כשזה מגיע למערכות ישראל, יש ליוסי בלום-הלוי פרספקטיבה רחבה, אולי אפילו הפרספקטיבה הרחבה ביותר שאפשר: כשהיה בן חמש פרצה מלחמת העצמאות. כשהיה בר מצווה, יצא צה”ל למבצע קדש. כעבור עוד כמה שנים השתתף במלחמת ששת הימים והבקיע את הדרך לירושלים בגזרה הדרומית ומייד לאחר מכן עלה לרמת הגולן, שם השתתף בקרב שכבש בחזרה את השטח שעליו עומד היום היישוב נוב. הוא השתתף גם במלחמת יום כיפור והיה אחד הראשונים שצלחו את תעלת סואץ בסירות גומי.
באזרחות התמחה בלום-הלוי בניתוח מערכות והצטרף לתעשייה האווירית, שם עבד על כמה מהפרויקטים הביטחוניים החשובים ביותר של מערכת הביטחון הישראלית. את חלקם אסור לו לפרט באוזנינו, אבל את הפרויקטים שהוא כן יכול לספר לנו עליהם אנחנו מכירים: מטוס הלביא, טנק המרכבה, מיגון “מעיל רוח” ועוד. בין לבין, גם הספיק לכתוב מספר ספרים אשר עוסקים במלחמות ישראל מנקודת מבטו, כחייל בשדה הקרב.
ישבנו עם בלום-הלוי, חבר תנועת הביטחוניסטים, לשיחה לרגל ציון 50 שנה למלחמת יום כיפור: על הכשלים אבל גם על ההצלחות, כיצד ניתוח מערכות בא לידי ביטוי גם בצה”ל וכיצד תופעת הסרבנות שנראית לאחרונה עומדת בסתירה גמורה לרוח ששררה בקרב הלוחמים בשדה הקרב לפני 50 שנה.
“ישבתי באמצע המדבר, כתבתי את הצוואה שלי והתייפחתי”
איפה תופס אותך הרגע שבו מתחילה המלחמה?
אני זוכר את התחושה שהייתה באוויר. הייתה הרגשה שמשהו גדול הולך להתרחש. רצו שמועות על התארגנות של כוחות מצריים וסוריים או שהתפרסמו כל מיני ידיעות על מתיחות ביטחונית בגבולות בתקופה שקדמה לפרוץ המלחמה. האווירה הזו הייתה לי כל כך מוחשית, שב-6 באוקטובר, לקראת 14:00 בצוהריים, הלכתי לטלפון הציבורי בפינת הרחוב ברמת גן, שם גרתי, והתקשרתי לחטיבה לשאול אם קרה משהו חריג. הם הרגיעו אותי ואמרו לי לחזור הביתה, שהכול בסדר. בדרך הביתה – הופעלה האזעקה. הימים לאחר מכן אופיינו בבלגן של התארגנות חפוזה לפני היציאה לחזית.
בוא נקפוץ כמה ימים קדימה, ל-15.10.
אחרי הבלגן של ההתחלה, הורידו לנו פקודה בלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר. קיבלנו משימה במסגרת מבצע “אבירי לב” להגיע לקו המים של תעלת סואץ עם סירות גומי ולהכין את השטח להרכבת הגשרים שעליהם היו אמורים לעבור לצד השני של התעלה האוגדות המשוריינות.
מה הייתה האווירה בקרב הלוחמים?
תראה, בין הלוחמים כבר התפשטו השמועות על גורלם של חטיבות שריון וחי”ר שונות שכבר ספגו אבדות משמעותיות. לפני היציאה לקרב שלנו, כל אחד מאיתנו הלך הצידה וכתב את הצוואה שלו. ידענו שיש סיכוי טוב שלא נחזור משדה הקרב. הלכתי לבד לצד, ואני זוכר שישבתי באמצע המדבר, כתבתי את הצוואה שלי, כמה מילים לאשתי הצעירה ולבני הקטן – והתייפחתי. אבל אז קרה דבר מדהים: פתאום הרגשתי שאני מתקדש. חזרתי לפלוגה צלול ורגוע, וכולם עלו על ציוד והתכוננו ליציאה לקרב.
מה זאת אומרת הרגשת שאתה “מתקדש”?
