קשה לקבוע ראיונות פנים אל פנים בשלהי חודש אוגוסט, אך את הריאיון הזה לא הסכים א’ לערוך בשיחת טלפון או בזום. למעשה, הוא הסכים להתראיין בשני תנאים: הראשון הוא שהריאיון ייערך פנים אל פנים, והשני הוא ששמו לא יצוין בכתבה.
א’, חבר תנועת הביטחוניסטים, הוא איש מוסד ותיק ששירת בארגון כמעט 30 שנה ובתפקידו האחרון כיהן כראש אגף. הוא מילא מגוון תפקידים מרתקים ומאתגרים, שנגעו לסיכול תשתיות ופיגועים מצד ארגוני טרור אסלאמיים בזירה הבינלאומית, עיכוב ושיבוש הפרויקט האיראני להשגת נשק גרעיני, ופגיעה מתמשכת במאמצי ההתעצמות הצבאית של הציר השיעי.
“אני מהאסכולה השמרנית”, הוא אומר לי עוד לפני שאנחנו מתחילים את הריאיון, ומייד מסביר: “בשנים האחרונות קצת נפתחנו בארגון. פתאום שומעים עלינו יותר בתקשורת, נכתבים עלינו יותר ספרים ומופקות יותר כתבות חושפניות. מצד אחד אני מבין את הצורך, שכן זה חלק בלתי נפרד מהמציאות שבה אנו חיים. מצד שני, אני עדיין בין אלה המאמינים שחשאיותו של המוסד היא חלק בלתי נפרד מעוצמתו ורכיב ליבה ביכולתו לייצר הרתעה מול אויבים ויריבים באמצעות תחושת פגיעות, חדירות וחוסר ודאות.
למרות שאמירה הדוגלת בעמימות ורואה בה כוח אינה מבשרת טובות למראיין, הפעם המפגש היה מרתק במיוחד והצלחנו לשוחח עם א’ על איראן והתעצמותה הגרעינית, השפעתה על האזור הקרוב למדינת ישראל, וגם על תופעת הסרבנות של בכירים לשעבר וכיצד היא פוגעת לדעתו במוניטין שיצא לישראל ולעם היהודי ברחבי העולם.
הסכנה האיראנית, הפטיש האמריקאי והמסמר הישראלי
זה שנים ארוכות ש”הבעיה האיראנית” נמצאת במוקד הזירה הבינלאומית, החל מהסכמים וקואליציות בינלאומיות דרך סנקציות כלכליות וכלה בכלי התקשורת כאן בישראל שעוסקים בסכנות האיראניות שנמצאות מעבר לגבול. למרות שנדמה שהסוגיה תמיד נמצאת ברקע, ולמרות שמעת לעת יזהירו בכירים מהדרג המדיני כי איראן קרובה יותר מאי-פעם לייצור פצצה גרעינית – בינתיים התחושה הכללית היא שהאיום הזה לא מתממש, וש-1,500 הק”מ שמפרידים בין טהרן לירושלים מעניקים לישראל שקט. השאלה הראשונה שלנו אל א’ היא אם מדובר בשקט מדומה.
הסכנה האיראנית באמת כזו קרובה וממשית?
בהחלט קרובה יותר וגם ממשית, אבל כדי להבין טוב יותר את המצב אני איעזר בדוגמה מתחום אחר שכולנו מכירים: אזהרות המסע לישראלים היוצאים לחו”ל. כשמגיעה התרעה למוסד על סכנה שצפויה לישראלים בסיני, למשל, אנחנו יוזמים פרסום אזהרת מסע. בפועל, יש אנשים שבכל זאת יבחרו לנסוע לסיני ויש אשר נשארים בארץ ומבטלים את נסיעתם. כשלא קורה שום דבר וכולם חוזרים הביתה בשלום, אלו שנסעו אומרים “הינה, לא קרה כלום” ואלו שנשארו אומרים “חבל שלא נסענו”. אלא שגם הנוסעים וגם הנשארים פחות חשופים לכך שלצד פרסום אזהרת מסע, אנחנו ממשיכים לפעול בארגון באופן חשאי ובנחישות, סביב השעון, על מנת לסכל את הפיגוע או את גורמי הטרור שמפניהם הזהרנו מלכתחילה.
ומהו הנמשל האיראני?
