סיפור הגבורה הפרטי של נצ”מ תומר אלדר, מפקד מג”ב דרום, מתחיל דווקא בפסטורליה. ביום חמישי, יומיים לפני אותה שבת, הוא יצא עם אשתו לטיול קצר בדרום, שתוכנן זה זמן רב. הם לקחו איתם אוהל ופק”ל קפה, טיילו במעלה צין ונחל צרור, וישנו בשטח. מייד עם חזרתם, בשעה שש וחצי בבוקר השבת, הוא מקבל דיווח על שני מצנחי רחיפה ממונעים בנתיב העשרה. מייד לאחר מכן הוא מקבל דיווח נוסף: “יש ירי בשדרות“. בדרך אל התופת, מוכרזת פקודת ההגנה “פרש פלשת“, המקפיצה את כל המרחב.
“נגלה לעיניי מחזה אפוקליפטי”
כבר בדרך לשדרות, הוא מבין שמשהו חסר תקדים מתרחש: “בכניסה לעיר נגלה לעיניי מחזה אפוקליפטי. רכבים זרוקים בצידי הדרך, אזרחים ירויים בראש. אופנוע הפוך של רוכב שטח. גופות. אני מבין שאני נכנס לאירוע מסוג אחר. בשלב הזה אני עוד אומר לנהג, ‘קח ימינה, שמאלה, בוא נמשוך אש‘ – רציתי שיירו עליי כדי שנבין איפה המחבלים. ואז אני שומע ירי מסיבי מאזור תחנת המשטרה, ואני וקצין האג”ם שהיה איתי ברכב עוזבים את הרכב ומאגפים את התחנה מהצד“.
תומר משחזר את הקרב מנקודת מבטו: “אני מגיע לתחנת המשטרה מכיוון תחנת הכיבוי שצמודה אליה, שם אני פוגש את מפקד תחנת שדרות. בכל הזמן הזה אני שומע ירי. הוא אומר לי, ‘יש שני מחבלים בקומה השנייה של התחנה, ויש לי שוטרים בגג, בקומה השלישית. המחבלים בדרך לשוטרים שלמעלה, והם גם יורים על שוטרים ועוברי אורח מחוץ לתחנה‘. אני מבין שחייבים להיכנס פנימה“.
“אני שומע את המחבלים מדברים מעליי”
בשלב זה נצ”מ אלדר מקבץ סביבו כוח קטן. “ראיתי שני חיילי צה”ל במדים. אני תופס אותם ביד, אומר להם ‘אתם צמודים אליי’. ראיתי בחור על אזרחי עם נשק תבור, שמתברר שהוא קצין בדובדבן, אספתי אותו גם. מאחוריי ראיתי את שגב כהן מימ”ר נגב. אמרתי לו ‘אחי, אתה איתי’, וארז, קצין האג”ם שלי, סוגר את הכוח“.
אולם, גם הכוח המצומצם הזה נאלץ להתפצל. “יש ירי לכיווננו ואנחנו רצים לכיוון שער התחנה, שכולו הרוס מירי אר–פי–ג’י. כל הזמן יורים עלינו. זורקים רימון, וחלק מהכוח נאלץ לחזור אחורה. נשארנו שלושה: שגב, הבחור מדובדבן ואני. אני סורק את כל צד שמאל של הכניסה לתחנה כדי לוודא שלא יורים לנו בגב. כשאני מסיים את הסריקה אני שומע את המחבלים מדברים מעליי, ואני מסמן לשגב – עולים למעלה“.
חדר המדרגות בתחנת משטרת שדרות היה בנוי מגרם בן 12 מדרגות בכיוון אחד שלאחריו עוד גרם בן 12 מדרגות בכיוון השני, וביניהם מפריד קיר חוצץ, שאותו אפשר לראות בתמונות אחרי פיצוץ התחנה. המבנה הזה הציל את חייהם של השוטרים. “אנחנו מתחילים לעלות בגרם המדרגות. אני עולה את 12 המדרגות עם שגב, ולפתע, עוד לפני שאנחנו מסתובבים, הקצין מדובדבן עובר אותי, חוטף כדור בכתף, נופל ומתגלגל למטה. בר, קצינה אמיצה שנכנסת אחרינו, חובשת אותו בחדר בצד ימין. השוטר שנכנס יחד איתה עמד בצד שמאל, נורה ונהרג“.
תומר ושגב נשארים לבד באמצע גרם המדרגות, ומחליטים להסתער אל מול התופת. “אני אומר לשגב, ‘מסתערים, תהיה מוכן‘. הוא מסמן לי עם הראש שהוא מוכן, ואנחנו פותחים באש על המחבלים. בזמן הזה אנחנו חוטפים ירי מסיבי מטורף מכל הכיוונים. הכול מתפרק סביבנו, ושנייה אחרי זה אני מזהה רימון על הרצפה. אני צועק ‘רימון!’ תופס את שגב בכוח ומושך אותו לכיוון הקיר, והרימון מתפוצץ. בשנייה שהוא מתפוצץ, מחבל נוסף שלא ראינו, מצד ימין למטה, פותח עלינו באש, כך שבזמן ששני המחבלים יורים עלינו מלמעלה, מחבל נוסף, ואולי יותר מאחד, יורים עלינו מלמטה“.
