סא”ל (מיל’) זוהיר פלאח גר ברומת אל-הייב, כפר בדואי בעמק בית נטופה שבגליל. הוא התגייס בשנת 1992 לגדוד 12 בגולני, שם סיים מסלול. לאחר קורס פיקוד וקצונה, שימש מ”מ, סמ”פ, מ”פ, סמג”ד, מפקד ביה”ס לגששים, ובתפקידו האחרון שימש מפקד יחידת גששים בגזרת יהודה ושומרון. פלאח הוא בעל תואר ראשון בלימודי ארץ ישראל והמזרח התיכון ותואר שני בביטחון לאומי.
במהלך 26 שנות שירותו הצבאי חווה פלאח קרבות שונים וחווה על בשרו אירועים שעיצבו את פני החברה הישראלית, בין השאר כאשר שימש קצין אג”ם של החטיבה הדרומית בתקופת ההתנתקות וחטיפתו של גלעד שליט. הוא גם איבד פקודים: כסמג”ד הופעל עליו מטען, הוא נפצע ושניים מחייליו נהרגו. באירוע אחר, שבו חדרו מחבלים למוצב אפריקה ברצועת עזה, נהרגו לו מ”פ ושלושה חיילים.
עם זאת, הקושי האמיתי והכאב הגדול של פלאח הגיעו דווקא לאחר השחרור – בניסיון להשתלב בחברה הישראלית. בשיחה כואבת עם פלאח, הוא מספר על השירות הצבאי המשמעותי, משרטט את העתיד של הצעירים הבדואים בישראל אם המצב לא ישתנה, ומציב שאלה קשה לגבי אחד הקונצנזוסים בחברה הישראלית: האם שירות צבאי הוא אכן שער הכניסה לחברה הישראלית?
“מידע מציל חיים בזמן אמת”: הגשש במאה ה-21
המסלול הצבאי שלך, מגולני לגדס”ר הבדואי ומשם למערך הגששים – הוא לא מסלול רגיל.
נכון, האמת שזה לא מקובל. בדרך כלל הגששים גדלים בתוך המערך, כמו אבא שלי לדוגמה: הוא התגייס למערך הגששים ושירת שם עד שחרורו. אני הגעתי לשם אחרי שנים רבות בגולני ובגדס”ר.
האם תפקיד הגשש רלוונטי במאה ה-21 עם כל הפיתוחים הטכנולוגיים?
הטכנולוגיה לא הרמטית. תראה מה עשו בגבול מצרים, למשל. בנו גדר, הציבו גדר תיל, סללו ציר טשטוש, הביאו רובוטים – מה לא עשו. ובכל זאת, יש מבריחים שלפעמים מצליחים לעבור את הגדר. זה המצב. צריך להבין: אם מבריח יכול לחצות את הגדר – גם מחבל יכול.
אז הגששים הם עוד שכבת הגנה?
יותר מכך. מה קורה, למשל, כשהמרדף אחרי מבריח או מחבל נכנס פנימה לתוך שטח אויב? שם לא רק שאין לך שום טכנולוגיה, אלא שהאויב מכיר את השטח הרבה יותר טוב ממך. תראה, הרבה פעמים האינסטינקט של הלוחם זה לצאת למרדף אחרי האויב, אבל השטח יכול להיות ממולכד, יכול להיות שזה מארב מתוכנן. ופה הגשש נכנס לתמונה. הוא יכול לתת בזמן אמת מידע שיכול להציל חיים, לתפוס את המחבל ולהחזיר את הכוח הלוחם חזרה לשטח שלנו בריא ושלם.
בין הפטיש לסדן: להיות בדואי שהשתחרר מצה”ל
להיות ערבי-מוסלמי בצה”ל זה בטח לא פשוט – לא מבחינת השירות ולא מבחינת היחס אליך בבית. איך מתמודדים עם מתחים כאלו?
בבית אין שום מתחים, להפך. במקום שבו אני גר כולם אנשי ביטחון. גם הבנות אצלנו עשו שירות לאומי. ובצבא? כשלבשתי מדים הרגשתי שווה בין שווים. בצבא מודדים אותי לפי היכולות שלי ולא שום דבר אחר. האמת היא שבתור חייל, אתה לא מרגיש כל כך את המתחים, לא בבסיס ולא כשאתה חוזר הביתה.
אז מתי כן?
כשאתה הופך לאזרח.
תסביר.