כבר שנים אומרים שהאיראנים במרחק של שנה–שנתיים מייצור פצצה גרעינית – איך זה יכול להיות? התשובה פשוטה: כשאומרים שהסכנה האיראנית קרובה, כשמזהירים שהם מרחק קצר מייצור פצצה – זה מפני שאנחנו מוודאים שהמרחק הזה יישמר. בדיוק כמו בדוגמה של אזהרת המסע לסיני: חוץ מהאזהרה וההתרעה מפני הסכנה הגרעינית, אנחנו גם פועלים לשמר את המרחק של איראן מייצור הפצצה, שנה אחר שנה בכל פעם מחדש בדרכים שונות, משתנות ולעיתים גם משונות. כשאני אומר “אנחנו” אני מתכוון כמובן למוסד כגורם מוביל ולמערכת הביטחון הישראלית כולה כשותפה משמעותית, אבל אני גם מתכוון לגורמים נוספים במערכת הבינלאומית, אשר פועלים יחד עימנו, ולארצות הברית בראשם. לארה”ב תפקיד מכריע במלחמה נגד איראן , עוד מהימים שבהם נלחמה ברחובותיה של עיראק.
רגע, עיראק?
כן. ב-2003, שנתיים אחרי פיגועי הטרור שהובילו לקריסתם של מגדלי התאומים בניו יורק, החליט נשיא ארה”ב דאז ג’ורג’ בוש להיכנס בכל הכוח לעיראק. לא הרבה יודעים, אבל איראן הייתה קרובה מאוד לייצור פצצה גרעינית אופרטיבית בדיוק אז. לימים, לאחר ששמנו ידינו על ארכיון הגרעין האיראני, קיבלנו לכך חיזוק ותימוכין. במידה רבה, אם האמריקאים לא היו מגיעים לעיראק והאיראנים היו ממשיכים בפרויקט הנשק – סביר מאוד שהם היו מגיעים ליכולת גרעינית מלאה, יכולת שאין בידם כיום.
שוב, מה הקשר בין פעילות ארה”ב בעיראק ליכולות הגרעין של איראן?
תחשוב על זה: האיראנים רואים את צבא ארה”ב, הצבא הכי חזק בעולם, מגיע מהקצה השני של העולם למדינה שכנה והולכים עד הסוף, משתמשים בכל האמצעים, ובתוך שבועות ספורים מפילים את פסלו של סדאם חוסיין במרכז העיר בגדד, וזמן קצר לאחר מכן – לוכדים ומכריעים את סדאם עצמו. האיראנים רעדו מפחד.
למה?
ההתמוטטות המהירה כל כך של השכנה האימתנית, אשר הייתה הסיוט הנורא מכול של המשטר והעם באיראן ונתפסה כבלתי מנוצחת, הטילה אימה על שלטון האייתולות. פתאום האיראנים מבינים שכדאי להם מאוד להיזהר, וכצעד מנע – חדלו בעצמם מהעיסוק בגרעין צבאי חשאי ולא מפוקח.
אוקיי, מאז עברו 20 שנה. מה עוצר את איראן היום?
מאז, מתנהלת מערכה ממושכת ומגוונת לעיכוב התוכנית – הן באמצעות פגיעות נקודתיות ביכולות עצמן, והן באמצעות לחץ על המשטר או הרתעתו מקבלת החלטה לפרוץ למה שמכונה “העשרה צבאית” או “העשרה גבוהה”, כלומר העשרת אורניום ל-90%, קל וחומר מהחלטה לשוב לפיתוח מכלול נשק גרעיני.
ואיך עושים את זה בפועל?
ככל שאיראן התקדמה מבחינה טכנולוגית וצברה ידע מניסיון פרקטי בהעשרת אורניום – כך ירדה אפקטיביות הפגיעה ביכולות, וגברה חשיבות ההרתעה המדינית, הכלכלית והצבאית. בהתאמה, ככל שאיראן מתקרבת ליעד מבחינה טכנולוגית, כן עולה חשיבותה של המערכה המדינית בהובלה אמריקאית, בשיתוף עם מדינות המערב וישראל.
במילים אחרות, אמריקה היא שחקן משמעותי בבלימת הקטר האיראני.
