מערכת היחסים בין תא”ל (מיל’) ארי סינגר, חבר תנועת הביטחוניסטים, לבין צה”ל החלה לפני כמה עשורים, אך הסתיימה לפני כשנתיים בלבד. בתפקידו האחרון הוא שימש קמל”ר (קצין מילואים ראשי), כך שיש לו הבנה עמוקה במערכת הצבאית בכלל, ובמערך המילואים בפרט.
קצין מילואים ראשי אחראי על כל ההיבטים של אנשי המילואים, גם בתוך הצבא וגם מול הממשל. בהיבט המדיני, הוא כפוף למשרד הביטחון. בהיבט הצבאי, הוא היה כפוף עד לא מזמן לסגן הרמטכ”ל, אך כיום כפוף לראש אכ”א (אגף כוח האדם). לדעת סינגר, ההחלטה להעביר את הקמל”ר לכפיפות ראש אכ”א הייתה טעות. “למערך המילואים יש תפקיד מרכזי בצבא”, הוא אומר. “אני מקווה שכחלק מלקחי המלחמה נבין שצריך להחזיר את הקמל”ר להיות חבר בפורום מטכ”ל”.
הכפיפות של הקמל”ר היא לא הדבר היחיד שהשתנה במרוצת הזמן. “בשנים האחרונות היו הרהורי כפירה בדבר הנחיצות של מערך המילואים, והתחילה להתבסס תפיסה שלפיה אנחנו יכולים לנצח בעימותים צבאיים עם פחות חיילי מילואים”, אומר סינגר. “בהתאם לתפיסה הזאת, המקום של מערך המילואים נדחק, המשימות שלו הצטמצמו, וגם כמות המשרתים פחתה. עכשיו גילינו שלא תמו המלחמות, ולכולם כבר ברור שבזמן לחימה, בנוסף להגדלת הסד”כ ביחידות מילואים, גם שום יחידה סדירה לא יכולה לתפקד בלי מילואימניקים”.
הקלות הבלתי נסבלת של הפטורים
לדעת הקמל”ר לשעבר, לא רק שאי אפשר לצמצם את מערך המילואים, אלא שיש לדאוג להגדלת הסד”כ (סדר הכוחות) בצבא, גם בסדיר וגם במילואים.
סינגר מציע כמה דרכים שיאפשרו להגדיל את מערך הכוחות. ראשית, הוא סבור שיש להאריך מחדש את השירות הסדיר לשלוש שנים מלאות. שנית, הוא אומר שיש לגייס אוכלוסיות נוספות, שכרגע נמצאות מחוץ לשורות המדים. בין היתר הוא מציין את החרדים, וגם את מקבלי הפטורים השונים. “יש פטורים מוצדקים”, אומר סינגר, “אבל היום כל מי שמספיק רוצה – מצליח להוציא פטור משירות צבאי. הקלות הזאת היא בלתי נסבלת”.
הצעה נוספת של סינגר היא להפוך את כל חיילי הסדיר המשתחררים לחיילי מילואים. “היום אחוזים ניכרים של חיילים בתפקידים לא קרביים, וגם החיילות, פטורים משירות מילואים באופן מיידי, והמצב הזה צריך להשתנות”, הוא קובע. “גם אם מישהו לא עשה תפקיד משמעותי במיוחד בסדיר בצבא, זה לא אומר שאי אפשר לשבץ אותו לתפקיד חשוב במילואים. הרבה חיילים ששירתו בתפקידים משרדיים מתברגים באזרחות לתפקידי הנדסה והייטק, ויכולים לתרום מהידע שלהם לצבא. וכמובן, גם חיילות יכולות להמשיך לתרום לצבא במסגרת המילואים”.
כאשר סינגר מדבר על סדר הכוחות בצבא הוא מתייחס לא רק לחיילי הסדיר והמילואים, אלא גם למערך המתנדבים. לדבריו, מערך המתנדבים ראוי להערכה, אבל צריך לעשות בו סדר ולהפוך אותו למחייב יותר. “כרגע אפשר לוותר על ההתנדבות בכל רגע נתון, וזה בעייתי”, הוא מסביר. “זה דומה למצב שבו מישהו מחליט לסייע לאישה לחצות את הכביש, ובאמצע הדרך מתחרט ומשאיר אותה לבד. אי אפשר להתנהג ככה. מי שמחליט להתנדב צריך להיות מחויב לכך, ולהגיע לאימונים כמו יתר משרתי המילואים”.
