ירון אברהם לא מוכן לומר מה היה השם שניתן לו בלידתו. זה לא שניתן לו שם מוזר, והוא גם לא מתבייש בו או חושש לחשוף אותו. השם הזה מסמל עבורו חיים קודמים, שמהם התנתק באופן חד ומוחלט. קשה להאמין שהיהודי חובש הכיפה והבקי במקורות העבריים הזה נולד למשפחה מוסלמית מלוד ובילה חמש וחצי שנים מילדותו במסגד קיצוני בעזה. גם מבחינת ירון עצמו זה כמעט בלתי נתפס: “לפעמים אני מרגיש שהתערבבו לי שני גלגולים יחד, מרוב שאני מרגיש מנותק מהמקום שהייתי בו. כאילו לא ייתכן שכל זה קרה בגלגול אחד”.
לעזה הוא הגיע שלא מרצונו, לאחר שבגיל תשע נרצחה אחת מאחיותיו. “זה לא היה עניין של כבוד המשפחה”, הוא אומר, “רק בעיות משמעת. היא לא חזרה בלילה בזמן, והאחים שלי רצחו אותה. היא הייתה האחות הכי קרובה אליי“. כמה ימים לאחר הרצח, כשהתחיל לשאול שאלות על מה שקרה לאחותו, המשפחה העבירה אותו למסגד א-סחאבה בעזה, לא רחוק מבית חולים שיפא.
“קיבלתי חינוך נוקשה של אנשי דעווה, אנשי תשובה. החינוך הזה מתחיל בלימוד בעל פה של הקוראן. שיעורים, תפילה, הפסקת צוהריים של חצי שעה, שבה צריך להספיק לאכול, ואז שוב שיעור של ארבע–שש שעות. התקלחנו פעמיים בשבוע, בשני ובחמישי. לא הייתה חצר שאפשר לשחק בה כדורגל, לא היו שום משחקים של ילדים. היו נותנים לנו פיתות יבשות עם נמלים, ומי שהתלונן קיבל מכות“.
“מכריחים לגעת בגופות מחבלים שצה”ל הרג“
המשמעת במסגד הייתה אכזרית וחסרת גבולות. “לא הייתה להם בעיה להרוג ילדים על עברות משמעת, וצריכים להבין: המורים היו האנשים המנומסים ביותר שפגשתי בחיי. הם לא צעקו, הדיבור שלהם היה שקט ושלו, אבל האכזריות היא מעבר לכל דמיון. פעם אחת הם האשימו שני ילדים בני 13 בקיום קשר אסור, כינסו את כל התלמידים בשלוש לפנות בוקר, ומול העיניים שלנו ערפו את ראשם. אנחנו היינו צריכים לנקות את המקום לאחר מכן, והיה אסור לבכות, כי אם נבכה זה אומר שאנחנו משתתפים בצערם ואנחנו לא מוסלמים אמיתיים“.
המטרה הייתה להפחיד אתכם?
“המטרה היא לגרום לך לקדש את המוות. אחרי השלב הראשון של לימודי הקוראן מגיע השלב השני, שבו צריך להוציא לפועל את מה שלמדת. עוד לא אומרים לך שנועדת להיות שאהיד, אבל אתה צריך להיות מוכן לקיים את המצווה שלשמה נולדת: למות במלחמת קודש. הקשר שלך למוות צריך להיות יומיומי“.
איך מלמדים להתיידד עם המוות?
“היינו מסיירים בבתי קברות, או שהכריחו אותנו לעבור על פני גופות מחבלים שנהרגו בידי צה”ל וחלקם לא חזרו בשלמותם. היינו צריכים לגעת בגופות כדי לקבל השראה. לילה אחד יצאנו בקבוצות קטנות לבית קברות – זה היה בית קברות לא רחוק מבסיס צבאי בעזה – חפרנו בור בצורת קבר, והיינו צריכים לשכב בבור במשך 30 שניות, כשמעלינו המורים קוראים פסוקים מהקוראן. החיים משתנים אחרי הרגע הזה. אתה לא יוצא מהבור אותו בנאדם. כבר לא אכפת לך מכלום“.