בהחלט. כל ממשל אמריקאי שכיהן בוושינגטון הפעיל לחץ על האיראנים וחזר והדגיש את מחויבותו הכנה והמלאה לשלילת יכולת גרעינית צבאית מאיראן. אני תמיד הייתי בין המאמינים הגדולים במחויבות האמריקאית הזו, ודאי ביכולתה לעמוד בה, ואני מאמין בכך גם כיום. בראייתי, השוני בין הממשלים והנשיאים המתחלפים בוושינגטון אינו ביעד העל למניעת התגרענות צבאית של איראן, אלא באופן שבו הם בוחרים לממש זאת, בהלימה לקווי מדיניותו של הממשל ולמאפייני הפעולה התואמים אותה.
איך, למשל?
ממשל בוש הפעיל לחץ צבאי, גם אם לא ישיר מול איראן, אובאמה הפעיל לחץ מדיני וכלכלי משולב, וטראמפ גילם בדמותו ובפועלו שילוב בין לחץ כלכלי לאי ודאות והרתעה, מעצם היותו בלתי צפוי גם עבור האיראנים. בוא נגיד ככה: אם טראמפ היה נבחר לקדנציה שנייה, האיראנים כנראה היו יורדים לבונקר.
האם הדברים נכונים גם לממשל שיושב היום בוושינגטון?
כן. גם היום הממשל האמריקאי מפעיל לחץ על האיראנים, וממשיך להצהיר על מחויבותו למניעת נשק גרעיני מאיראן. אבל בהסתכלות רחבה יותר חשוב שנפנים סוגיה אסטרטגית משמעותית: המזרח התיכון כבר פחות מעניין את האמריקאים, ולכן גם המוטיבציה לגלות יתר פעלתנות מול איראן – נמצאת במקום אחר, נמוך יותר ונועז פחות.
מהי הסיבה לחוסר ההתעניינות האמריקאי במזרח התיכון?
צריך לזכור שהאמריקאים הגיעו למזרח התיכון בגלל הטרור העולמי, וליתר דיוק בגלל ארגוני הטרור הסונים הסלפים, אלקאעדה ודאעש. זה נגע להם במקום הכי כואב – אצלם בבית: פיגועי 11 בספטמבר וקריסתם של מגדלי התאומים. לצד זאת, הם גילו עניין במזרח התיכון בגלל סיבות כלכליות, בדגש על שוק האנרגיה. אבל כל זה השתנה: ה-Home Land Security פחות מאוים היום ע”י גורמי טרור וארה”ב מצאה פתרונות אנרגיה אלטרנטיביים עצמאיים, שפחות תלויים בבארות הנפט ובשדות הגז במזרח התיכון. סדר העדיפות הלאומי של וושינגטון השתנה, והוא ממקד את עיקר עניינו ומשאביו באזור הפסיפיק ובמלחמת המעצמות – על הגמוניה כלכלית וטכנולוגית מול סין. את שינוי סדר העדיפויות אפשר לתעל לטובת מדינת ישראל, תוך תמרון חכם במאבק הבין-מעצמתי, ותוך דבקות ברורה בצד האמריקאי. אבל כן – זו מגמה שאמורה להדאיג אותנו מאוד.
למה זה כל כך מדאיג, בעצם?
עוצמתה של ישראל בעשורים האחרונים שאבה הרבה מהברית עם ארה”ב ומהקשר המיוחד שלה לישראל. כנגזרת מכך, ישראל גם ידעה לעבוד במשולב עם “הקטר האמריקאי” ברמה האופרטיבית, והשכילה להכניס מסמרים תחת הפטיש האמריקאי. לא אחת הפטיש האמריקאי הלם במטרות שמסר לו המודיעין הישראלי ופעל על פי הגיון פעולה ישראלי, החל מיעדים לסיכול טרור וכלה ביעדים לסיכול פיננסי כחלק ממשטר הסנקציות. הם באים עם כוח של מעצמת-על ואנחנו באים עם מודיעין מדויק וקונקרטי. הן מהסיבה האסטרטגית והן לצרכים אופרטיביים טקטיים, יש אינטרס ישראלי ברור להשאיר את האמריקאים באזור. לעניות דעתי, עצם המעורבות הגוברת הסינית באזורנו תהווה זרז לשובה של אמריקה למזרח התיכון. זה חשוב לישראל וזה חשוב לעוד הרבה מדינות באזור.
