תא”ל (במיל‘) צביקה קראוס מאמין שמערך השריון הכבד ביחידות הטנקים והחי״ר הוא פקטור מכריע מערכות נגד ארגוני טרור וגרילה, כולל המערכה הנוכחית.
צביקה, שהיה קצין חימוש ראשי (בשמו החדש: חיל הטכנולוגיה והאחזקה) בשנים 2010–2014, ושימש לפני כן בסדרה של תפקידי שדה – בין השאר מפקד מרכז מצל”ח (ציוד לחימה וחלפים), קצין החימוש של פיקוד הדרום, קצין חימוש אוגדת איו”ש במהלך האינתיפאדה השנייה ובתפקידי שדה נוספים – חושב שזהו לקח מרכזי בלחימה הנוכחית.
“המקום שאליו מגיעים זחלי הטנק – שם נקבע הקו האחרון של כוחותינו“
“כשאני מביט צפונה למערכה הבאה בלבנון מול החיזבאללה, ברור כי לצורך חיסול תשתיות טרור כפי שפגשנו ברצועת עזה, בתוואי הקרקע המורכבים, השטח הבנוי, בתוך הבתים ומבני הציבור ובוודאי בטווח התת קרקעי – כלי השריון הם שיובילו את הכוחות קדימה ויאפשרו את התקדמות החיצים הכחולים שעל המפות בדרך להשגת המטרות. מלחמות בעידן הזה כבר לא מנצחים רק עם האוויר, כפי שסברו בעבר. המלחמה הזאת מוכיחה שוב, שהמקום שאליו מגיעים זחלי הטנק – שם נקבע הקו האחרון של התקדמות כוחותינו“.
חשיבות השריון לא באה לידי ביטוי רק במהלך הקרקעי אל תוך עזה, אלא כבר במאורעות שמחת תורה: “ב-7 באוקטובר, כאשר קו ההגנה בגבול הדרומי קרס – ואיתו קרסה כל הקונספציה הטכנולוגית – הטנקים והנמ״רים היו אלה שעשו את העבודה. מחוסר ברירה, ומכיוון שהופתעו, הכלים לא קיבלו את האויב מלפנים אלא נאלצו לזנב בו, ובכל זאת ייצרו תנועה ואש מול מאות ואלפי מחבלים, ובסופו של דבר נכנסו לתוך היישובים והחליפו את קו ההגנה החדש של המכשול שקרס ואיננו. כשאין קו הגנה, השריון הוא קו ההגנה החלופי“.
תא”ל קראוס חווה זאת על בשרו במהלך השבת הנוראה, שאותה עשה בקיבוץ כפר עזה, שבו התגורר עם משפחתו למעלה מ-20 שנה, עד שפונה למלון שפיים. בשעות הלילה, ולאחר שעות אין ספור של לחימה עיקשת, חילופי אש מסיביים, ירי בלתי פוסק ומאות מחבלים שמסתובבים בבתים ובין שבילי הקיבוץ, הוא שמע פתאום צליל מוכר ששינה את התמונה: “השעה הייתה בסביבות שמונה וחצי בערב. המשפחה שלי בממ״ד, ואני מגן מבחוץ, מציץ מבעד לשלבי התריס המוגפים ושומע את הירי הולך ומתקרב, ממתין בציפייה דרוכה להגעת המחבלים אלינו הביתה. בכל אותו היום היו חוסר הוודאות, אי הבנת תמונת המצב הכללית ואובדן הקשר עם הנעשה בשטחי הקיבוץ מצב בלתי נתפס עבורי. מצד אחד ברור לי שהצבא כאן ונלחם ומייד נראה אותו, והצורך לצאת להילחם דוחף אותי החוצה, ומצד שני אני מבין, לפי הרעש, שאין לי שום סיכוי בחוץ. המצב נע בין ייאוש לתקווה. אבל אז, בתוך חילופי האש, אני שומע פתאום את הצליל המרגיע של שרשראות הזחל של הנמ”ר. זמן קצר אחר כך אני רואה גם את הצללית המוכרת שלו. רק אז נשמתי סוף סוף לרווחה. הנמ”ר החזיר לי את התקווה שנצא מהאירוע הזה בשלום”.
נמ”ר האחזקה שיפר את מהירות הכוח כולו
אתה מרוצה מתפקוד כוחות השריון והחי״ר במלחמה הזאת?