נתנו לכם נשק?
“לא נתנו לי נשק, אבל הפכו אותי לנשק מהלך. משתמשים בזה שילדים נוחים להשפעה כדי לשטוף להם את המוח. מי שגונב מורידים לו את כף היד, על עברה אחרת יורידו את כפות הרגליים. אחרי חינוך כזה, יזיז לך להרוג מישהו? אין שם חיים, היינו גופות מהלכות. התפקיד שלנו היה למות. ולקחת איתנו עוד כמה נשמות“.
“השנאה לישראלים לא קשורה לכיבוש“
האנשים במסגד רצו לשמוע על החיים שלך כערבי ישראלי בלוד?
“לא עניינו אותם החיים בישראל כשלעצמם. כשסיפרתי לאחד המורים שבלוד ישנו על מיטות ואכלנו סביב שולחן, הוא שאל אותי ‘אתם מוסלמים בכלל?’ – כלומר, לפי השקפתו, מוסלמי צריך לאכול על הרצפה, לישון על הרצפה, והשאיפה שלו צריכה להיות לחזור לאדמה כמה שיותר מהר. הייתה גם חשדנות סביבי. כששאלו שאלות על המשפחה, הבנתי שהם ניסו להבין אם המשפחה שלי משתפת פעולה עם היהודים, אם באתי לאיזו מטרה. היחס אליי היה הרבה יותר נוקשה, נתנו לי עונשים קשים יותר“.
בתור ערבי-ישראלי?
“כן. הם מתייחסים לערבים בישראל כסוג של עבדים, משת“פים של הציונים, שצריך להרוג אותם לא פחות מאשר את היהודים, והם הוכיחו את זה במה שקרה ב-7.10. הרי הרבה ערבים נרצחו בעוטף, גם כשהם דקלמו למחבלים פסוקים מהקוראן כדי להוכיח שהם מוסלמים. יש פה ערבים שחושבים שאם הם יתמכו בחמאס יגידו להם כל הכבוד, אבל חמאס רואה בהם בוגדים. ברגע שיהיה מפגש ישיר בין ערבים ישראלים לחמאסניקים – הערבים הישראלים לא ישרדו. הם יודעים את זה, ולכן הם המתנגדים הכי גדולים לחילופי שטחים. הם יודעים שהם מקבלים פה תנאים טובים יותר מאשר בכל מדינה ערבית“.
ממה שראית וחווית, ה”כיבוש” נתפס כשורש השנאה?
“השנאה לישראלים לא קשורה לכיבוש, והצורך להשמיד את היהודים לא קשור לבעיה של שטח. כשישראל פינתה שטחים במסגרת הסכמי אוסלו, התגובה הייתה – ואני זוכר את השיחות האלה – ‘אם היהודים היו אוהבים את הארץ שלהם הם לא היו מפנים אותה. אם הם מפנים אותה זה סימן שהם חלשים, ואנחנו נילחם בהם ונגרש אותם’. מי שחזק הוא זה שזוכה להערכה בתרבות הזאת. לא זה שמוותר ומושיט יד לשלום. זאת שנאה טהורה כלפי יהודים, והיא שזורה אפילו באירועי היום יום. למשל, בכל פעם שהיה קורה משהו רע, נגיד נשברה כוס, הייתה יוצאת לאמא שלי מהפה קללה ספונטנית על היהודים, שכאילו אשמים גם בזה. זו ממש אובססיה. פעם במסגד שאלתי את המדריך, ‘אם לא היהודים, על מה היינו מדברים כל היום?’ וקיבלתי על זה 20 מלקות בכל כף יד. פעם אחרת שאלתי, ‘אם אני חוזר לגור בישראל ורואה יהודי זקן עיוור, מותר לי לעזור לו?’ על עצם זה שהעליתי בדעתי לעזור ליהודי, קיבלתי 25 מלקות בכל יד“.