יהודה ושומרון כזירת פעולה בהתהוות עבור איראן נגד ישראל
נראה שכיום המילה “איראן” טומנת בחובה מגוון גדול של ישויות וגופים המתפרסים הרבה מעבר למדינה עצמה, החל מכוחות הנמצאים ברפובליקה, דרך מיליציות בסוריה, בעיראק ובלבנון, וכלה בתחומי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון וברצועת עזה. שאלנו את א’ אם אפשר לתחום בגבולות ברורים את האיום האיראני.
מיהי “איראן”, בעצם?
קודם כול קצת היסטוריה: מאז המהפכה האיראנית ב-1979 מצליח שלטון האייתוללות באיראן – בשיטתיות ובהתמדה ראויות לציון ולהערכה – לייצר הגמוניה שיעית במזרח התיכון כולו. צריך להבין קצת את הלך הרוח השיעי: השיעים תמיד מרגישים בעמדת נחיתות. הם חיים בתחושה מתמדת שהם צריכים להתגונן ולהיערך לרע מכול – זה טבוע במסורות שלהם ובסיפור ייסודה של העדה השיעית.
כשמדברים על הציר השיעי, “נחיתות” היא לא המילה הראשונה שעולה לראש.
מתוך תחושת הנחיתות השיעית – צמחה עוצמתה. האיראנים הגיעו באמצעות כוח קדס של משמרות המהפכה לכל ריכוזי השיעים באזור שלהם. הם העניקו לשיעים גאווה ושייכות, מעמד כלכלי, ובעיקר – עליונות צבאית על פני סביבתם. אלה תורגמו במשך השנים גם לכוח פוליטי, ואף לכדי שינוי המאזן הדמוגרפי בין השיעים לאחרים במדינות האזור.
מפני מי צריכים השיעים להתגונן?
בבסיס הרציונל, האיראנים מחמשים ומממנים את השיעים ברחבי המזרח התיכון על מנת שיוכלו להתגונן מפני כוחות סוניים, ובכדי להפיץ את השיעה האיראנית ורעיונות המהפכה בכלל. עם השנים, הפכו אותן מיליציות מכוחות מגננה עדתיים לגורמי כוח מקומיים ואזוריים משמעותיים מבחינה מספרית ואיכותנית, המבטיחים ומבססים את ההשפעה האיראנית במדינות מושבם. בהדרגה, הם בעצם הופכים לזרוע הסרה למרותה של איראן ופועלות להשגת האינטרסים האיראניים. זה קרה בעיראק, בתימן, בסוריה ובאופן בולט במיוחד בלבנון.
לבנון – אתה מתכוון לחיזבאללה?
כן. לחיזבאללה מקום מיוחד אצל האיראנים. זה כוח שאיראן השקיעה בו באופן ייחודי, והתוצאה היא שחיזבאללה היא לא עוד ארגון טרור בלבד או מיליציה חמושה – חיזבאללה היא למעשה ישות מדינית וצבאית, עם השפעה אדירה על הכלכלה, החברה והפוליטיקה הלבנונית. איראן מסייעת לחיזבאללה בגלל אותו אידיאל שמטרתו לעזור ל”שיעים המסכנים”, אבל מובן שאי אפשר להתעלם מייחודיותה של חיזבאללה בעיני האיראנים ככזו המקיימת גבול ישיר עם מדינת ישראל.
אבל לא תמיד קישרו בין האיום של חיזבאללה על ישראל לאיראן. זה קרה רק בשנים האחרונות.
חיזבאללה היוותה איום מרכזי על ישראל מיום הקמתה, הן בתוך לבנון עד שנת 2000, והן בגבול לבנון ובזירה הבינלאומית – טרור חו”ל. עם השנים הצטמצם מאוד האיום לפיגועים בחו”ל, הן בשל פגיעה קריטית שהוביל המוסד נגד תשתיות ויכולות פעולה של הארגון, והן בשל ירידה במוטיבציה של חיזבאללה לפעול בזירה הבינלאומית. גם לאורך הגבולות, חלה ירידה ברורה בניסיונות הפיגוע הקטלניים שידענו בעבר, בעיקר בשל מאזן הרתעה בין ישראל לחיזבאללה. השינוי הפחות מעודד חל דווקא בכל הנוגע ליחסי איראן–ישראל.
מה קרה?