“זה אומנם לא טבעי שטנקים ונמ״רים נוסעים בין שבילי הקיבוצים ובין הבתים, אבל כניסתם ליישובי העוטף שינתה את יחסי הכוחות וחסכה קרבות רבים של לוחמת פנים אל פנים. בבית שהתבצרו בו מחבלים – פגז של טנק עושה את העבודה. עד שהגיעו הכלים הכבדים, נהרגו על הגנת הקיבוץ חיילים רבים, גיבורים ואמיצים, שנפלו בקרבות קשים מול כ-300 מחבלים מסוממים, משולהבים, עם רצח ושנאה תהומית בעיניים. ליבי עם המשפחות השכולות של אותם גיבורים ואני מחזק אותן ואת הפצועים הרבים שעדיין נושאים את צלקות הקרב הזה על גופם“.
ומה לגבי הלחימה בתמרון הקרקעי?
“אני מביט בגאווה בחיצֵי ההתקדמות של הטנקים, הנמ”רים והדי-9 מול החמאס, ואני חושב שבלחימה הסבוכה הזאת, הם אלה שייצרו בסופו של דבר את תמונת הניצחון שאנחנו כל כך מחכים לה. מאז המרכבה סימן 2ב במלחמת לבנון הראשונה, הטנק עבר מהפכה של ממש, ולא בכדי המרכבה סימן 4 ‘ברק‘ של היום נחשב לכלי השריון הטוב בעולם: עם כוח אש, מערכת ההגנה של ‘מעיל רוח’ והיכולת לנוע כמעט בכל מתאר, הוא מהווה מכפיל כוח משמעותי למול האויב המבוצר היטב. ברור כי העידן החדש של מלחמות מול ארגוני טרור וגרילה מעצים את חיוניות השילוביות ההתקפית, ובתוכה את המקום של כוחות השריון והחי״ר הממוכנים“.
איך צה”ל – ומעמדו של חיל החימוש (טכנולוגיה ואחזקה) בתוכו – צריכים להשתנות ביום שאחרי?
“צריך לבנות את צה”ל לאיום רב-זירתי. ה‘ווילה בג’ונגל‘ שאנחנו חיים בה מחייבת את הצבא להשקיע בהתעצמות – ולזה נדרשים תקציבים. אם רוצים להיות מוכנים לאיום הבא, צריך להמשיך בחיזוק השריון, בשדרוג הטנקים, להחליף טנקים ישנים בחדשים, ולצייד בנמ”רים נוספים את כוחות החי”ר, ההנדסה והסיוע הלוגיסטי. זה אבסורד שמרכבה סימן 4 שועט קדימה ובתוך הכוח יש גם נגמ״ש אחזקה לא ממוגן ואיטי. כשמפקד יודע שבכוח נוסע כלי לא ממוגן זה מעכב את ההתקדמות שלו. פיתוח נמ״ר האחזקה ונמ״ר החילוץ לכוחות האחזקה, ששולבו בהרכב הכוח ובסדר התנועה של הלוחמים, הביא לכך שאפשר לספק תיקונים וחילוצים תוך המשך תנועה ורציפות המלחמה“.
“צה”ל התכונן למלחמה בצפון – לא בדרום”
“ההבנה בדבר חשיבות השריון באה לאחר שבמשך שנים בכירים בצה”ל המעיטו בחשיבותו במלחמה. “היו כאלה שהספידו את הטנקים וצידדו בתפיסה של ‘צבא קטן וטכנולוגי’ או ‘ניצחונות בעזרת פלזמות‘. אני זוכר ביקור של מפקד חיל האוויר בזמנו במרכז השיקום והאחזקה של חיל החימוש, ובסיכום הביקור הוא הפתיע ואמר שהשריון הוא מטרה נוחה עבור האויב, ומסוק אחד יכול להחליף ביכולות הקטלניות שלו פלוגת טנקים. זאת קונספציה שלא הייתה רק נחלתו, והיא כמובן מוטעית מהיסוד. ‘מגפיים על הקרקע‘ בתפיסה האמריקאית, בליווי כוחות אוויר וסיוע, מאפשרים אחיזה בקרקע והתקדמות, תוך הגדלת רצועת הביטחון שמאפשרת את הרחקת האיום מהגבול ומהיישובים הישראליים“.
יש מי שחושבים שזה היה חלק מהקונספציה – הזנחה של חיל השריון על חשבון חיל האוויר וטכנולוגיות מתקדמות. מה דעתך?