עשרה ימים בבית קברות
בוקר אחד מחליט ירון שנמאס לו. הוא מתעמת עם רכז המשמעת בעזה, שנותן לו במפתיע עונש קל יחסית – 60 מלקות בכל כף רגל. לאחר תקרית זו מוציאים אותו מעזה למסגד אחר של אותו זרם, בעיר יאטא, דרומית לחברון. מהמסגד הזה הוא מחליט לברוח.
מה גרם לך לרצות לברוח?
“הייתי כבר ילד גדול, ונוצר איזה ניתוק רגשי ביני לבין העולם. הגעתי למצב שבו אני לא אוהב ולא שונא, אני חי בתוך בועה. לא אכפת לי למות, אני לא יודע לדבר, לתקשר, להגיד תודה. הדבר היחיד שהעסיק אותי היה מוות. הם השניאו עליי את החיים. בדרך לא דרך, הצלחתי בסוף להגיע ללוד והתחבאתי שם בבית קברות מוסלמי גדול. בית הקברות לא הפחיד אותי, הוא נראה לי כמו המקום הכי בטוח. מי שרדף אחריי היו החיים, המתים לא יכולים לעשות לי כלום“.
כמה זמן נשארת בבית הקברות?
“עשרה ימים. ואז, בפיצוצייה בלוד פגשתי יהודי, וביקשתי ממנו בערבית לאכול. הוא שאל אותי אם יש לי כסף, וכשהבין שאין לי, הלך וקנה לי באגט ובקבוק מים. שם נדמה לי שנפתח לי איזה אמון בבני אדם. חזרתי אליו וביקשתי ממנו עזרה לצאת מלוד, לא ידעתי מה לעשות. הוא לא רצה לשמוע, אז ירדתי על הברכיים. הוא הסיע אותי לתחנה המרכזית בתל אביב והעלה אותי על אוטובוס לאילת. לא ידעתי לאן אני נוסע, וכל האוטובוס היה מלא בחיילים. אם אתם רוצים לדמיין מה עבר עליי תדמיינו נסיעה באוטובוס מלא במחבלים חמושים“.
“צה”ל לימד אותי על קדושת החיים”
באילת התחיל ירון להבין שיש עולם אחר מהעולם שגדל בו. “נורא אהבתי את המקום, איך אפשר שלא? אחרי שראיתי את הטיילת ואת הים, שאלתי את עצמי למה צריך למות כדי להגיע לגן עדן, אם גן עדן נמצא פה. התנתקתי מענייני דת, לא הייתי מסוגל לשמוע על זה. נשארתי שם חצי שנה. הכרתי את עוזי שדה, עוד מלאך, שלקח אותי אליו, טיפל בי, ואז העביר אותי לעמותת עלם בתל אביב, שם הייתי עד גיל 18 – למדתי עברית, והתגייסתי לצה”ל, לגבעתי“.
לא פשוט לערבי מוסלמי להתגייס לצה”ל. איך זה עבר?
“זה היה הצעד שהפך אותי מילד רחוב לאדם בעל עמוד שדרה. שם גם למדתי בפעם הראשונה את השיעור על קדושת החיים. אחד המפקדים אמר לי, ‘מגיע לך לחיות. אתה צריך לחשוב על החיים, אסור לך לחשוב על המוות. אתה לא צריך לפחד מהמוות אלא לחשוב על החיים’. שם, בשיחה ההיא, החלטתי שאני רוצה להיות חלק מהעם שמקדש את החיים. עוד לא הייתי מוכן מבחינה דתית, אבל הבנתי שזה הכיוון. למרות שאתה חייל וחמוש אתה לא יכול להרוג ערבי רק בגלל שהוא ערבי, אז למה חינכו אותי להרוג יהודים רק בגלל שהם יהודים?“
“בלוד אמרו דברים קיצוניים יותר מבעזה”
מתי התחלת להתקרב ליהדות?
