מלון בן 24 חדרים, שכלל רופאים צמודים, מכשור רפואי ותרופות. במקביל הוא פתח עם זק”א בישראל מוקד עם טלפניות דוברות אוקראינית ורוסית, לשם הגיעו פניות לחילוץ.
“בכל יום היו מגיעים לבית החולים שלנו שלושה–ארבעה אמבולנסים עם מורדמים ומונשמים”, הוא אומר. “הייתי מפרסם בקשות לתרומה – והגיעו תרומות מיהודים טובים מכל העולם ומעמותות. העלות הכוללת של המבצע הייתה בסביבות שני מיליון דולר“.
כל מקרה חילוץ היה סיפור בפני עצמו, משתף נחמן: “אחד הגיע בלי רגליים, אחר עם פצעים לא מטופלים. אני לא אשכח את בן ה-76 שהגיע כחול כולו, ללא חמצן בדם, אחרי שחי מתחת לאדמה. זקנים הופקרו, בלי המטפלים שלהם, שברחו. נתנו לחולים ולפצועים טיפול רפואי וארגנו עבורם טיסות במטוס רפואי לישראל ולמדינות נוספות באירופה. זה נמשך שמונה–תשעה חודשים. “בכל השנה הזאת לא שמרתי חג, לא שבת, אפילו לא ליל סדר. עבדתי כל הזמן”, הוא אומר.
“לא היה לי מושג שאני אמצא את עצמי בכזה אירוע”
בחג סוכות האחרון הגיעה המשפחה לחופשה בישראל. זה היה צריך להיות ביקור קצר, אבל בצוהרי שבת של ה-7 באוקטובר, הוא התגלגל אל לב האירוע, שהתברר כגדול וקשה בהרבה מכל מה שהכיר מהמלחמה באוקראינה.
“בשבת בצוהריים התקשרתי למפקד זק”א ושאלתי אותו מה אני יכול לעשות. הוא אמר לי, ‘סע לברזילי, יש שם הרבה גופות, תעזור בזיהוי’. הגענו לשם בסביבות שש וראיתי עשרות גופות. לקחתי טביעות אצבע לחיילים המתים. כל הדרך לברזילי דיברו בחדשות על 200 הרוגים, ובברזילי היה נדמה לי שספרתי 150 או 200 גופות, אז חשבתי שבזה זה הסתכם. אבל אז סיפרו לי על מסיבה, ועל עוד גופות”.
במוצאי שבת הוא משיג אמבולנס, ועולה עליו יחד עם ואלרי ועוד שניים–שלושה מתנדבים לאזור המסיבה. “פה התחילה ההבנה של גודל האסון. הבנתי שבברזילי עוד לא ראיתי כלום. עשרות גופות זרוקות, מכוניות שרופות, מכוניות עם גופות בפנים, אי אפשר לתאר. כשעברנו ליד המיגוניות, ראינו בהן המון מתים על הרצפה, הכול היה שחור בפנים. היה פחד מוות, וחשש מרימונים שלא התפוצצו”.
“המשכנו לנובה. היה שם עוד עשן, והעצים היו אדומים מאש. ערמות של גופות. עבדנו כל הלילה. העמסנו רכב נגרר מלא גופות. חלק מהן עוד היו חמות מהשרפה, לא יכולנו לארוז אותן, השקיות נמסו. שמנו שלוש כפפות זו על זו. הייתי עם חולצה לבנה, מכנסיים של שבת, נעליים של שבת. לא היה לי מושג שאני אמצא את עצמי בכזה אירוע. אתה מרים גופות שרופות, ואתה לא יודע איזה חלק שייך לאיזה גוף. כשחשבתי שראיתי הכול, עברתי את הכביש, וחשכו עיניי: עוד כ-200 גופות. ככה עבדנו כמעט עד אור הבוקר“.
