אל”מ (במיל‘) וחבר הכנסת לשעבר משה (מוסא) פלד ראה דבר או שניים במדינה ישראל. פלד, יליד 1945, מתפנה לריאיון אצלנו אחרי משמרת כנהג של מוביל טנקים לדרום. הוא התחיל את דרכו בצבא כלוחם בצנחנים, ואחרי שהשתתף במלחמת ששת הימים ובצליחת התעלה במלחמת יום כיפור עבר הסבה לשריון ושימש, בין השאר, מפקד גדוד 77, סגן מפקד החטיבה בחטיבה 7 ומפקד חטיבת מרכבות הפלדה.
“המורל בשטח גבוה, אבל מחאות ציבוריות עלולות לפגוע בו”
לתפקיד של נהג מוביל טנקים הוא הגיע לפני 31 שנה, אחרי שעזב את תפקידו כמח”ט טנקים (חטיבה 847). “הרגשתי שאני עוד צעיר ויכול לתרום. ביום שמסרתי את המפתחות למחליף שלי, ירדתי למרכז ההובלה של צה”ל, לקחתי שני שיעורי נהיגה ומייד נסעתי לעבור טסט. עוד באותו יום הפכתי לנהג מובילי טנקים. מאז אני עושה בכל שנה 35 ימי מילואים, ואני אוהב את זה מאוד”.
איך המורל של החיילים בשטח, הם חשים את הגיבוי מהעורף?
בשטח מורל החיילים גבוה מאוד. הם רוצים לצאת למלחמה ולנצח, הם לא נרתעים. המורל הגבוה בצה”ל הוא לא דבר חדש לי, מה שכן שמתחי לראות זו נחישות שלא ראיתי כבר הרבה זמן: צה“ל נחוש יותר, צה“ל החלטי יותר, ושואף אלי ניצחון ברור.
להרבה מאוד ישראלים שירות המילואים הוא חלק מהמהות. אני אספר לך משהו: כשהייתי חבר כנסת, קיבלתי צו מילואים ויו”ר הכנסת דאז, שבח וייס, לא אישר לי לצאת למילואים. אמרתי לו, “אני אתפטר מהכנסת, ומהמילואים אני לא אתפטר“. בסוף אפשרו לי לצאת למילואים – אבל רק בפגרות של הכנסת: שבועיים בראש השנה ושבועיים בפסח. ככה עשיתי מילואים במשך שמונה שנים. גם היום, אפשר לראות חברי כנסת על מדים בשטח. הבעיה היא שיש גורמי מחאה שכל הזמן מנסים להכניס טריז בין צה”ל לבין הממשלה או בין צה”ל לבין הציבור. בעיניי זו פשוט חרפה.
האם אסור להביע ביקורת, או ליצור לחץ ציבורי כמו שעושות משפחות החטופים?
משפחות החטופים כשלעצמן צריכות לעשות את מה שהן צריכות לעשות. אני מבין את כאבן העצום ואת המצב הבלתי אפשרי שבו הן נמצאות, ויש צדק במחאה שלהן. הבעיה שלי היא עם גופי מחאה שלוקחים את המשפחות השכולות ומשתמשים בצער שלהן למטרות פוליטיות. גופי המחאה האלה עושים שימוש ציני במשפחות החטופים, וזה משחק לידיים של החמאס. זה מה שהחמאס רוצה: שיופעל לחץ. ועם כל הקושי, אנחנו חייבים לקחת פה נשימה ארוכה, כי זה יהיה ארוך ומייגע.
ומה לגבי משפחות שאולי איבדו את האמון בממשלה ובגופי המו”מ?
חלק מהן אכן לא מאמין בממשלה או בגופי המו”מ, ואפשר להבין את זה נוכח הכישלון הקולוסלי שאירע בשבת שמחת תורה. אבל חלק אחר דווקא כן. בכל מקרה, אסור להשתמש בצער הזה ובכאב הזה של המשפחות למניעים פוליטיים. זה מחליש את המדינה במאבק שלה נגד החמאס, שממש לא אכפת לו לאיזו מפלגה הצבעת. מה יקרה למורל הלוחמים אם תוך כדי לחימה מופעל לחץ שישנה מהותית את הרכב הממשלה? בעת מלחמה מגבים – את צה”ל ואת הממשלה – ולא חשוב מאיזה צד פוליטי אתה. המטרה של כולנו צריכה להיות אחת: מיטוט החמאס ושחרור החטופים.