“אחרי הצבא למדתי, הפכתי לשף, והתחלתי להסתדר בחיים. בגיל 30 הבנתי שחסר לי קשר עם הקב”ה. הייתי אדם מאמין לאורך כל חיי. החלטתי להתגייר, והגעתי למכון מאיר, שם עברתי תהליך גיור מלא. אמרו לי עליהם, ‘הם גזענים, יזרקו אותך מכל המדרגות בגלל שאתה ערבי‘, אבל הם פתחו בפניי את הדלתות. לא היה חג אחד שנשארתי לבד. בפעם הראשונה בחיי זכיתי להתפלל כי רציתי להתפלל. מאז אני אבא למשפחה מדהימה, שלושה ילדים והרביעי עוד מעט יגיע. ערבים אמרו לי, ‘תישרף בגיהינום’. אמרתי להם, ‘אני מעדיף להיות בגיהינום עם יהודים מאשר בגן עדן עם מוסלמים‘”.
במבט לאחור, מה ההבדל שאתה רואה בין החינוך שקיבלת בלוד לחינוך במסגד הקיצוני בעזה?
“אין הבדל. נכון שזה לא אותו חינוך כמו במסגדים, אבל בבתים ובמסגדים אומרים את אותם דברים. אני חושב שהערבים בלוד היו אפילו יותר קיצוניים מאשר בעזה. למדתי בלוד עד כיתה ב’, ובתי הספר אומנם לא חופשיים ללמד מה שהם רוצים, אבל האם מלמדים תלמידים ערבים על השואה? האם הם חוגגים את יום העצמאות? ידענו רק מה זה יום הנכבה, וזה המצב כיום גם אצל הרבה מערביי ישראל. לפני שבועיים עשיתי קניות ברמי לוי, כשהייתה אזעקה. יצאתי החוצה וראיתי מה שחשבתי: העובדים הערבים שכל היום עובדים עם יהודים וכתוב להם על החולצה ‘לשירותך‘ עומדים בחוץ, שמחים וצוחקים ומצלמים, כי נורא מצחיק כשיורים על ישראל“. ב-7 באוקטובר הייתה לערבים הישראלים הזדמנות להוכיח שהם קודם כול בני אדם. הייתה להם הזדמנות לגנות את מעשי האונס ורצח התינוקות, הם יכלו ללכת להתנדב לנקות את היישובים, לשפץ, לארח מפונים, לומר ‘למרות המחלוקות בינינו, יש דברים שבני אדם לא אמורים לעשות’, מה גם שהקוראן מתנגד לכל זה. אז איפה הם?”
אתה חושב שיש איזשהו סיכוי לשלום, הרי עם מצרים עשינו שלום?
“איזה מין שלום זה עם מצרים? כל הנשק של חמאס מגיע ממצרים. המצרים ידעו לאן הולך הנשק הזה, ולא עצרו את זה. מי שמכיר את האסלאם יודע שיש תקופות שבהן אתה לא יכול להילחם באויב, אבל אתה ממשיך להתכונן למלחמה“.
שאלה אחרונה: אתה מוסלמי שהתגייר, ויודע על יהדות יותר מהרבה חילונים. זה מוזר לך?
“לא. האהבה שלי ליהדות באה מחילונים בתל אביב. שני המלאכים הראשונים שהצילו אותי, בלוד ובאילת, היו יהודים חילונים. אני לא מתנשא עליהם, ידעתי שאני בא לעם שרוצה שלום, שמאמין בחיים. אני מעריץ אותם שהם רוצים שלום, הם לא טועים בעצם הרצון הזה – הם טועים בזה שהם לא מסתכלים מי בצד השני ואיך הוא חושב. אני אומר להם: אני מעריץ אתכם שאתם רוצים לעשות שלום, אבל לא על חשבון החיים שלכם”.