תוך כדי עבודה חולפות מעליהם רקטות, לפעמים בלי אזעקות, ועדיין יש חילופי ירי בין כוחות הצבא למחבלים שנותרו באזור. “עד יום שני עוד היו מחבלים בשטח. פתאום מקבלים התרעה, וצריך לשכב על הרצפה ועפים כדורים. בבוקר התחלנו לנקות את המיגוניות. בכל אחת מהן היו בערך 20 גופות, ומסביב אנשים ירויים שניסו לברוח. חלקם צעירים מאוד, בני נוער ממש. זה היה נורא”.
בבוקר הוא חוזר לישון באשקלון, ברכב. “ישנתי שעה וחצי, באמצע עוד היו אזעקות, ואז חזרנו לשטח לאסוף גופות מהפרדסים. עד יום שני היינו בטוחים שכבר ראינו את כל האסון. אבל ביום שני בבוקר נכנסו לבארי, ואת מה שראינו אני לא יכול לשכוח. עברנו בית בית וראינו ילדים, נשים, זקנים. שרופים. חלקי גופות. בנות שחלקן היו בלי בגדים. אנשים עם סכינים וגרזינים בגופם. בלתי אפשרי לדמיין את מה שקרה שם“.
“אין מה להשוות למלחמה באוקראינה”
נחמן דיקשטיין ואשתו ואלרי עבדו בזירות הטבח יותר משבועיים לפני שחזרו לאוקראינה. ואלרי היא אומנם ילידת אוקראינה, אבל היא גדלה ביישוב אבשלום ורבים מחבריה התגוררו בקיבוצי העוטף. למרות שחזרו לביתם, הם לא הצליחו להתאקלם מחדש ולהמשיך בחייהם.
“לא ישנתי ולא אכלתי. איך אפשר לאכול עוף בתנור כשהריחות מתקשרים לריח המוות? סיוט. עד עכשיו אני מעשן המון, בגלל הריחות. החלטתי שאני חוזר לארץ, וחזרתי לשטח, נשארתי בכל קיבוץ יום–יומיים, עברתי בבתים שהיינו בהם, כדי לראות אותם בלי הגופות והנשקים בכל פינה. רק אחרי המסע הזה הצלחתי לישון יותר מארבע שעות בלילה“.
במה זה היה שונה ממה שעברת במלחמה באוקראינה?
“אין מה להשוות. כל החיים שלי הבאתי חיים, לא הבאתי מוות. גם כשחילצתי גופות, זה היה חלק מהעבודה הכוללת: כבוד האדם, כבוד המת. וכאן היו רק מתים ומתים ומתים”.
מצאתם זמן לתעד את מה שראיתם?
“ביקשתי מאשתי לתעד, והעברתי את התמונות לגופים הרלוונטיים. אני לא שולח אותן לאף אחד אחר מפאת כבוד המת. הן שייכות למדינת ישראל כדי שהיא אולי תוכל לעשות צדק. אבל לא צילמנו את הכול. רק באנו לארוז את הגופות ולתת כבוד אחרון לנפטר”.
הביקור באו”ם: “בז’נבה הקשו עלינו, הגיבו באדישות”
בשבוע שעבר הוא נסע לז’נבה, יחד עם ואלרי אשתו ועם גורמים ישראליים נוספים, לדבר באו”ם על מה שראה. “מה שקרה בז’נבה החזיר אותי אחורה. אמרתי להם: עברנו שתי התקפות, אחת ב-7 באוקטובר, והשנייה כאן, כשאתם לא מוכנים להודות שמה שעברנו פה הוא טבח אכזרי שאין לתאר במילים, אונס של נשים ורצח ילדים. ישבנו שם מול בכירים בתחום זכויות האדם באו”ם, והם הקשו עלינו והגיבו באדישות“.
“אמרתי להם, ‘כשאתה רואה גופה של אישה עירומה בבית שלה, מה אתה חושב שקרה?’ אני לא יודע אם הם יכולים לא להאמין לטבח, כי החמאס בעצמו הוציא את התמונות, אבל הם שאלו אותנו כל הזמן ‘אתם לא יודעים מה הולך בעזה?’ אנחנו לא צריכים את הרחמנות שלהם, רק רציתי שיכירו באמת, שיכירו בזה שהיו אונס ורצח של חפים מפשע. את הרחמנות שלהם קיבלנו כבר בשואה”.
