זה לא הדמוגרפיה. זה השקר. / אסף ישי

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

לאחרונה התפרסמו בעיתון “הארץ” על ידי פרופ’ ארנון סופר נתונים דמוגרפיים המצביעים על כך כי כיום, במרחב שבין הים לבין הירדן, יש כמות שווה של יהודים וערבים. חברי יוזמת ז׳נבה מיהרו לצייץ את הנתונים בטוויטר יחד עם האבחנה שרק היפרדות מהפלסטינים תשמור על מדינת ישראל כמדינה יהודית.

אני מתעלם מהכשל הלוגי בציוץ של יוזמת ז׳נבה, שהרי אם במרחב שבין הירדן לים יהיו יותר ערבים מיהודים (בין היתר בשל זכות השיבה שאין כוח בעולם שיוכל לעצור אותה מרגע שתוקם מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון), שום היפרדות לא תעזור ואז באמת ישתנה המאזן הדמוגרפי הערבי-יהודי בין הירדן לים באופן בלתי הפיך.

במקום זאת אני מעוניין לעסוק בנתונים עצמם ובאזהרה כבדת המשקל של ארנון סופר.

ראשית, זו לא הפעם הראשונה שאנשים אחוזי אג׳נדה או פאניקה מנסים לרפות את ידי המפעל הציוני באיומים דמוגרפיים.

שמעון דובנוב, שהתנגד לרעיון הציוני, האמין כי העם היהודי הוא ״עם שכל העולם הוא מקומו״ וטען כי העם היהודי הפך לעם ללא טריטוריה[1]. הוא פרסם במרץ 1898 מאמר שבו טען כי הרעיון הציוני נידון לכישלון בגלל הבעיה הדמוגרפית והעריך כי עד שנת 2000 יהיו בארץ ישראל לכל היותר כ-500,000 יהודים. הרצל התעלם מאזהרה זו.

באוקטובר 1944 היה זה פרופ’ רוברטו בקי שחישב ומצא כי עם 600,000 יהודים (מספר היהודים שהיו בארץ ישראל עם קום המדינה) אי אפשר להקים מדינה שכן בשנת 2000, לטענתו, יהיו היהודים בארץ ישראל מיעוט של 2.3 מיליון תושבים (שיהוו כ-34% מסך האוכלוסייה שבין הים לירדן)[2].

דוד בן-גוריון התעלם מאזהרה זו.

תחת זאת הוא פרסם ב-1946 מסמך הנקרא “מסמך ישראל טרייווש”, שבו חשף מחדלים שנעשו על ידי הבריטים במפקדי האוכלוסייה שלהם[3] – מפקדים שעליהם התבסס פרופ’ רוברטו בקי, מי שהקים את הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל.

מסתבר שהגישה הזו, של הסתמכות על נתונים ללא אימות של נכונות המידע בהם, מאפיינת את הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ואת אנשי הדמוגרפיה עד היום.

נבחן את הנתונים מקרוב.

פרופ’ סופר טוען כי כיום נמצאים בארץ ישראל (כולל שטחי יו״שׁ ועזה) כ-7,454,000 יהודים, לעומת 7,503,000 ערבים, כאשר בעזה הוא מונה 2,256,000 תושבים ערבים ואילו ביו״ש 3,244,000(!). בסך הכול, לטענתו, ישנם כ-5,500,000 מיליון ערבים בשטחי יו״ש ועזה.

ולכן, אני מעוניין להתחיל דווקא מהסוף, למחוק באחת את הנתונים שהציג סופר ולהציג את ההוכחה כי הם אינם נכונים כלל.

בריאיון לערות הטלוויזיה המצרי אל-חאכמה ב 23 במרץ 2021, פאתחי חאמד, שר הפנים בממשלת חמאס שבעזה, אמר במפורש שבעזה יש בין מיליון וחצי לשני מיליון תושבים. בהמשך הריאיון הוא דייק ונקב במספר 1.8 מיליון.

בבחירות המוניציפליות שנערכו בשנת 2012 ברשות הפלסטינית ביו״ש, היו רשומים ברשות כ-505,000 בעלי זכות בחירה[4]. בבחירות שנערכו לאחרונה ברשויות המקומיות הפלסטיניות ביו״ש, היו זכאים להצביע קצת יותר מ-400,000 בעלי זכות בחירה[5]. נבחן בהמשך לאן “נעלמו” 100,000 תושבים, אבל מה שברור הוא כי כיום ברשות הפלסטינית יש 400,000 איש ואישה מעל גיל 18. כאשר נשקלל גם את הנוער והילדים שמתחת לגיל זה נגיע לכמיליון תושבים בשטחי יו״ש [6]. אם נחבר אליהם כ-370,000 ערבים תושבי מזרח ירושלים[7] נגיע להערכה הגיונית של קצת מעל מיליון וחצי תושבים.