בעוד בעבר הלא רחוק התמקמנו עמוק ברשימת האויבים של איראן אחרי ארה”ב, סעודיה ודאעש, הרי שהפכנו כיום לאויב מספר אחת של טהרן. בהינתן שכך, גובר בהתאמה האיום הישיר על ישראל מצד כל גורמי הכוח שהקימה איראן באזור – בתימן, בעיראק, בסוריה וכמובן בלבנון. אומנם לכל אחד מגורמי הפרוקסי הללו ישנן “מחויבויות קודמות” ואילוצים מבית, אך אין להוציא מכלל אפשרות שאיראן תוכל ברבות הימים לתזמן הפעלה משולבת של כוחות אלה נגד ישראל, ממספר זירות, ודאי בתרחיש שבו איראן תותקף או תרגיש מאוימת עד כדי פגיעה ביציבותה. ישראל הפכה לאיום הייחוס המרכזי של איראן.
אנחנו באמת האיום המרכזי על איראן?
תסתכל על זה מנקודת מבט של המשטר באיראן: הם הצליחו לייצב את האזור. ענייניה הפנימיים של איראן מתנהלים פחות או יותר על מי מנוחות, היא מחזיקה את סעודיה קצר, ארה”ב כבר לא באזור, אפילו המתח השיעי–סוני התאזן – ופתאום מדינת ישראל מציקה לה ופוגעת בה, ובונה קואליציות אזוריות שעלולות, בראייתה, להפר את מאזן הכוחות לרעתה. לכן, ישראל הופכת לאויב שנמצא בראש הרשימה האיראנית. לדבר הזה יש השלכות על כל הזרועות של איראן מסביב למדינת ישראל – וגם בתוכה.
בתוכה? אתה מדבר על יהודה ושומרון?
כן. הסיבה לכך שאיראן פועלת דווקא ביהודה ושומרון קשורה לכמה גורמים: היחלשות הרשות הפלסטינית, התסיסה הפלסטינית ביו”ש, והמגמה שלפיה גם חיזבאללה וגם חמאס לא מעוניינים במלחמות בשטחם או משטחם, בשל ההשלכות הכבדות על לבנון ועל רצועת עזה, בהתאמה. כך, האינטרס של כל הגורמים הללו מתלכד לכדי הפיכת שטחי יהודה ושומרון לזירת פעולה מרכזית נגד ישראל, ואיראן מוצאת בהם קרקע פורייה להפעלת טרור ולהידוק הקשר האופרטיבי עם הפלסטינים – בשטחי יהודה ושומרון, ברצועת עזה ואף בישראל גופא – באופן שיערער את ביטחונה ואולי אפילו את יציבותה של ישראל, בראייתם.
אז מה אפשר לעשות?
יש הרבה דרכי פעולה שבהן מדינת ישראל יכולה וצריכה לפעול. מעבר לפעולות שלא גלויות לציבור המתרחשות הרחק מכאן ובערוצים חשאיים, אנחנו חייבים להמשיך את המגמה שהתחילה עם חתימת הסכמי אברהם. מדינת ישראל צריכה להמשיך במגמת הסכמי השלום במזרח התיכון – זה קלף מנצח. היה לי פעם מפקד חכם שנהג לכנות זאת “להרוג אותם בדבש”, ואני מוסיף שאם אפשר – אז דבש צרעות.
כלומר?
ככל שישראל תשכיל לייצר בריתות וקואליציות אזוריות עם העולם הערבי והמוסלמי, כך ייטבו מצבה האסטרטגי ויכולתה למגר את האיום האיראני לא רק בכוחות עצמה, לא רק בכוח צבאי ולא רק בחסות מעצמתית. אני אפילו לא מדבר על ההיבט הביטחוני, הטמון בחתימה על הסכמים כאלו, אלא דווקא על היבטים כלכליים, אזרחיים, חברתיים וסביבתיים, אשר ירגיעו את הלהבות באזור כולו, ואולי אף יעבירו את מרכז הכובד ממלחמות ומרדיקליזציה דתית לפיתוח אזורי ולשיפור איכות החיים והביטחון האישי והמדינתי באזורנו.
מטוסי קרב מעל הכנסת, והקסם שאסור לפגוע בו
נושא אחד שאינו עולה בשיחה עם א’ באופן מפתיע למדי – בהתחשב במרכזיותו בסדר היום הציבורי – הוא תופעת הסרבנות על רקע השינויים במערכת המשפט. אחרי הכול, תופעת הסרבנות חצתה את הקווים האזרחיים-פוליטיים והעלתה לסדר היום הציבורי את הדיון על כשירותו של צה”ל.