“אני לא שותף לתחושה הזאת. אני חושב שמלחמת לבנון השנייה, הפעילות ההתקפית ביהודה ושומרון, ההתעצמות של חיזבאללה וחמאס וקביעת העמדות הקדמיות שלהם על קווי הגבול הצריכו תנועה ברק״מ משוריין במרחבי המכשול. התפיסה הטכנולוגית של שימוש ברכבים קלים לא מאוישים על צירי המערכת והטשטוש, הכנסת מערכות ‘רואה יורה‘, וגדר טכנולוגית לא סיפקו את התשובה. אני כן חושב שבעיות התקציב מנעו את ההצטיידות בקצב הנדרש לעימות כולל רב זירתי שדובר עליו לא מעט“.
אתה חושב שצה”ל היה מוכן למלחמה הזאת – לא רק מבחינת מצב השריון אלא גם מבחינת תפיסת החשיבות שלו במערכה?
“אני חושב שצה”ל התכונן היטב למלחמה בצפון – אבל הזניח את הדרום. אם הצבא היה מתכונן למלחמת בדרום כמו שהוא התכונן למלחמה בצפון, ה-7 באוקטובר לא היה קורה. אני גר בקיבוץ, מטייל מדי בוקר בשדות ומגיע עד גדר המערכת, בשנים האחרונות אני שומע ורואה בעיניים שבצד השני אין שקט, כל ערב נשמעים קולות הירי, ואצלנו ההודעות בקיבוץ הן שקולות הירי הנשמעים הם במסגרת ניסויים של חמאס ושיפור יכולותיו. את שיירת כלי הרכב, הטויוטות הלבנות, ראיתי בעיניים במרחבי הגדר לא פעם, אנשים יורדים מהכלים ומרימים משקפות, אבל כמי שסמך על הערכות בכירי הצבא, גם אני סברתי לתומי שאלה סיורים אזרחיים תמימים“.
וכל זה חמק מהאיסוף המודיעיני?
“התוצאה היא שהאיסוף המודיעני הכל כך מתקדם שיש בידי ישראל, עם כל מערכות הסנסורים הקיימות, לא הביא לניתוח נכון של תמונת המודיעין ולא הביא להערכה הנכונה של כוונות האויב. זה לא נתפס בעיניי שכל מי שאמון על ההערכה פשוט לא ראה את זה מגיע. איבדנו מזמן את יכולת ההרתעה שלנו, אבל סמכתי לפחות על ההתרעה שתספק מודיעין מוקדם על כוונות. ראיתי למשל סרטונים של תחקירי מחבלים שנתפסו. הם הופתעו מהיעדר התגובה הצה”לית. הם היו בטוחים שיפגשו צבא, הם התכוננו לעימות כבר בקו הגדר. תחושת הניצחון והטירוף התעצמה ככל שהם התקדמו ומצאו את עצמם שולטים בשטח – בתוך היישובים, בכבישי העוטף, בתוך הערים שדרות ואופקים וכמובן בבסיסי צה״ל. מי שנלחם בחירוף נפש היו כיתות כוננות, מיעוט של חיילים וכוחות ביטחון ובעיקר לוחמים אמיצים שטסו לכיוון היישובים כדי לעזור. השליטה במתחם המסיבה בנובה, היכולת לעשות ככל העולה על רוחם, סיפקה להם דלק מטורף להמשך הזוועה“.
אבל היו גם חיילים וחיילות שהבינו שמשהו רציני עומד להתרחש.
“נכון. הכי חשוב בעיניי, זה התייחסות רצינית לחייל הכי זוטר או לתצפיתנית בחמ”ל ולאומץ ליבם להגיד את דעתם כאילו הם הגנרל הבכיר בבור בקריה. לימדנו בעבר את החיילים שכל אחד מהם יראה את עצמו כאילו בו תלוי גורל המערכה כולה, וכך צריך להתייחס אליהם“.
“חייבים להקים מחדש את הפרימטר הביטחוני”
אז מה צריך להשתנות בתפיסה הביטחונית של אחרי ה-7 באוקטובר?
“אני מתחיל מפעולות טקטיות בסיסיות: צריך להחזיר את תפיסת הלחימה באזור גבול כפי שהצבא יודע לעשות אותה לאורך שנים. התובנה היא שהאויב יכול להפתיע בכל נקודת זמן ומכל מקום, הפעילות שלנו נצפית ונלמדת, ומכאן שיש כל הזמן לגוון, ליזום, לחשוב ‘מלחמה עכשיו‘, לתרגל מתארי בט״ש לחימה תוך יציאה מהירה למתקפה, טכניקות של כוננות עם שחר, פתיחת צירים באש, סיורי קרקע ברגליים, שמירה על כל צירי המכשול בשליטה מלאה של צה״ל, להפגין נוכחות בכל מקום ולא ברוטינה שגרתית“.
