באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים והפעם: התיישבות וביטחון

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זו נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שבשביל לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו נתמקד, בעזרתו של האלוף (מיל’) גרשון הכהן, בסוגיית ההתיישבות. על בסיס דבריו של הכהן נסקור את המאפיינים הגיאוגרפיים של חלקי הארץ השונים, נרחיב על הקשר שבין התיישבות לביטחון לאומי, ונפרט מהו חזון ההתיישבות שמדינת ישראל צריכה לאמץ בשביל להבטיח את ביטחונה לדורות.

רקע: מהצלבנים ועד ליצחק רבין – ארץ ישראל כנכס אסטרטגי

ארץ ישראל מחברת בין אסיה לאפריקה, ומקושרת לאירופה דרך הים התיכון. המיקום הזה הפך אותה כבר מימי קדם לנקודת מעבר חשובה בין יבשות ומעצמות, וזו הסיבה שעמים רבים ניסו לשלוט בה.

הכובשים השונים, ובראשם הצלבנים, הבינו שאי אפשר לשלוט על ארץ ישראל ולהגן עליה כשיושבים רק על רצועת החוף. לפיכך, הצלבנים פרסו את רשת המבצרים שלהם לא רק בערי החוף, אלא גם בסיני וברכסי ההרים ממזרח לירדן כמו מבצר עג’לון בגלעד.

לצערנו, התפיסה המרחבית החשובה הזאת לא באה לידי ביטוי בפיזור ההתיישבותי הקיים כיום, שכן למעלה מ-60% מתושבי מדינת ישראל היהודים מתגוררים ברצועת מישור החוף – רצועה שרוחבה אינו עולה על 15 ק”מ. מעבר לכך, גם מרבית הנכסים האסטרטגיים של מדינת ישראל – בהם שדה התעופה בן-גוריון, תחנות הכוח, נמל אשדוד, מרכז ניהול הבנקים והמפקדות הראשיות של כל זרועות הביטחון – מרוכזים באותו תא שטח.

מעבר להיותה של רצועת מישור החוף צרה וצפופה, היא גם נתונה לשליטת הרי יהודה ומורדות הרי שומרון שחולשים עליה ממזרח ונמתחים לכל אורכה. הרים אלו מספקים תצפית פתוחה על הרצועה, וגם מאפשרים גישה נוחה אליה – בין אם באמצעות ירי רקטות קצרות-טווח, ובין אם באמצעות פשיטות רגליות. מכאן שמי ששולט על הרי השומרון ויהודה שולט למעשה על מישור החוף כולו.

מנהיגים רבים מכל הקשת הפוליטית היטיבו להבין הקשר שבין שליטה בשטח לבין ביטחון, והכירו בחשיבות של שמירה על גבולות בני הגנה. הבנה זו היא שעמדה בבסיס “תוכנית אלון” שהציג יגאל אלון לראשונה בממשלת לוי אשכול, מייד לאחר מלחמת ששת הימים. אותה הבנה גם קיבלה ביטוי בתפיסתו המדינית של יצחק רבין. בנאומו האחרון בכנסת, באוקטובר 1995, התווה רבין את תפיסתו הביטחונית-לאומית, וציין ארבעה עקרונות התיישבותיים שאותם ראה כחיוניים:

• העיקרון הראשון קבע שבשביל להבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית צריך ש-80% מאזרחיה יהיו יהודים. זוהי אחת הסיבות שהובילו את רבין להעביר את כל אוכלוסיית הפלסטינים מעזה ומשטחי A ו-B לידי הרשות הפלסטינית.

• העיקרון השני הוא שיש לשמור על ירושלים מאוחדת, כולל מעלה אדומים וגבעת זאב, ותחת ריבונות ישראל.

• העיקרון השלישי של רבין קבע כי גבול הביטחון של מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן בפירושה הנרחב ביותר. כלומר, יש לשמר את האחיזה הישראלית ואת ההתיישבות היהודית בבקעה על כל שטחה – מקו כביש 90 ועד קו הרכסים ממערב.
• על פי העיקרון הרביעי, יש להקים ישות פלסטינית שתהיה “פחות ממדינה”. אחת המשמעויות המעשיות של עיקרון זה היא שיש לשמור על שליטה ישראלית במרחב האווירי מעל יהודה ושומרון.