בנקודה הזאת מוצאים את עצמם תומר ושגב לכודים כשעתיים, כאשר מדי פעם הם יוצאים להסתערות וחוטפים ירי ורימונים. “מרוב הרימונים הפסקנו לשמוע באוזניים, ונפצענו מרסיסים, אבל שמחנו שאנחנו מעסיקים את המחבלים ושהם לא יעלו למעלה, לשוטרים שבגג“.
הירי מלמטה ממשיך להטריד, וגם כאשר כוח הימ”מ שאיתו תומר יוצר קשר, מנסה להסתער על המחבל וזורק רימונים לעברו – הירי עדיין נמשך. “רק אז הבנו שהוא מחופר היטב. אני לא אתפלא אם המחבלים הכירו את התחנה על בורייה. אולי היו שם כשב”חים, אולי הם אפילו נחקרו בתחנה בעבר”.
לכל אורך ההיתקלות בתוך התחנה, לתומר יש אקדח בלבד, למזלו עם לא מעט מחסניות, ושגב שלצידו חמוש ברובה תבור שלקח מהבחור מדובדבן. זאת, אל מול כוח שהתברר בסופו של דבר שכלל מחבלים רבים שהתבצרו במבנה. “לכל אורך הלחימה חשבתי שהיו שני מחבלים למעלה ומחבל אחד למטה, ולא הבנתי איך הם מצליחים לייצר כל כך הרבה ירי. בפועל מצאנו בתחנה גופות של 25 מחבלים“.
נוכח המצב, הוחלט לבסוף לפנות את התחנה, ולחלץ את השוטרים שעל הגג על ידי מנוף. הכוח שהיה עם תומר יצא בחיפוי רימונים שזרק כוח של הימ”מ, וחולצו בכל פעם ארבעה–חמישה. “אני יצאתי אחרון עם לוחמי הימ”מ“, אומר נצ”מ אלדר. בהמשך היו עוד כמה ניסיונות כושלים להיכנס לתחנה, ובהחלטת ממ”ז דרום להקריס את התחנה ירו עליה מסוק קרב וטנק, אבל האש לא פסקה, ודחפורים התחילו להרוס את המבנה. מכיוון שהתחנה עשויה מבטון מזוין, היה קשה מאוד להרוס אותה.
מכל הרגעים הקשים בקרב, הרגע שבו נצ”מ אלדר משתנק כשהוא נזכר, הוא דווקא מה שעבר על אשתו כל אותו הזמן. “במרחב רצה שמועה שנהרגתי, גם הסגן שלי היה בטוח שנהרגתי, והחברים שלי מהאזרחות חשבו שנהרגתי. אז אשתי, שידעה שאני נמצא בתחנה בשדרות, הורידה פיג‘מה והחליפה בגדים כי הבינה שעוד שנייה דופקים לה בדלת“.
משדרות למרחב כולו: 60 השניות שהצילו את מרכז הארץ
כשנצ”מ אלדר יוצא מהתחנה בסביבות עשר בבוקר, הוא מבין שהקרב המסויט שהשתתף בו זה עתה מתחולל עכשיו בכל מקום במרחב שלו, ושכשקו ההגנה של מדינת ישראל נפרץ מוצאת עצמה משטרת ישראל בקו הראשון, מייצרת רצועת בלימה. “אי אפשר להסביר את התחושה של מפקד מרחב שמבין שבכל מקום במרחב שלו יש מחבלים. מג”ב דרום היה ב-25 מוקדים במקביל, ובתוכם בכ–50 זירות לחימה. זה היה אירוע בקנה מידה מטורף“.
כוחות מג”ב פעלו בשיתוף פעולה עם שוטרים “כחולים” של מחוז דרום ועם כיתות הכוננות, שאיתם הם עובדים בשוטף. “בפועל מי שעצרו את המתקפה היו בעיקר מג”ב, שוטרים כחולים וכיתות הכוננות, וחשוב לציין שבכל מקום שבו המחבלים הארורים נתקלו במג”ב או במשטרה הם חוסלו. לצערנו, 12 רבש“צים נהרגו (מתוכם שני סגנים). 46 חברים בכיתות כוננות נהרגו. מג”ב דרום חיסל מעל 200 מחבלים. כל שוטר שאני מדבר איתו נתקל במחבלים, סיפורי גבורה בלתי נתפסים, וחילוץ של אזרחים תחת אש“.