במהלך המלחמה אתה מתקדש ונותן את הכול כדי להציל את עמך ואת מולדתך. אגב, ההרגשה הזו הייתה ההשראה לשם הספר שכתבתי על חוויותיי מהמלחמה. הספר נפתח בפסוק מספר יואל: “קִרְאוּ זֹאת בַּגּוֹיִם קַדְּשׁוּ מִלְחָמָה הָעִירוּ הַגִּבּוֹרִים יִגְּשׁוּ יַעֲלוּ כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה”.
מה אתה יכול לספר לי על הקרב בתעלה?
המשימה שלנו הייתה, כאמור, לשנע את סירות הגומי אל עבר קו המים. עלינו לזחל”מים – לוחמים, ציוד וסירות גומי. היינו דחוסים כמו סרדינים בזחל”ם, ערבוב של לוחמים וסירות גומי. במהלך התנועה אל גדת התעלה שכבתי על רצפת הזחל”ם, מעליי סירת גומי, ועל גבי הסירה התמקם המ”מ שלי שראה מה קורה בחוץ. אני רק שמעתי אש תופת מקיפה אותנו, בלי שראיתי שום דבר. שאלתי את המ”מ מה קורה, והוא ענה לי רק “טוב שאתה לא רואה מה קורה פה בחוץ”.
למה?
זה היה אחד הקרבות המדממים ביותר בתולדות צה”ל. ספגנו אבדות נוראיות שם. בדיעבד התברר שכששאלתי את המ”מ מה קורה בחוץ, זחל”ם לידינו ספג פגיעה ישירה והוא ו-12 הלוחמים שהיו בו עלו באש. כך או אחרת, בסופו של דבר הגענו לשפת המים ופרקנו מהכלים.
צלחתם את התעלה?
כן. מייד אחרי כוח הנדסה שצלח ראשון את התעלה וטיהר את הדרך ממוקשים ימיים, אנחנו נכנסנו בסירות הגומי אל המים והמטרנו אש לכל כיוון. אני מדגיש: לכל כיוון.
מה זאת אומרת?
ראיתי בסרטים שלפעמים מתחבאים צלפים בתוך עצים, אז כשאני יושב בסירה, אני לוקח את המאג שלי ומכוון אותו על העצים מהעבר השני של התעלה – ומרסס. בדיעבד התברר שבאמת היו צלפים מצרים שהתחבאו בעצים ובסבך הצמחייה, וכונו בפינו “הקופים”.
כשל מערכתי מ-67′: צה”ל לא הפיק את הלקחים מההצלחה
בלום-הלוי כתב מספר ספרים שהתפרסמו בסמוך לזמן שבו התרחשו. כך, למשל, את הספר שכתב על מלחמת ששת הימים, “כשקוראים לצנחנים”, הוציא כמה שנים לאחר שנת 67′. ספרו על הנסיגה מרצועת עזה יצא לאור באותה שנה שהתוכנית המדינית יצאה לפועל – 2005. לעומתם, ספרו שעוסק בחוויותיו ממלחמת יום הכיפורים יצא לאור מעל 25 שנה לאחר תום המלחמה.
למה לקח לך כל כך הרבה שנים לכתוב את הספר על המלחמה?
אני חושב ששנים רבות אחרי המלחמה הייתי בסוג של פוסט-טראומה. תמיד דחיתי את הכתיבה של החוויות שלי משדה הקרב למרות שאז נדרתי לעצמי שאם אחזור בחיים, אכתוב מה היה שם. רק שנים רבות לאחר תום המלחמה, לאחר איסוף חומרים רבים מאוד על השנים הללו מארכיונים שונים ובתמיכה של אשתי – התחלתי לכתוב את הספר. בסופו של דבר הספר נכתב מפרספקטיבה רחבה יותר, עם הכשרה וידע שלא היו לי אז.
אתה מדבר על הכשרתך כמומחה למערכות?
בין השאר.
הכשל המודיעיני לפני המלחמה ידוע. האם היה גם כשל מערכתי?
תראה, כל מערכת נדרשת ללמוד ולהפיק לקחים לאחר אירועים שליליים, אבל לא פחות חשוב מכך – גם לאחר אירועים חיוביים. כאחד שמכיר מערכות ויודע כיצד הן פועלות אני אומר שלאחר מלחמת ששת הימים, אירוע בעל תוצאות חיוביות מבחינה צבאית, לא הופקו הלקחים בצה”ל.