שינויים במערך המילואים? אל תרוצו לחקיקה
סינגר הוא לא היחיד שטוען שיש להגדיל את סדר הכוחות הצבאי. בימים אלו נשמעות הצעות רבות שמטרתן להביא להגדלת כמות המשרתים צה”ל. בין היתר, עלתה ההצעה להאריך את גיל הפטור משירות מילואים, ולהוסיף עוד ימי תעסוקה מבצעית לכל משרתי המילואים.
לדברי סינגר, יש צורך בהערכה מחודשת של מערך המילואים, אך אסור לקבל החלטות פזיזות. “אנחנו נמצאים בחוסר ודאות מוחלט ולא באמת יודעים איך תתפתח המערכה”, הוא מסביר. “לכל מקבלי ההחלטות אני אומר: אל תרוצו לחקיקה. שינוי חוק משפיע הרבה שנים קדימה, וזה לא נכון לקבל החלטות כשאנחנו במהלך אירוע חירום שסופו לא ידוע. צריך למצוא פתרונות ביניים זמניים שייתנו מענה לשנה הקרובה, ויש לנו את הכלים המשפטיים לעשות זאת. כרגע הוחלט להאריך את גיל הפטור בשנה בהוראת שעה, וזאת החלטה הכרחית. בהמשך נבחן אם יש צורך להאריך את גיל הפטור באופן קבוע ולאיזה משך זמן”.
סינגר מדגיש שגם אם יוחלט לשנות את חוק המילואים, חשוב לוודא שהוא יישאר הוגן כלפי המשרתים. “המרכיבים של חוק המילואים צריכים להיות מאוזנים”, הוא קובע. “כמו שיודעים לדרוש מחיילי המילואים יותר, כך צריך לדעת להוקיר אותם ולתגמל אותם בהוגנות”.
סינגר מוסיף שיש לתגמל לא רק את אנשי המילואים עצמם, אלא גם את המעטפת שמקיפה אותם. “גם המשפחות וגם המעסיקים של משרתי המילואים ‘מגויסים’ בעל כורחם”, אומר הקמל”ר לשעבר. “אנחנו חייבים להיות רגישים לצורכי המשפחות ולנסות להתחשב בחיילי המילואים ככל האפשר כדי לצמצם את הפגיעה בחייהם האישיים. נוסף על כך, עלינו להיות הוגנים עם המעסיקים. אסור לנו להגיע למצב שבו מעסיקים סופגים מחירים על כך שהעובדים שלהם מגויסים, כי זה יוביל לכך שהם לא ירצו לגייס אנשים שנמצאים בשירות מילואים פעיל”.
סרבנות לשרת? המציאות מוכיחה אחרת
מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, משרתי המילואים נמצאים במרכז השיח הציבורי, וזוכים להערכה רבה על תרומתם. כמעט קשה לזכור שרק לפני כמה חודשים מערך המילואים היה בכותרות מסיבות אחרות לגמרי. במהלך המחאות סביב הרפורמה המשפטית, משרתי מילואים רבים הצהירו שהם יסרבו להתייצב לפעילות. רוח הסרבנות הזו עוררה ביקורת רבה, והטרידה מאוד את המדינה ואת התושבים. היה חשש ממשי שהסרבנות תפגע בנוכחות ובכשירות של משרתי המילואים, ותקשה על מדינת ישראל להגן על עצמה. לדברי סינגר, החששות היו מוגזמים עוד לפני המלחמה, ולאחר שפרצה הם התבדו לחלוטין.