ראוי להדגיש כי עקרונות אלו לא נוסחו על ידי מפלגות ימין, אלא על ידי מנהיגי תנועת העבודה, והם ביטאו הסכמה לאומית רחבה. עובדה זו לבדה משקפת את חשיבותה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, ומבהירה שלפני היותה עניין פוליטי – ההתיישבות היא הכרח קיומי.

האלוף (מיל’) גרשון הכהן: חזון ההתיישבות של מדינת ישראל

ירושלים: מטרופולין ולא עיר קצה

המצב הנוכחי:

החשיבות ההיסטורית, הדתית והתרבותית של ירושלים ברורה, אך יש לה גם חשיבות אסטרטגית קריטית. ירושלים יושבת באזור הררי, חולשת על צירי תנועה מרכזיים, והיא גם המקום היחיד על קו פרשת המים שבו מתקיים רוב יהודי.

האחיזה במרחב ירושלים הכרחית גם כדי להבטיח את קיומה של ירושלים כעיר הבירה של ישראל וכעיר מטרופולין מרכזית, וגם מטעמים מבצעיים ואסטרטגיים. מאחר שירושלים קרובה לחלק גדול ממוקדי הטרור, היא מהווה בסיס יציאה נוח לכוחות הביטחון ועוגן לפעולות מודיעיניות.

נוסף על כך, האחיזה במרחב ירושלים חיונית בשביל לשמר שליטה על צירי תנועה מרכזיים ועל אזורים נוספים: בזכות מרחב זה אפשר לשמור על בקעת הירדן כאזור חיץ שמפריד בין רצועת החוף לבין איומים ממזרח; בזכות החזקת יישובי קו המדרגה כמו נעלה ובית-אריה, אפשר לשלוט על צירי תנועה מרכזיים ועל נכסים אסטרטגיים בפנים הארץ, לרבות שדה התעופה בן-גוריון; והודות להחזקת קו הרכס והיישובים בחבל יתיר, אפשר להגן על עמק באר שבע ובקעת ערד, וכן על בסיס חיל האוויר נבטים.

מעבר לכל זאת, ויתורים טריטוריאליים בירושלים יתפרשו ככניעה ישראלית, ורק יעודדו גורמים קיצוניים בעולם המוסלמי והערבי להמשיך לכרסם בנוכחות היהודית בירושלים ובישראל בכלל.

באידיאל:

• לחזק את מעמדה של ירושלים כמטרופולין: לפני מלחמת ששת הימים, ירושלים הייתה עיר קצה מרוחקת, פרבר שולי של תל אביב, אך מאז היא נעשתה למטרופולין חשוב. ירושלים כעיר מטרופולין היא מפתח לשליטה בארץ ישראל, ועליה להישאר כזו. לשם שמירה על ירושלים מטרופוליטנית, יש צורך בכל היישובים שמקיפים אותה – גוש עציון מדרום, מעלה אדומים ומישור אדומים ממזרח, וחבל בנימין מצפון.

• לשלול את רעיון חלוקת ירושלים: חלוקת ירושלים תסכן לא רק את מעמדה כעיר הבירה של ישראל, אלא גם תפגע אנושות בביטחון הלאומי. אין יכולת להבטיח כי חלוקת העיר אכן תסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הטרור ככל הנראה יימשך, ובתנאי החלוקה רק יקבל אפשרויות פעולה מסוכנות הרבה יותר. מעבר לכל זאת, בשום מקום בעולם לא נעשתה חלוקה של עיר בסדר גודל כזה – מדובר ברעיון שגם על הנייר פשוט לא תופס.