כאיש ביטחון, איך אתה מתייחס לתופעת הסרבנות?
עזוב איך אני מתייחס לזה, תשאל על הבת שלי שמשרתת עכשיו כחיילת קרבית. היא רואה אלופים ובכירים אחרים שכולנו גדלנו עליהם ולמדנו את מורשתם, שקראנו ספרים שכתבו או כתבו על אודותם, קמים יום אחד וקוראים לסרבנות. מה היא אמורה לחשוב לעצמה? הרבה מדברים על ההשפעות הביטחוניות והפוליטיות של האקט הזה, אבל אף אחד לא מדבר על ההשפעות החינוכיות ארוכות הטווח של התופעה הזו, ושם טמונה הסכנה האמיתית.
ובכל זאת, יש גם השלכות פוליטיות וביטחוניות.
מבחינתי, כאשר אלופים בצבא באים ומשנים החלטה של נבחרי ציבור, זה כאילו הם לקחו טנקים והגיעו לשערי הכנסת וחגים עם מטוסי קרב מעליה. אז נכון, זה לא נעשה בפועל בדרך זו, אבל ככה אני רואה את זה, וזה מאוד מסעיר אותי. זה ערער עמוד תווך בדמוקרטיה, יותר מכל הצעת חוק אומללה אחרת שהוגשה במסגרת הרפורמה.
אבל רובם מודים שיתייצבו ביום פקודה.
גם אם יתייצבו – הנזק כבר נעשה כי האצבע של האויב על ההדק תהיה קלה יותר בשל הכרסום בהרתעה הישראלית. זה שביום פקודה הטייסים יגיעו להאנגרים – ואני בטוח שיגיעו בעיניים בוהקות – לא מסייע כהוא זה במניעת התקרבות המלחמה הבאה. חלילה וחס, ביום שנספיד את הנופלים – לא תהיה שום חשיבות לזהותם הפוליטית, בין אם הניפו דגל בקפלן או התעטפו בטלית בבנימין.
מהי הציפייה שלך מאותם בכירים?
אני מצפה להרבה יותר חוסן אישי, אחריות לאומית, סובלנות ואורך נשימה, מאלה החתומים כמוני על חוזה נאמנות ואמון עם מדינת ישראל. זה חוזה שלא מופר לעולם – לא בשירות פעיל, לא בפנסיה, לא במילואים. חתמנו עליו מול החברה הישראלית ועם העם בישראל, וגם עם ממשלת ישראל – תהא זהותה הפוליטית וצביונה אשר תהא. אני אוסיף שאני ממש לא מקבל את ההשוואות הלא פרופורציונליות למשטרים אפלים, שלא אציין את שמם – זה ממש לא מצבנו. עלינו מגן המוסר שנמצא מעל לכל חוק.
לסיום, האם ההילה של מערכת הביטחון הישראלית מוצדקת?
תראה, יש לי הרבה עמיתים למקצוע במדינות שונות במערב ובערב, שיעידו על מה שאטען. אני אומר בצורה חד משמעית: יש לנו קסם והילה בעולם, והרווחנו אותם ביושר. אנשים ברחבי העולם, מומחים לביטחון, לצבא ולמבצעי ביון, מכירים ולומדים על מבצעים של מערכת הביטחון הישראלית. אנשים זוכרים בהערצה את מבצע מוקד מ-67′, את מבצע אנטבה, את הפצצת הכורים בעיראק ובסוריה; ארגונים עמדו משתאים מול קלסרי הארכיון האיראני; ומעל הכול, העולם כולו יודע היטב שאם יש יהודי שנמצא בצרה איפשהו ברחבי תבל – מדינת ישראל תגיע לשם להצילו, תהא המורכבות אשר תהא, יהיה המחיר אשר יהיה. זה הכוח שלנו, אותו אגרוף יהודי-ישראלי, שאותו אין לאף אחד אחר; אגרוף ייחודי באומץ שלו ובחדשנות שלו. הוא יצירתי ונועז, הוא בלתי צפוי ובלתי מסויג. לא רק נסראללה או המשטר באיראן מסתכלים על אותו אגרוף, אלא כל העולם, אויבים ועמיתים. בקסם הזה פשוט אסור לנו לפגום, ואסור לנו לכבותו.