ומבחינת התחמשות?
“ברמה האופרטיבית ברור שנדרשת מוכנות גבוהה למעבר ממצב שגרת הבט״ש למלחמה בסדר גודל ולא סבבי לחימה, וזה מחייב לא רק את מוכנות הכוחות, אלא גם מלאי תחמושת, ציוד ואמצעים. זה לא מתקבל על הדעת שציודם של חיילים מגיע מתרומות. חייבים להגדיל יכולות ייצור עצמאיות ופחות להסתמך על ידידים בעולם“.
ומה מבחינת תפיסת השטח צריך להשתנות?
“לפני ה-7 באוקטובר ראיתי עמדות חמאס ממש על גדר המערכת. המרחק בין הקיבוץ שלי לג’באליה הוא בערך שני קילומטרים. זה מצב בלתי נסבל שארגון טרור יושב על הגדר, וכל מה שמפריד בינו לבין יישובי הגבול זה עיתוי ההחלטה שלו לפלוש. חייבים להקים רצועת חיץ, ‘פרימטר ביטחוני’ בדרום ובצפון, שמי שנכנס אליו דינו מוות. זה ייתן לנו זמן חיוני לתגובה ולהיערכות“.
ומה לגבי האחריות הביטחונית על השטח עצמו, מעבר לפרימטר?
“כל שטח צפון הרצועה חייב להיות בשליטה צבאית מלאה, בדיוק כמו שנעשה היום בכל שטחי יהודה ושומרון, ובמיוחד בשטחיA . חייבים לייצר אחיזת שטח ולצידה התיישבות. בוני הארץ הזו בשלושים השנים הראשונות הבינו את זה, מהקמת יישובי חומה ומגדל והמשך בבניית הקיבוצים והמושבים. יש רק מדינת ישראל אחת בכל העולם ליהודים, ולרוע מזלה היא בתוך ג׳ונגל מטורף של מדינות אסלאמיות. צריך לדבר את השפה של הג׳ונגל, זה לא ארה״ב כאן. באזור מדברים – כוח, כסף, כבוד“.
וזה כמובן מעסיק אותך באופן אישי כתושב עוטף עזה.
“ברור. אני ער לשיח שמתנהל בקרב חבריי שפונו מהיישובים בעוטף, החל מאלה שאומרים שהם לא מוכנים לחזור בכלל כי הם לא מאמינים שיהיה פעם שקט ועד אלה שרוצים לחזור עכשיו. גם אני ומשפחתי רוצים לחזור לקיבוץ ומהר ככל האפשר, אבל זה יוכל להתקיים רק כשמצב הביטחון, השקט ותחושת הביטחון שאין אנשים רעים בצד השני תגבר על התחושה הנוכחית”.
מה צריך לקרות כדי שתושבי העוטף ירגישו בטוחים לחזור?
“אני לא רוצה לראות תוספת מיגוניות בקיבוץ, לא רוצה ייעור ביטחוני או חומות שמסתירות את ג׳באליה, לא רוצה להתפנות מהבית בכל שנה בגלל סבב לחימה. אני רוצה להרגיש שהמשפחה מוגנת; שאם יקרה מקרה דומה, חליפת המיגון לפרט ולקהילה מחייבת היערכות אחרת. אני רואה את המוטיבציה של המדינה לטפל בזה, ואני לא משוכנע שהיא מתכוונת לעשות את זה“.
אתה רואה את הילדים שלך נשארים גם הם בעוטף?
“אני רוצה שהילדים שלי יבנו בית בכפר עזה ויגדלו שם את הנכדים שלנו, אני מוכן להיות קו ההגנה של מדינת ישראל, אבל מגיע לי ולהם יותר ממה שאני קיבלתי עד ה-7 באוקטובר. לגור בעוטף זה לא 90 אחוז גן עדן ו-10 אחוז גיהינום, כפי שאמרנו לעצמנו לפני ההתקפה הזו, כי המציאות הוכיחה שכשהיא מתרחשת זה 200 אחוז גיהינום. אז עכשיו אני רוצה 200 אחוז גן עדן“.