יהודה ושומרון: להפוך לשדרה המזרחית של מדינת ישראל

המצב הנוכחי:

בהסכמי אוסלו רבין חילק את אזור יהודה ושומרון לשטחי A, B ו-C. רק שטחי C נמצאים בשליטה אזרחית וביטחונית מלאה של מדינת ישראל. בשטחי C יש כיום כ-120 יישובים יהודיים שבהם מתגוררים בסך הכול מעל 500 אלף תושבים. נוסף על כך, יש כ-500 יישובים ערביים, שבהם מתגוררים כ-200–300 אלף תושבים.

למרות שהשליטה בשטחי C מעוגנת בהסכמי אוסלו, בעולם נשמעות ביקורות רבות נגד ההתיישבות היהודית בשטחים אלה. מדובר רבות על מפעל “ההתנחלויות”, ועל מאחזים יהודיים בלתי חוקיים בשטחי C, אך בפועל הבנייה הפלסטינית הלא חוקית בשטחים אלה גדולה לאין שיעור מהבנייה היהודית. נכון לדצמבר 2023, יש בשטחי C כ-90,000 מבנים פלסטיניים בלתי חוקיים, ואין שום מאמץ לפנותם.

טענה נוספת שעולה נגד ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון היא שההתיישבות שם מהווה נטל על כוחות הביטחון. מדובר בטענה שגויה מיסודה. לא זאת בלבד שההתיישבות ביו”ש אינה מהווה נטל – היא זו שמאפשרת את חופש הפעולה של צה”ל באזורים אלה. סדר הכוחות שצה”ל מחזיק ביו”ש אינו מספיק בשביל לשמור על היציבות בגזרה מורכבת שכזו. היציבות נשמרת רק הודות למסה של כחצי מיליון יהודים שחיים שם.

ההתיישבות היהודית ביו”ש גם מאפשרת לכוחות הביטחון גישה נוחה לשטחי A ו-B – יתרון ששיחק לידי צה”ל במבצעים שונים, דוגמת מבצע “חומת מגן” ב-2002.

מעבר לכך, ההתיישבות היהודית בשטחי יו”ש גם מבהירה לפלסטינים שהנוכחות שלנו שם היא יציבה ודומיננטית, ושהם מוכרחים לשתף איתנו פעולה. נסיגה ישראלית בהיקף כזה או אחר תעיד על חולשה ותעודד את אויבינו להשתלט על אזור זה עוד יותר ואף להתרחב מעבר אליו.

ראוי לציין כי היישובים ביו”ש גם תורמים למימוש המטרות שצוינו בסעיף הקודם שעסק במרחב ירושלים, לרבות הפיכת ירושלים למטרופולין; שימור השליטה בבקעת הירדן; הגנה על מישור החוף ועל שדה התעופה בן-גוריון; הגנה על עמק באר שבע ובקעת ערד; ואחיזה קבועה בצירי התנועה הראשיים. כל היישובים והמאחזים במרחבי יו”ש מממשים לפחות אחת מן המטרות הללו, ולכן לכולם יש הצדקה ביטחונית.

באידיאל:

• דעת הקהל העולמית אינה יכולה להכתיב את המדיניות: כפי שהבין כבר דוד בן-גוריון, מדינת ישראל לא יכולה להתייחס לכל ההתנגדויות שקמות בעולם. היענות לקביעות כאלו ואחרות שמתקבלות בבית הדין הבינלאומי בהאג היא גזר דין מוות לכלל היהודים בישראל, כי אם ננסה להתקיים רק בתוך שטחי הקו הירוק אנחנו לא נתקיים בכלל.

• חידוד תפיסת ההתיישבות: כפי שהודגם, כל שטחי C חיוניים מבחינה ביטחונית ומוכרחים להישאר לעד בידי ישראל. זאת הבנה שצריכה להיות ברורה לכל מקבלי ההחלטות, ובשאיפה גם לתושבי המדינה.

• פיתוח ההתיישבות ביו”ש: לא זאת בלבד שההתיישבות היהודית ביו”ש אינה נרחבת, היא אפילו מצומצמת מדי. יש ליצור שדרה מזרחית בין ערד לגלבוע עם 3–4 מיליון תושבים כדי לחלץ את מדינת ישראל מהצפיפות של גוש דן. בשביל לאפשר זאת, יש להרחיב את היישובים הקיימים, להקים חדשים, ולפתח את מערכת הכבישים והרכבות כדי לקשר את כל אותם יישובים למרכז הארץ.