לאחר שחרור בדרגת סגן אלוף, כקצין בכיר בשלל תפקידים, ואחרי שראיתי דבר או שניים במהלך השירות, נלחמתי ואיבדתי חברים ופקודים, שכבתי במארבים, הגנתי על גבולות הארץ – אני מגיע לחברה היהודית כדי להתפרנס בכבוד, ו-וואללה, לא מקבלים אותי לשום ראיון עבודה. אבל רגע, אני אומר, אני אמור להיות שונה מערבי ישראלי שלא עשה מה שאני עשיתי, אני הרי עשיתי משהו ותרמתי למדינה. אם אני ניגש לריאיון – אני מצפה שיראו קודם כול בן אדם שאכפת לו והוא אוהב את המדינה, ולא להפך. זה אתגר גדול מאוד שהחברה הישראלית חייבת לטפל בו, כי הבעיה תהיה גדולה עוד יותר בדור הבא.
מה זאת אומרת?
בוא תחשוב איתי: צעיר בדואי שמתגייס, אח שלו הקטן – ממה הוא מושפע? מאחיו הגדול. טבעי. עכשיו, אם אחיו הגדול משתחרר אחרי שלוש שנים והחברה היהודית לא מקבלת אותו, אז מי כן מקבל אותו? אני אגיד לך, הוא ימצא איזו עבודה בתור נהג משאית של חברת הובלות ערבית או פועל אצל קבלן ערבי. מה יקרה כשאותו אח קטן יגיע לגיל גיוס? אחיו הגדול יגיד לו “עזוב, לך תלמד, בשביל מה אתה צריך את הצבא”. אם אני משתחרר ואין לי משהו משמעותי לעשות בחברה הישראלית – אז מה עשינו בזה?
אתה מדבר בכאב גדול.
בהחלט. תבין, בחברה הערבית – עוקצים אותי שעשיתי צבא ושאני בוגד. בחברה היהודית – אני ערבי ולא מקבלים אותי. אני אומר, ריבונו של עולם, לערבים אני בדואי בוגד, ליהודים אני ערבי מדי. אז לאיפה אני אלך? אנחנו נולדנו כאן, שירתנו פה כולנו, כל המשפחה. סיימתי קורס מג”דים עכשיו. אני הולך להיות מג”ד במילואים, לא כי אני רוצה משכורת – אלא כי אני רוצה לתרום ועדיין יש לי את הכוחות, אז אני עושה.
“אין סיבה שגם הבדואים לא יהיו אחים של החברה היהודית”
מהו לדעתך הפתרון למצב שאתה מתאר?
יש הרבה שצה”ל יכול לעשות. הוא יכול להכשיר חיילים בדואים בשנתם האחרונה לשירות לתעודת מקצוע או הכשרה אחרת שמתאימה לחייל כך שיהיה לחיילים המשוחררים משהו ביד כשהם יוצאים לאזרחות. לבכירים מהחברה הבדואית שמשתחררים צריכים לחכות תקנים במשרדי ממשלה שונים שיקדמו תוכניות לטובת החברה הבדואית. נוסף לכך, היום קיימת חטיבה במשרד הביטחון שמטרתה הכוונה למשוחררים מחברות של בני מיעוטים כמו החברה הבדואית. הבעיה היא שזה מה שזה, כלומר הכוונה וזהו. אני מצפה לליווי צמוד יותר, עד למציאת עבודה בפועל.
זה ברמת הצבא והממשלה. יש משהו שהחברה הישראלית יכולה לעשות?
זה לא עניין של “לעשות”. צריך להכיר. ברגע שהחברה הישראלית תכיר באמת את החברה הבדואית, הרבה ישתנה פה. היום אני אומר לאדם ממוצע מהחברה הישראלית שאני בדואי והוא ישר חושב שאני גר באוהל על גבול סיני ומבריח סמים או שאני עבריין. על זה שומעים בחדשות וזה מה שרואים בטלוויזיה – אבל יש עוד המון בדואים שתורמים, שמשרתים, שמשתלבים בכל זרועות כוחות הביטחון. וכאן הביטחוניסטים יכולים להיכנס לתמונה.
מה זאת אומרת?
תראה, ביטחוניסט מעביר הרצאות לתלמידי כיתה י”ב בבאר שבע? שיקדיש עשר דקות מההרצאה לבדואים ששירתו איתו בצבא. הרי הביטחוניסטים, בכירים ששירתו עשרות שנים בצבא, מכירים טוב מאוד את הבדואים ששירתו איתם כתף אל כתף במרוצת השנים.
זו הסיבה שהצטרפת לתנועת הביטחוניסטים?
בפן האישי, אני הייתי חייל של אמיר אביבי, יו”ר ומייסד התנועה. לצד זה שאני מעריך אותו מאוד בתור בן אדם, תנועת הביטחוניסטים שהוא הקים מדברת על המדינה שלנו ועל מה שאפשר לשפר בה, מה שאפשר לתקן בה. הם מסמנים מטרה ורצים קדימה כדי להשיג אותה. זה מאוד מדבר אליי.
