אחד הסרטונים הנצפים ביותר במלחמת חרבות ברזל עד כה הוא זה שבו חיילי יחידת “סנפיר” מזהים ומחסלים מחבלי חמאס שניסו לחדור לישראל דרך הים בבוקרו של יום שבת ה-7.10.
בין הלוחמים שהשתתפו באותו קרב ומנעו את החדירה לאשקלון מהים הייתה גם בתה של רונית פרקש, מנהלת מחלקת גיוס משאבים ושותפויות של תנועת הביטחוניסטים. רונית, תושבת העוטף בעצמה, גילתה זאת רק מאוחר יותר. היא התעוררה באותו בוקר כאשר מחבלים הגיעו לשער הסגור של מושב תקומה שבו היא מתגוררת, והחליטו להמשיך הלאה לנתיבות.
“רק ב-14:00 בצוהריים התקשרה אליי הבת שלי להודיע שהכול אצלה בסדר”, סיפרה לנו רונית, “ואז למדתי על מה שעשתה בים. יש לי נוסף לכך עוד בן, קצין בנח”ל, ובעלי מאז צאת השבת מגויס לאוגדת עזה וגם הוא נסע לשטחי הכינוס. המשפחה מגויסת לגמרי”.
מציוד טקטי ועד תחתונים וגרביים
רונית, שהצטרפה לתנועת הביטחוניסטים רק לאחרונה, עובדת סביב השעון מאז פרוץ המלחמה, בגיוס תרומות מחו”ל ובתפעול מערך התרומות והציוד שזורם דרך התנועה באופן בלתי פוסק עבור החיילים. תוך כדי הריאיון איתה, למשל, היא עוסקת בניהול חלוקת מטענים ניידים שנתרמו לחיילים בשטח.
כבר בתחילת הלחימה, הגיעו לתנועת הביטחוניסטים עשרות פניות של לוחמים בסדיר ולוחמי מילואים, שדיווחו על מחסור בציוד. רונית הופקדה על המשימה, ויחד עם סימבה וארז דרוקר, בעלי משרד “אקסס חקירות” שמהיום השני למלחמה הקפיאו את כל החקירות במשרדם והתגייסו באופן מלא לסיוע בפעילויות התנועה לטובת חיילי צה”ל, נבנה מערך סיוע להבאת ציוד לארץ, שחרורו מהמכס וחלוקתו. כיום, בעזרת המערך הייעודי שנבנה בעזרת סימבה וארז, מצליחה התנועה להזרים כמות הולכת וגדלה של ציוד ואספקה לחיילים, שמגיע מדי לילה לנתב”ג.
אחרי שבוע של פעילות, נתקלו התורמים בבעיה לא צפויה. הצבא ומשרד הביטחון התחילו להערים קשיים על שחרור הציוד, למנוע את העברתו במכס, ולהלאים את הציוד למאגרים הצבאיים. בהתאם למצב, שינה המערך את פעילותו ועבר לארגון ולחלוקת ציוד אזרחי שיוכל לעבור מהר יותר את הבירוקרטיה: ביגוד תרמי, תחתונים, גרביים, כפפות, מטענים ניידים וכדומה. במקביל הספיק גם הצבא בכל הקשור לכוחות הסדירים לצייד את החיילים ביחידות השונות במהלך השבוע וחצי האחרונים.
סיוע לכיתות הכוננות: קו ההגנה הראשון
חוץ מאיסוף ומחלוקת ציוד בהתאם לצרכים העולים מיחידות צבא בשטח, אחראית רונית להזרמת תרומות ולרכישת ציוד לכיתות הכוננות ביישובים, הן בעוטף עזה והן בגבול לבנון.
“אני בקשר עם כל המועצות האזוריות בעוטף ועם עיריית שדרות ועשינו רשימה של צורכי ביטחון קריטיים עבור כיתות הכוננות, שנשארו ביישובים”. כידוע, חברי כיתות הכוננות הן אלה שנלחמו ראשונות במחבלים בשבת, אך הן סובלות ממחסור קשה בציוד. “כבר בשבת היה מחסור בציוד, אבל עכשיו גם המעט שהיה נגמר. כרגע אנחנו מגייסים כסף בדיוק בשביל זה. אנחנו מנסים לגייס עבור הכוחות האזרחיים האלו הן ציוד רפואי והן ציוד טקטי”.