בקעת הירדן: להחיל ריבונות ישראלית

המצב הנוכחי:

בקעת הירדן היא גבול הביטחון של ישראל ממזרח. נכון להיום, בקעת הירדן נמצאת בשליטה ישראלית אך אינה נחשבת רשמית לחלק ממדינת ישראל. בינואר 2020 פרסמה ארה”ב את תוכנית השלום “עסקת המאה”, שבה ניתנה לישראל הזדמנות היסטורית להחיל את ריבונותה על בקעת הירדן, ולספח באופן מלא את הבקעה וצפון ים המלח. לצערנו תוכנית זו טורפדה בידי פוליטיקאים ישראלים, ובקעת הירדן נותרת במעמד מתנדנד שחושף אותה לביקורות מבית ומחוץ.

בשביל להבין את חשיבותה האסטרטגית של הבקעה, יש להבין תחילה את המאפיינים הגיאוגרפיים שלה. הבקעה נמצאת בגובה של 250–400 מטרים מתחת לפני הים, ואילו הרי השומרון והרי חברון מתנשאים לגובה של עד 1,000 מטרים מעל פני הים. מכאן, שכל עוד הבקעה נמצאת בידיים ישראליות יהיה קשה מאוד לפלוש לישראל ממזרח משום שאין דרך נוחה לשנע כוחות צבאיים מסיביים בתנאי שטח כל כך תלולים.

אומנם כיום אנחנו ביחסי שלום עם ירדן ואין צפי קרוב לתקיפה מצידה, אך אסור לשכוח שהגבול המזרחי שלנו הוא הגבול החשוב ביותר להבטחת ביטחונה של ישראל – גם משום שמדובר בקו הגבול הארוך ביותר, וגם משום שהוא הגבול הקרוב ביותר למשולש תל אביב–ירושלים–חיפה שבו מרוכזים רוב התושבים היהודים ועיקר התשתיות של המדינה. יתר על כן, גם אם היציבות עם ירדן תישמר, צריך להבין שבלי אחיזה בבקעה, מיליציות איראניות יתיישבו במהרה בקלקיליה ובטול כרם וישגרו משם מרגמות אל עבר גוש דן. לא בכדי גם רבין טען שבקעת הירדן, בפירושה הרחב, היא גבול הביטחון של מדינת ישראל.

מעבר לחשיבות האסטרטגית, לבקעת הירדן יש גם ערך התיישבותי לא מבוטל. מדובר בשטח נרחב מאוד שמסוגל וצריך לקלוט מיליוני תושבים. בזכות יישוב הבקעה נוכל לאזן את פיזור האוכלוסייה הישראלית, ולהקל את הצפיפות ההולכת ומחריפה שמאפיינת את רצועת החוף.

באידיאל:

• החלת ריבונות בבקעת הירדן: לא זאת בלבד שאסור לוותר על האחיזה בבקעה הירדן, אלא יש לפעול לסיפוח מלא של האזור ולהחלת ריבונות ישראלית בבקעה. רק מהלך כזה יאפשר קביעת תוכניות ממשלתיות רחבות היקף, ויבטיח את קיומה ארוך הטווח של הבקעה כגבול הביטחון המזרחי של ישראל.
• הרחבת ההתיישבות בבקעה: בשביל לפתור את הצפיפות של מרכז הארץ, יש להרחיב את ההתיישבות היהודית בבקעה ולאפשר פיזור נכון יותר של האוכלוסייה. נוסף על כך, יש לעודד עולים חדשים להתיישב בבקעה ולא בערי החוף העמוסות ממילא.