אתה חושב שהצלחת להגיע למישהו מהם?
“אני לא בטוח. ההסברה של ישראל במצב קשה מאוד. אין הרבה סיכוי להגיע אליהם. אבל אסור להפסיק להסביר, לדבר, לעשות. אני ואשתי יודעים הרבה שפות, אני מוכן לספר מה ראיתי בצרפתית, בגרמנית ועוד. טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה, בסוף נמלא את הכוס“.
איך אתה מסביר את הבעיה הישראלית בהסברה?
“אני חושב שאנחנו לא רוצים שיראו אותנו בוכים, אבל אם יש מאות אלפי תמונות של ערבים שבוכים בעזה, ואצלנו אומרים ‘הולכים לניצחון’, נוצרת בעיה. באו”ם שאלו איך זה שמתים כל כך הרבה עזתים. אמרתי להם, ‘אנחנו מקדשים את החיים ולא את המוות, זה ההבדל‘. בתור איש זק”א אספתי גם גופות של מחבלים, ארזתי אותן בשקית. הם רצחו את האחים שלי, אבל אנחנו אנושיים, לא חיות“.
מה צריך לשנות בהסברה הישראלית?
“ההסברה צריכה להיות יותר אגרסיבית, להוריד כפפות, להביא אנשים שיודעים את השפה: איך יכול להיות שנותנים למישהו עם מבטא ישראלי כבד לעשות הסברה בצרפתית? אם מדברים באנגליה צריך להביא דוברי אנגלית בריטית, ויש כאלה בשפע; אם בארצות הברית, להביא מי שמכירים את השפה והתרבות האמריקאית“.
“אין כסף שיכול לפצות אותי על מה שראיתי”
מלחמת “חרבות ברזל” הציפה מחדש בחברה הישראלית את שאלת השוויון בנטל. עולות מגמות של נכונות להתגייס בחברה החרדית, בצד הקריאה להפוך את הזירות בזק”א ובגורמים אחרים לשירות לאומי רשמי. בינתיים, עבודת אנשי זק”א נעשית כהתנדבות לכל דבר ועניין.
אתה לא חושב שאנשי זק”א צריכים לקבל משכורת על עבודתם?
“כשאני הולך למשימות של זק”א אני הולך רק בשביל דבר אחד – לעזור. יכול להיות שיש מתנדבים קשי יום שמשכורת תעזור להם, אבל אני לא מוכן לקבל משכורת. יש לי חבר מזק”א שבמשך שלושה–ארבעה שבועות יום יום נסע מהצפון לעוטף כדי לנקות את הדם. יש מחיר לדבר הזה? להרים גופות של ילדים עם פטישים בראש, של נשים שעברו שבעה מדורי גיהינום לפני המוות ואולי גם אחריו? אין כסף שיכול לפצות אותי על מה שראיתי”.
הרגשת שינוי ביחס אליך כחרדי מאז הטבח?
“תמיד אני הולך עם סיכה קטנה של זק”א, ובביקור האחרון בארץ, אחרי שנתתי הסברה בצרפתית, הגעתי לאזור בית שמש לקנות שווארמה, והייתי עייף וגמור. במקרה לא הורדתי את הווסט, וישר נתנו לי הנחה, נתנו כבוד לאיש זק”א. אבל יחד עם זה ראיתי שחילוני צעק לחב”דניקים שהדליקו חנוכייה ‘אתם חוגגים חנוכה ואותנו שוחטים בעזה’, למרות שרוב החב”דניקים עושים צבא”.
אתה חושב שהחברה הישראלית תהיה מאוחדת יותר עכשיו?
“הבן שלי עשה שירות לאומי במד”א. כשאני מגיע לארץ ויש לוויה, אני הולך, גם אם אני לא מכיר. אנשים בוכים, ואני הולך לבכות איתם. אני חוגג את יום העצמאות כי אני לא רוצה לפגוע בחברים שכן חוגגים. זאת מהות האחדות של עם ישראל. אם המלחמה הזאת תביא אחדות, זאת המשכורת האמיתית”.
קרדיט צילום – אדי ישראל