“היה הרבה רעש בתקשורת סביב הנושא, אבל כבר בזמן המחאה היו יותר איומי סרבנות מאשר מקרי סרבנות בפועל”, הוא אומר. “בשבעה באוקטובר, ברגע שהוכרזה מלחמה, אנשי המילואים התייצבו בימ”חים עוד לפני שקיבלו חייגן (מערכת קריאה אוטומטית לגיוס חיילי מילואים בחירום). יותר מכך, עשרות אלפי חיילי מילואים שכבר קיבלו פטור חזרו לשרת על דעתם עצמם. אני מאמין שצה”ל יצטרך לתחקר את האופן שבו הוא טיפל באיומי הסרבנות וללמוד להבא, אבל במלחמה הנוכחית לא הייתה לזה כלל השפעה”.
“דה-חלפוניזציה”: סוף עידן גבעת חלפון
ברבות השנים, לצד השינויים הפנימיים שהתרחשו בתוך מערך המילואים, השתנה יחס החברה הישראלית כלפי מערך המילואים ומקצועיותו. “אני חושב שהכבוד למילואימניקים עלה בשנים האחרונות”, הוא אומר. “פעם, כשדיברו על מילואים, דיברו על גבעת חלפון. הדימוי של המילואימניק היה דימוי של בטלן שרק בא לאכול ולא יודע למה קראו לו בכלל. מערך המילואים והחברה הישראלית עברו תהליך שאני מכנה ‘דה-חלפוניזציה’. היום מערך המילואים מקצועי, מועיל ומכוון משימה, וגם נתפס ככזה, אם כי יש הרבה מה לשפר”.
סינגר מבקש להתעכב עוד על הקשר שבין החברה לצבא. הוא מספר שבאסטרטגיית צה”ל נכתב שחיילי המילואים הם שליחים הדדיים – של הצבא בחברה ושל החברה בצבא. לתפיסתו, זה ניסוח מדויק ביותר. “כששואלים אותי אם מערך המילואים שייך יותר לחברה או יותר לצבא, אני עונה שהוא המקף שמחבר ביניהם. אנשי המילואים תורמים לצבא את הבגרות והניסיון שהם צברו בחייהם האזרחיים. באותו אופן הם גם תורמים חזרה לחברה את מה שהם מקבלים בצה”ל – עשייה ערכית, אחריות וסובלנות לאוכלוסיות ששונות מהם. הרי מערך המילואים הוא פסיפס של החברה הישראלית. זאת הזדמנות לצאת מהבועה החברתית, ולפתח חברות אמת עם אדם ששונה ממך בתכלית ומחזיק בדעות הפוכות משלך”.
הרבה מעבר לפנקס: החשיבות של ערכי צה”ל
התרומה החשובה של מערך המילואים למאמצי המלחמה הנוכחית מלווה לא פעם במחירים כבדים. נכון להיום, למעלה ממחצית ההרוגים במלחמה הם משרתי מילואים. לדעת סינגר, הנתון הכואב הזה לא מרפה את ידיהם של המילואימניקים, אלא בדיוק להפך. “משרתי המילואים מבינים שנקלענו למשימה ערכית”, הוא מסביר. “כל אחד מהם רואה עצמו כמי שמציל את המדינה”.
לדעת סינגר, רוח הלחימה לא נוצרת רק מכורח המציאות, אלא נבנית בראש ובראשונה בזכות ערכים. “רוח צה”ל היא מערכת ערכים אחידה שמחייבת את כלל המשרתים”, הוא אומר. “מדובר בכלי עבודה לכל דבר ועניין, ולא בפנקס סתמי שדוחפים לטירון בכיס”.
לצד ההטמעה של ערכי רוח צה”ל, סינגר מאמין שצריך גם לחנך את הציבור הישראלי כבר מגיל צעיר להכרה בחשיבות ההגנה על המדינה. “אנחנו לא צבא של שכירי חרב, ולכן חשוב שנבין למה אנחנו מתגייסים ומשרתים”, הוא אומר. “חיילי המילואים פועלים מתוך שליחות, אבל כשאתה שליח צריך שיהיה גם ‘משליח’. פעמים רבות אני שואל אנשים מי משלח את משרתי המילואים. התשובות הרווחות הן המפקד או הממשלה. כשאני שואל את אנשי המילואים עצמם, התשובה שלהם כמעט אחידה: המדינה. גם אני, כמשרת מילואים, רואה את עצמי כשליח של מדינת ישראל ושל עם ישראל לדורותיו, אלה שהיו ואלה שיהיו”.