הגליל: להרחיב גם יישובים יהודיים

המצב הנוכחי:

בשנת 2005 ממשלת ישראל אישרה את תוכנית המתאר הארצית (תמ”א) 35. בהתאם לתוכנית הזאת הוחלט להגביל את הבנייה והאכלוס בשטחים הפתוחים, בטענה שחשוב לשמור על אזורים ירוקים. בפועל, התוכנית הזאת מגבילה אך ורק יישובים יהודיים, ולא חלה על יישובים ערביים. מאז אישור התוכנית אי אפשר להקים יישובים יהודיים חדשים באזורים רבים בארץ, בהם הגליל, וגם קשה מאוד להרחיב את היישובים הקיימים כיון שיש מכסות מצומצמות למספר התושבים.

תמ”א 35 יצרה מצב אבסורדי שבו יישובים ערביים כמו סכנין מקבלים אישור להתרחב ואף להכפיל את כמות תושביהם, ואילו יישובים יהודיים כמו יודפת אינם מקבלים אישור להתרחב מעבר ל-400 בתי אב שכבר קיימים בשטח. מעבר לכך, יש גם הבדלים דרמטיים בשווי הקרקע שנמכרת ליהודים לעומת שווי הקרקע שנמכרת לערבים. בכרמיאל, למשל, שיווקו ב-2021 מגרשים של 350 מ”ר במיליון ו-200 אלף שקלים. חמש דקות נסיעה משם, בדיר אל-אסד, שיווקו באותה שנה מגרשים דומים בעלות של 20,000 שקלים בלבד, וגם פיתוח הקרקע סובסד.

תנאים אלה הביאו לכך שבלב הגליל (ללא הערים נהריה, צפת, טבריה ועפולה) יש 15% יהודים בלבד.

באידיאל:

• לשנות את תוכנית המתאר הארצית: צריך לשנות בהקדם את תוכנית המתאר הארצית, ולאשר תוכנית חדשה שבבסיסה ההבנה שיש צורך בפריסה התיישבותית כפרית רחבה. בתוך כך, יש לבטל את המכסות שמוטלות על יישובים יהודיים בלבד, ולאפשר התרחבות על בסיס כל היישובים הקיימים.
• לעודד צעירים להתיישב בגליל: צריך לעודד תושבים, בעיקר משפחות צעירות, להתיישב בגליל. בשביל לעשות זאת יש לשווק להם קרקעות במחירים משתלמים, להציע הטבות כלכליות, ולדאוג לפיתוח אזורי שיכלול כבישים נוחים, תחבורה ציבורית ומקומות תעסוקה.

הגולן – לשאוף למאה אלף תושבים יהודים

המצב הנוכחי:

מדינת ישראל כבשה את הגולן מידי הסורים ב-1967, ומאז השטח שנוי במחלוקת. מדינות רבות בעולם רואות בו “שטח כבוש”, אך מרבית הישראלים רואים בו חלק בלתי נפרד משטחה של מדינת ישראל. בדצמבר 1981 החליטה מדינת ישראל להחיל את החוק הישראלי על רמת הגולן, וכך נשמר המצב עד היום.

בשנת 1994, ברוח הסכמי אוסלו, ממשלת רבין פתחה במהלכים להחזיר את הגולן לסורים, כחלק מניסיון להגיע להסכם שלום עם סוריה. רעיון דומה נידון גם בממשלות של ברק ואולמרט, אך לא התקדם לביצוע.

עם הזמן, הגולן זכה גם ללגיטימציה חלקית בעולם, ובמרץ 2019 חתם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על צו נשיאותי, שבו הכריז כי ארצות הברית מכירה באופן רשמי בריבונות ישראל על רמת הגולן. עם זאת, מרבית מדינות העולם עדיין לא רואות בגולן חלק רשמי ממדינת ישראל, וההחזקה בחבל ארץ זה עוד נתונה בסכנה.

באידיאל:

• להוריד מהפרק כל רעיון לסגת מהגולן: אסור להיכנע ללחצים בינלאומיים כיוון שהשלכות הוויתור על רמת הגולן יהיו איומות ונוראיות. קודם כול, אין לנו אפשרות להתקיים ביטחונית בלי רמת הגולן, כיוון שאז נהיה חשופים לאיומים מסוריה ומלבנון. גם בהיבט התרבותי והתיירותי מדינת ישראל תשלם מחיר כבד אם תוותר על הגולן, כיוון שמדובר בחבל ארץ יפהפה ובאחת הריאות הירוקות הבודדות במדינה.