ואכן, כשאנחנו מבקשים מנצ”מ אלדר לספר לנו כמה מסיפורי הגבורה, אנחנו מקבלים שטף לא ייאמן של זירות וסיפורים: באנדרטת חץ שחור היה לימ”ס (יחידת המסתערבים) קרב של שעה וחצי שבסיומו חוסלו כ–25 מחבלים; במסיבה ברעים, רב פקד שפרה בוכריס, מפקדת יחידת הסיירות, חילצה עם הצוות שלה עשרות אזרחים מהמסיבה, חלקם ירויים ופצועים, ברכבים פרטיים; בנתיב העשרה, לוחם מג”ב חבר לכיתת הכוננות, ויחד הם לחמו במחבלים ואף לקחו בשבי ארבעה מחבלים חיים; הצוות בפיקוד מפקד פלגה בימ”ס שנוסע לכפר עזה לחלץ את הלוחם שלו שמבוצר בביתו; סנ”צ ערן קלימי, ראש זרוע שחר במג”ב דרום, שמחסל יחד עם לוחמת מג”ב מאי גרשוני שלושה מחבלים ומחלץ שתי בנות ערובה שהמחבלים ניסו לחטוף למרות שהוא פצוע ירי בגופו; צוות המסתערבים שישן בנחל עוז וחיסל יחד כ-100 מחבלים; רס”ב יהודה קאדר ז”ל ופקד עמית גור שבדרכם לאורך ציר 232 עברו סדרה של ארבע היתקלויות עם מחבלים; פקד מ’ מיחידת המסתערבים שיצא לחלץ את אשתו השוטרת מהמסיבה ברעים ונפצע בעצמו לאחר חיסול של מספר מחבלים, ועוד ועוד סיפורי גבורה שלא מפסיקים לזרום.
אך האירוע הדרמטי ורב ההשפעה מכולם היה בצומת יד מרדכי. מייד עם קבלת פקודת “פרש פלשת” שהוכרזה ע”י מפקד המחוז, המקפיצה את כוחות המשטרה, ירד הצוות לחסום את הצומת והצליח לעצור את המחבלים ברגע האחרון. “בתוך 60 שניות מהרגע שהגיעו לצומת, הגיעו לכיוונם שמונה אופנועים, על כל אופנוע שני מחבלים, ובהמשך שני טנדרים עם מחבלים שכולם מבצעים ירי לעברם. הצוות יורה במחבלים, וצוות ימ”מ שעובר באזור מצטרף אליהם. יחד הם מחסלים את המחבלים. ומונעים פלישה משמעותית למרכז הארץ.
“כמעט כל המפקדים במרחב שלי נפצעו”
המקבץ הזה – חלק קטן משורה ארוכה של סיפורי גבורה שלא ייאמנו – הם מבחינתו של נצ”מ אלדר לב העניין. “מה שהיה פה זה אירועים ערכיים, לא רק מבצעיים. מפקדים רצו בראש, והפגינו אומץ וחתירה למגע, תוך תחושת רעות ואחריות הדדית. היו פה המון המון גיבורים. אלו הערכים שעליהם גדלים לוחמי מג”ב וזו הזדמנות לציין את מפקד מג”ב שליווה את הכוחות לכל אורך הלחימה. נצ”מ אלדר, שנפצע אף הוא בשדרות, מספר: “כמעט כל המפקדים שלי במרחב נפצעו. מפקד הימ”ר שלי חטף רימון ושני כדורים, מפקד זרוע שחר חטף שלושה כדורים, מפקד הית”כ כדור ברגל ועוד רבים וטובים. כל שדרת המפקדים שלי – כולם רצו קדימה, ואני גאה בהם. היו לנו 26 פצועים ושלושה הרוגים: רס”ל יעקב שלמה קרסינסקי, רס”ב יהודה קאדר, מש”ק אשכול עין הבשור, ופקד ניסים לוגסי, סגן מפקד יחידת תקיפה כפרית במג”ב דרום, שנהרג באופקים והועלה אחרי מותו לדרגת רב-פקד.
“משטרת ישראל“, מוסיף נצ”מ אלדר, “אחראית על חזית הפנים של מדינת ישראל. תפיסת הביטחון של מדינת ישראל לא השתנתה משנת 48‘, ומשטרת ישראל חייבת להיות חלק משמעותי מתפיסת הביטחון“.
ומה לגבי המשך הלחימה? “הלוחמים שלי נחושים להמשיך, עם מבט קדימה וחזה מנופח. יהיה לנו זמן להתאבל ולהתעצב. יש לנו מדינה אחת וצבא אחד. אירועי ה-7 באוקטובר עוד ייחקרו, אבל אנחנו צופים קדימה וגאים במערכת הביטחון ובעם ישראל שעוטף אותנו מרגע שהתחילה הלחימה. אני לא רוצה שיהיה ‘עוטף עזה’ – יש עוטף ישראל. דין בארי כדין ירושלים“.
קרדיטים לתמונות:
דוברות מג”ב ואלבום פרטי תומר אלדר