פרויקט גדול אחר שרונית עובדת עליו במקביל הוא לספק עוד רכב ממוגן לכל מועצה אזורית. “כרגע יש טנדר ממוגן אחד בכל מועצה ברשויות העוטף, שאמור גם לנסוע בין היישובים השונים לשנע ציוד. כל שאר הרכבים יכולים לנסוע רק כשאין ירי, וזה מעכב מאוד את האפשרות של יישובים לגבות זה את זה”, מסבירה רונית. “נוסף על כך, אנחנו עובדים על אספקת רחפנים תרמיים לכוחות באזור, שיוכלו לאתר את המחבלים שעדיין מתגלים פה ושם בשטח”.
כיתות הכוננות הן נושא שקרוב לליבה של רונית במיוחד. גם בעלה מתנדב בכיתת הכוננות של המושב שבו היא מתגוררת בעוטף, וגם הוא יצא בשבת להגן על הבית בלי נשק. “כיתות הכוננות נמצאות תמיד בתחתית סדר העדיפויות של הצבא. לפני ארבע שנים אספו את כל הנשקים של כיתות הכוננות בכל הארץ, לכאורה מחשש לגנבות על ידי בדואים. השאירו נשקים רק לשני אנשים בכל יישוב – הרבש”ץ והסגן שלו. במקרה של חדירת מחבלים, לא ברור איך שאר כיתת הכוננות אמורה להגן על התושבים. כיוון שהמדינה שמה את כיתות הכוננות במדרג חשיבות נמוך, החלטנו לדאוג כרגע לכיתות הכוננות, שהפכו בימים האחרונים מעורף לחזית”.
“תנועה באטרף”: הביטחוניסטים בשטח
כאמור, רונית הצטרפה לתנועת הביטחוניסטים רק לפני שבועות ספורים, וכבר פוגשת את פעילות התנועה בשיאה.
“התנועה באטרף”, היא מספרת לנו בחיוך. “רבים מבכירי התנועה מגויסים ולוחמים בשטח, חלקם אחראים לחיסול של עשרות מחבלים ביום הראשון ללחימה. אמיר אביבי, יו”ר התנועה, עובר מאולפן לאולפן סביב השעון כדי לעשות הסברה ולקדם פתרונות שיביאו שקט ארוך טווח. גם מחלקת ההסברה הבין לאומית שלנו פועלת באתרי האינטרנט ובאולפנים באירופה ובארה”ב ומחלקת מדיניות ומחקר מנהלת קשרים עם דיפלומטים ועיתונאים ממדינות המערב, כדי לאפשר לישראל זמן פעולה רחב”.
נוסף על כך, לבקשת המשטרה, מסייעת התנועה בגיוס מתנדבים: “כבר עברנו את 1,000 המתנדבים שהפנינו אליה”, מציינת רונית בסיפוק.
עוד פעילות של התנועה נוגעת למורל החיילים: “קיבלנו בקשה מגורמים בצה”ל, שרוצים להעניק לחיילים את הספר שפרסם לאחרונה אמיר אביבי, ‘לא נשוב אחור – כיצד נבטיח את ביטחון ישראל לדורות’, אז אנחנו תורמים אלפי עותקים לצבא”.
“מה שמשאיר את החיוך על הפנים הוא ההבנה שאנחנו יכולים לסמוך זה על זה”
לצורך ניהול קשר עם התורמים מחו”ל, עורכת רונית מדי יום שיחות עם מאות חברי העמותה בחו”ל. “בכירי התנועה מעבירים לתורמים ולחברים תקציר של המתרחש בארץ, ואנחנו מפגישים אותם עם חיילים בשטח כדי שיחושו את העוצמה והחוסן”.
הפעילות הזו היא גם מה שמעניק לרונית אופטימיות. אל מול חוסר האונים, החרדה של תושבי העוטף והאבל הגדול, רונית נפעמת מההתגייסות של הציבור בישראל ושל יהודים בכל העולם למען ישראל. “תורמים שאלו אותי, איך יכול להיות שבימים כאלה אנחנו מצליחים לחייך. בסוף, מה שמשאיר לנו את החיוך על הפנים זה לראות שאנחנו באמת יכולים לסמוך זה על זה. זה נותן כוחות ומוטיבציה. יש לי תורם מחו”ל, בן 70, שביקש להגיע לישראל כדי לעזור, והתלונן שאף אחד לא מוכן לקחת עליו אחריות”, היא מספרת וצוחקת. “הרצון של אנשים לבוא ולעזור פשוט מרגש”.