• להגדיל את האוכלוסייה היהודית בגולן: כיום יש בגולן כ-23 אלף יהודים. בשביל לבסס את נוכחותנו בחבל זה ובשביל להקל את הצפיפות ביתר חלקי הארץ, השאיפה היא ליישב בגולן 100 אלף יהודים בתוך חמש שנים. עם תנאים מתאימים ותמריצים נכונים, מדובר במשימה ישימה בהחלט.

הנגב: התיישבות כפרית יהודית רחבה

המצב הנוכחי:

הנגב מתפרש על פני כ-60% משטחה של מדינת ישראל, אך הוא עדיין אחד האזורים הכי פחות מיושבים במדינה. כידוע, כבר דוד בן-גוריון הבין כמה חשוב לפתח וליישב את הנגב, ואף הגדיר אותו כ”נכס ציוני כביר שאין לו תחליף”.

לצערנו, חזונו של בן-גוריון טרם מומש במלואו, והנגב עדיין סובל מפיתוח איטי ומהתיישבות יהודית מועטה. ההתיישבות הדלה לא קשורה רק במוטיבציה של התושבים לנוע דרומה, אלא גם במגבלות שמטילה הממשלה, ובראשן תמ”א 35, שמקשה על הקמת יישובים יהודיים חדשים ועל הרחבת יישובים קיימים.

מעט היהודים שכבר מתגוררים בנגב מרוכזים בעיקר בבאר שבע וביישובים עירוניים כמו אופקים ושדרות, ומתגוררים בבתים רבי קומות. בכך, אין לנו באמת פרישה רחבה בשטח וכפועל יוצא גם אין לנו די שליטה על הצירים המרכזיים. האוכלוסייה הבדואית, לעומת זאת, מתפרשת על פני קרקעות רחבות, ובכך קונה לעצמה שליטה על השטח ועל צירי התנועה.

יש להבין שהנגב חשוב למדינת ישראל לא רק בשל גודלו. באזור זה נמצאים גם כמה נכסים צבאיים ואסטרטגיים קריטיים, ובכללותם בסיס חיל האוויר נבטים. היעדר השליטה במרחב הביא לכך שבמבצע “שומר החומות” ב-2019 הצליחו מתפרעים בדואים לחסום את הגישה לבסיס, ובכך שיבשו את יכולת הפעולה של צה”ל. זהו מקרה ביטחוני חמור שמחייב הפקת לקחים.

באידיאל:

• התיישבות יהודית כפרית רחבה: יש לעודד פיתוח יישובים יהודיים בנגב, בדגש על יישובים כפריים עם בתים צמודי קרקע שמאפשרים תפיסת שטח רחבה. זאת הדרך היחידה ליצור איזון במרחב ולאפשר ביטחון לאורך הצירים. בשביל לעשות זאת צריך לחולל מהפכת בתפיסת תכנון ההתיישבות בנגב, ובהתאם אליה להוזיל קרקעות, לייצר תנאי התיישבות מתאימים ולתת תמריצים לתושבים שיבואו להתגורר בנגב.

חבל עזה: לחזק את יישובי העוטף

המצב הנוכחי:

חבל עזה עבר תהפוכות רבות בעשורים האחרונים. בשנות ה-70 הקימה ממשלת ישראל יישובים יהודיים בתוך רצועת עזה בהתאם לתוכנית “חמש האצבעות” שהציג אריאל שרון. עם זאת, בשנת 1982 פונה חבל ימית, ובהסכמי אוסלו התחייבה ישראל לסגת מהמשך יישום התוכנית ולוותר גם על השליטה בציר פילדלפי. בשנת 2005, כזכור, פונו כל היישובים היהודיים בגוש קטיף במסגרת תוכנית ההתנתקות – וכך הגיעה ההתיישבות היהודית ברצועת עזה לסופה.