ובכל זאת, איך אתה חושב שהמשפחות יכולות להשאיר את הנושא על סדר היום?
אני לא רוצה להיות יועץ של המשפחות, והן כמובן יכולות להפגין ולמחות. אני רק רוצה להדגיש שהנושא של החזרת החטופים נמצא ממילא בראש סדר העדיפויות. הצבא לא סתם לא רץ קדימה, אלא הולך צעד אחרי צעד. הצבא בודק, שולח משושים לבדיקה: איפה החטופים, היכן מחביאים אותם, ואת זה צריך לעשות בזהירות. בתכנון מדויק. המשפחות חייבות לתת אמון בדרג הלוחם שהוא בשטח, ושיש לו הסיכוי הגדול ביותר להחזיר את החטופים. יש פה שני מהלכים שחייבים להיות משולבים זה בזה וצריך לבנות מערכת אמון עם הצוות שעוסק בנושא של החטופים. אני מקווה שגל הירש משקיע הרבה חשיבה בבנייה מחודשת של האמון. שתי המשימות חייבות ללכת יד ביד.
מבט לעתיד: “האחריות הביטחונית – עלינו בלבד”
לפלד משנה סדורה לגבי האופן שבו יש להילחם בטרור, וחלק מהותי ממנה הוא שאי אפשר להסתמך על מכשול פיזי ועל גדר, חכמה ככל שתהיה: “בטרור נלחמים ביציאה מהגדר, לא בהסתגרות מאחורי הגדר. גדר היא רק כלי עזר למלחמה בטרור, היא לא המלחמה עצמה. טרוריסט צריך לדעת שהוא לא ישן שני לילות באותה מיטה, תמיד במנוסה“.
כשל נוסף שבו מתמקד פלד הוא החלשת המודל של כיתות כוננות: “אמרו להם, ‘יש לנו אוגדה טובה בשטח, הם יגנו על היישובים’. היום ברור שבכל יישוב חייבת להיות כיתת כוננות. ועכשיו, בתוך שלושה שבועות, אכן הוקמו למעלה מ-800 כיתות כוננות ביישובים ברחבי ישראל“.
במישור המדיני, הוא מצביע על כמה כשלים, בהם למשל הטעות במחשבה שתמיכה כספית תהפוך את ארגוני הטרור לשוחרי שלום, בעוד בפועל הכסף שימש את הטרור, העובדה שחמאס הורשה בכלל להחזיק נשק (“אמרנו כל הזמן, ‘אל תיתנו להם רובים'”), והניסיון לסמוך על גורמים אחרים שישמרו על האינטרסים שלנו. “אנחנו לא יכולים לסמוך על אף אחד. אנחנו רואים את כוח האו”ם בלבנון, רואים איך מתנהלים האמריקאים במלחמות שלהם”.
אז מהו בעיניך הפתרון למצב מול עזה ביום שאחרי חמאס?
הפתרון שלי הוא לקיחת אחריות. האחריות לחיים שלנו, לביטחון שלנו. האחריות הביטחונית תהיה שלנו בלבד, והם יהיו אחראים על עניינים מוניציפליים, חינוך, גינון וכדומה. נקודת המוצא של מצב אחרי “חרבות ברזל“ הוא שאין בכלל חמאס בעזה, והאחריות הביטחונית והמדינית היא רק שלנו. אבל לצד זה צריך להיות פרויקט בינלאומי שיאפשר להם לבנות שם תעשייה וחקלאות.
זה מודל שמזכיר את מה שקורה ביהודה ושומרון?
תסריט האימים שהתממש בעזה הוא בעיניי רק קדימון למה שצפוי גם ביהודה ושומרון אם ישראל תמשיך בתקו החשיבה של שתי מדינות. עכשיו אפשר לדמיין מה יקרה אם מה שראינו בעזה יתממש גם ביהודה ושומרון. הפלסטינים יֵשבו על הרכסים ויירו על כפר סבא, רעננה ותל אביב. במשקפיים ביטחוניים – ואני כבר לא מדבר על הזווית היהודית ההיסטורית – מי שיושב על גב ההר שולט על כל ארץ ישראל ומי שלא יושב שם אין לו מה לעשות פה“.
קרדיט תמונות: משה (מוסא) פלד