אתה לא מדבר רק על הגבול הדרומי.
“ממש לא. חייבים לחזור וליישב בכל מקום שבו אפשר לעשות את זה. העונש הכי גדול שהצד השני יכול לקבל הוא איבוד שטח. זה יותר ממוות מבחינתו, זו הנאכבה. ולא זו של 1967, אלא של 1948 – הקמת המדינה היהודית על שטחים, שלתפיסתו שייכים לסבא שלו. זה תג המחיר לכל סוג של מתקפה עלינו. כשהאויב יֵדע שהוא מפסיד שטחים לצמיתות במעשיו התוקפניים, אני משוכנע שהוא יחשוב פעמיים. בצפון, חייבים להרחיק את האיום מקו הגבול עצמו. לא הגיוני לקטוף תפוחים במטעי מטולה כשהאויב צופה עליך ללא משקפת, מקיים הפגנות כוח והטרדה ממש על קו הגבול ומקים מגדלי תצפית ממש על קו כחול“.
וזה נכון גם לגבי יהודה ושומרון?
“אסור לוותר על גושי ההתיישבות ביו״ש וצריך לשמר חופש פעולה צבאי בכל מקום ובכל זמן ללא תלות בשום גורם פלסטיני. כולנו מחפשים פתרון. אנחנו עם רודף שלום ושקט, אבל אני רואה שמשהו משתנה. מי שדיבר על היפרדות מהפלסטינים מבין שהוא צובע לעצמו את הריסים בוורוד. יהודה ושומרון יהפכו לבסיס ההתעצמות של חמאס וג׳יהאד למול הלב של מדינת ישראל בכל קו התפר ועד תל אביב וגוש דן“.
אתה אופטימי לגבי המערכה הזאת?
“לגמרי. המחיר שאנחנו משלמים הוא גבוה ויקר מאד, חיילים רבים נופלים ונפצעים, אבל אין ברירה אחרת. אני רואה את רוח הלחימה של הלוחמים, את הבנתם את צדקת הדרך, וזה מחמם את הלב. הזמן הוא לא פקטור בעיניי. זאת מלחמת תקומה, לא מבצע מוגבל. צריך לחסל את המחבלים ולהרוס את תשתיות הארגון שלהם עד עפר. זו לדעתי הפעם הראשונה שבה הדרג המדיני הציב מטרות מלחמה סופר–ברורות לדרג הצבאי. הצבא יודע לתרגם את זה לתוכניות אופרטיביות בשטח ולבצע, צריך לעמוד בזה בלי הנחות, בלי להסס, וחס וחלילה לא לעצור“.
אם אנחנו לא מוגבלים בזמן, למה בעצם חשוב כל כך לא לעצור?
“כל העולם צופה בנו כעת. זו הזדמנות בלתי חוזרת להחזיר את ההתרעה וההרתעה, לחזק את מעמדנו, ולגרום לכולם להבין שניים מעקרונות השפה במזרח התיכון – כוח וכבוד הם עכשיו מאה אחוז בצד שלנו. מדינות מוסלמיות בקרוב וברחוק לומדות את אופי התגובה, זה חשוב. כל היסוס מצידנו ייתפס כחולשה“.
אתה מדבר על המדינות הסובבות אותנו. אבל מה עם איראן?
“בסופו של דבר אני נוטה להאמין שהתקפת ה-7 באוקטובר הייתה מהלך מתוכנן של איראן לגרום לעצירת תהליך הנורמליזציה עם סעודיה, ולהפוך את הלגיטימציה שארה״ב נתנה לישראל בתהליך. הם הקריבו את חמאס לטובת העניין וכעת הם יחשבו פעמיים אם להוציא לפועל את תוכנית ההתקפה הרב–זירתית עלינו, ומכאן משמעות ההתמדה עד הסוף. מדינות ערביות חתמו איתנו על הסכמי אברהם משום שהן מבינות היטב מה אנחנו מביאים בתמורה, ואם אנחנו רוצים להשיג נורמליזציה עם סעודיה, נגיע לזה רק מעמדה של כוח. אני מאמין שלמרות שמצב הרוח אפרורי, ושחווינו קטסטרופה משפילה מאין כמוה, הרוח הישראלית הציונית המלוכדת תביא בעקבותיה ימים טובים יותר. זו ההזדמנות, עכשיו בדור שלנו. היא במשמרת שלנו לעתיד הדורות הבאים, ויחד ננצח – אין לנו ברירה אחרת“.