מלבד היישובים בתוך עזה עצמה, יש לתת את הדעת גם על יישובי העוטף ויישובי צפון הנגב שמקיפים את הרצועה. לאחר מימושה של תוכנית ההתנתקות, יישובים אלה הפכו לקו החיץ שמפריד בין עזה לבין מרכז ישראל, וככאלה הם ספגו מתקפות רבות – החמורה שבהן אירעה בשבעה באוקטובר 2023.

נכון למועד כתיבת שורות אלו, מלחמת “חרבות ברזל” שפרצה בעקבות אותו אסון עדיין נמשכת, ומרבית היישובים בעוטף עדיין לא שוקמו ולא אוכלסו במלואם. למרות האיומים הביטחוניים, מדינת ישראל מוכרחה ליישב מחדש את עוטף עזה. ייתכן שחלק מהתושבים הקודמים לא ירצו לחזור לשם, אך קיימים די אזרחים המחזיקים באידיאולוגיה המתאימה שמבינים את החשיבות של האזור, ויסכימו להתגורר שם במקומם.

באידיאל:

• לחזק את יישובי העוטף: יישובי העוטף מוכרחים להתאכלס מחדש – בין אם בעזרת תושבים חוזרים ובין אם בעזרת תושבים חדשים. מדובר בחבל ארץ חיוני לביטחון ישראל, ואסור לזנוח אותו. מעבר לאידיאולוגיה הציונית והחלוצית, מדובר באזור יפהפה שבו אפשר לקיים אורח חיים מאוזן ומחובר לאדמה. יישובי העוטף גם אינם מרוחקים מהמרכז – רובם נמצאים במרחק של שעה נסיעה מתל אביב, ומקושרים היטב גם בתחבורה ציבורית – כך שבהחלט נוח לגור שם.

• התיישבות יהודית בעזה: על אף שביסודו רעיון זה נכון, יש לשקול אותו אל מול סדרי עדיפות לאומיים אחרים, וייתכן שבמקום להתעקש על יישוב עזה יש לרכז מאמצים ביישוב אזורים אחרים בישראל.

אין ביטחון בלי התיישבות: סיכום ומסקנות

למנהיגים של ראשית ימי המדינה, ובראשם בן-גוריון, היה ברור הקשר ההדוק שבין אחיזה בשטח והתיישבות לבין אסטרטגיה וביטחון. גם בהמשך הדרך, מנהיגים מכל הקשת הפוליטית, ובכללם מנהיגי שמאל כמו רבין, הבינו שאפשר להסכים לוויתורים טריטוריאליים רק עד גבול מסוים.

בפועל, במסווה של תוכניות “ירוקות” התקבלה תוכנית מתאר ארצית שמונעת את מימוש תוכנית ההתיישבות. תמ”א 35 מגבילה את פיתוחה של מדינת ישראל ומחלישה את ביטחונה, ויש לשנות אותה. בין השאר, יש לראות ביהודה ושומרון נכסים אסטרטגיים, כלכליים וביטחוניים של ישראל ולהתייחס לפיתוחם בהתאם. כמו כן, יש להמשיך ולבנות את מטרופולין ירושלים באופן נרחב, ליישב את הבקעה, הגליל והגולן, ולתקן את המצב הבלתי אפשרי שבו רוב הנכסים והחשובים של ישראל מרוכזים בתא שטח ספציפי וצר.

סוגיית עיצוב גבולות המדינה היא עניין לדורות ולכן אסור להכריע בה על בסיס תמונת מצב רגעית. באחריותנו לעצב גבולות בטוחים למדינה ישראל – גבולות שיהיו עמידים בפני תהפוכות פוליטיות במזרח התיכון ובפני שינויים טכנולוגיים. כל מדיניות שלא מביאה בחשבון תרחישי איום אפשריים הנוגעים לעתידה הביטחוני של מדינת ישראל היא תוכנית חסרת אחריות מבחינה לאומית.

לבסוף, יש לזכור שתוכניות לאומיות מוגשמות על ידי האזרחים. בקצה של כל תוכנית התיישבותית נמצאים המתיישבים שבונים בתים, נוטעים עצים, נקשרים לקרקע ולמקום, ומוכנים להילחם עליהם כאשר הדבר נדרש.