אילו לקחים, למשל?
ששת הימים הייתה מלחמה שבה צה”ל רק התחיל ללמוד כיצד להפעיל אוגדה קבועה. ידועים הקרבות של אוגדה 84 בפיקודו של ישראל (טליק) טל ברצועת עזה וקרבות אוגדה 38 בפיקודו של אריאל שרון בחצי האי סיני. אלו קרבות שבמכללות צבאיות ברחבי העולם לומדים עליהם עד היום. אבל צה”ל לא השכיל להבין את הכוח והיתרונות העצומים שבהפעלת אוגדה – ואת התוצאות ראינו ביום כיפור.
יש לך דוגמה?
אחד היתרונות של האוגדה המשוריינת הוא שמעבר לטנקים יש לך גם חיפוי אווירי, ארטילרי וליווי של חי”ר. התפיסה המוטעית שרווחה אצל השריונרים לאחר מלחמת ששת הימים הייתה שלא צריך אותנו – את החי”ר. ואז, במלחמת יום כיפור הטנק יוצא לקרב והוא חושב שהוא לא צריך לצידו אף אחד, והתוצאה ידועה – הרבה כשלים בניהול ובמהלך המלחמה.
ואכן, לפי סקר של מחלקת המחקר שלנו עולה כי 51% מהציבור סבור שמלחמת יום הכיפורים נתפסת ככישלון צבאי. מה דעתך על כך?
כשמדברים על מלחמת יום כיפור מדברים הרבה על הכישלונות. וזה נכון, היו כשלים קטסטרופליים בדרגים הגבוהים ביותר – גם הדרג המדיני וגם זה הצבאי. אבל אני בוחר להתמקד לא רק במי שכשל, אלא גם במי שחיפה על הכישלון הזה: “קו הדם”. אותו קו דם הורכב כמעט רק מהדרגים הנמוכים ביותר בשרשרת הפיקוד – מ”פים ומג”דים. הם אלו שניצחו את המלחמה הזו.
בפרספקטיבה של 50 שנה, מה בחרת לקחת מהמלחמה הזו?
אני לקחתי את הערך “התקדשות” – חיילי צה”ל התקדשו למלחמה והקריבו את עצמם בשביל מדינת ישראל, בשביל עם ישראל. אותם חיילים לא דיברו על “חוזה” שהופר עם המדינה, לא דיברו על ההנהגה באותו הזמן, לא סירבו להתייצב. תפקידו של צה”ל הוא להגן על מדינת ישראל ועל עם ישראל. זה התפקיד היחיד.
אתה מתייחס לאירועים האקטואליים האחרונים הנוגעים לשינויים במערכת המשפט?
כן. לצערי, בכירים במערכת הצבאית והמדינית יוצאים ותוקפים ממשלה מכהנת בצורה נוראית, ומכניסים לתוך צה”ל שיקולים פוליטיים שפוגעים באחדות הצבאית והלאומית, ועל כך אני מצר.
לסיום, מהו המסר שלך לבכירי הצבא ובכירי המדינה היום?
בכירי המדינה והצבא נדרשים לעזוב את המחלוקות הפוליטיות ולהתרכז בהעצמת יכולותיו של צה”ל, כך שנגיע מוכנים למערכה הבאה מול אויבינו. אפשר ללמוד המון מהלוחמים מאותה מלחמה לפני 50 שנה: הייתה להם – וככה גם לנו – מחויבות לילדיהם, נשותיהם וחבריהם, ומעל הכול, מחויבות לרעיון של הבית הלאומי.
בציון 50 שנה למלחמת יום כיפור תנועת הביטחוניסטים מצדיעה לבלום-הלוי ולשאר חיילי צה”ל שהשתתפו במלחמת יום כיפור, ושילמו מחירים אישיים כדי להשיג ניצחון ברור במלחמה – גם כאשר תנאי הפתיחה היו קשים. תנועת הביטחוניסטים מרכינה את ראשה לזכר אותם אשר לא שבו משדה הקרב, ומשתתפת בצערן של המשפחות השכולות.
יהי זכרם ברוך.