צירוף כל אלו ייתן לנו מספר שעומד על כ-50% מההערכה המופרזת שהציג פרופ’ סופר.

אם כך, נשאלת השאלה כיצד יש פערים כאלו? מאין נובעים ההפרשים העצומים בין הערכת הפאניקה של סופר לבין העובדות בשטח כפי שהצגתי לעיל?

התשובה לשאלה זו מחזירה אותנו להסכמי אוסלו, שם נכתב בין היתר כי הרשות תקים לשכה מרכזית לסטטיסטיקה. מאז, נשענת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל (למ״ס) על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית (הלמס״פ).

בדומה למייסדה, הלמ״ס לוקחת נתונים מהלמס״פ בצורה עיוורת ללא כל בדיקת מהימנות וללא שום ביקורת, ולכן עלינו להעמיק את הבדיקה שלנו אל תוך הרשות הפלסטינית עצמה.

ראשית, העדות הראשונה על חוסר המהימנות של הלמס״פ מגיעה מראש הלמס״פ עצמו, חסן אבו-ליבדה. במסיבת עיתונאים שהתקיימה ב-26 בפברואר 1998 הודה אבו-ליבדה כי הם פקדו גם 325,000 איש המתגוררים בחו״ל למעלה משנה. נזכיר רק כי הדבר מנוגד לכל הכללים הבינלאומיים שלא מתחשבים בתושבים שעזבו לתקופה של למעלה משנה עד לחזרתם לתקופה של 90 יום ויותר, בעוד הלמ״ס לא מחשיב את מאות אלפי הישראלים החיים בחו״ל[8]. גם בעימות שהתקיים ב״מכון נאמן״ בטכניון, ב-8 ביוני 2005, הצהיר ראש הלמס״פ כי בדו״חות שלהם הם מציגים גם לידות של תושבי חו״ל.
הנושא הזה של הכללת תושבים מחו״ל בתוך הסטטיסטיקות הדמוגרפיות של הלמס״פ עלה עוד מספר פעמים בדבריהם של אנשי הרשות עצמם.

עדות נוספת לחוסר המהימנות של הנתונים הדמוגרפיים שמוציאה הרשות הפלסטינית אפשר למצוא בדו״ח של הבנק העולמי משנת 2006 על מערכת החינוך, שם נמצא פער של 32 אחוזים (!) בין מספר הנרשמים לכיתה א׳ ביו״ש ובעזה (שנשלטה אז על ידי הרשות הפלסטינית) לעומת נתוני הילודה שפרסמה הרשות עבור אותו שנתון[9].

מעבר לרישומי הכזב בכל הנוגע לילודה, הלמס״פ גם מעדיפה להתעלם מתמותה טבעית של תושבים ולא מוחקת אותם ממרשם האוכלוסין. כך אפשר למצוא במפקד האוכלוסין הפלסטיני משנת 2007 תושבים שנולדו בשנת 1845, מה שמעמיד אותם על הגיל הבלתי מתקבל על הדעת של 162 [10].

נקודה נוספת שעולה מדבריו של אבו-ליבדה בדבר הכללתם של תושבי חו״ל ברישומים הדמוגרפיים של הרשות היא המספר הגדול יחסית של תושבי הרשות שלמעשה עזבו את הארץ, כנראה שלא על מנת לשוב.

בתחילה ניפחה הרשות את נתוני ההגירה אליה והעמידה אותם על כ-50,000 איש בשנה. מדובר בנתון מופרך, לא מציאותי ובלתי אפשרי, עד כדי כך שגורמים מקצועיים בינלאומיים מתחו ביקורת על הרשות[11] וזו נאלצה לעדכן את ההערכה שלה והעמידה אותה על “אפס הגירה”, למרות שבפועל אנו יודעים על הגירה שלילית של כ-50,000 איש ויותר בהתאם לבדיקות של משטרת הגבולות הישראלית[12]. ההערכות דומות מתקבלות מדו״ח של מכון המחקר הנורווגי FAFO המצביע על הגירה של כ-100,000 איש בשנים 2000 ו-2001[13]. עובדה זו יכולה להסביר איך משנת 2012 ועד שנת 2021 צנח מספר בעלי זכות הבחירה ב-100,000 (ויש לזכור כי שבכל שנה שנתון שלם מגיע לגיל 18 ומצטרף לבעלי זכות הבחירה. אבל התוצאה הסופית היא שלילית).

טכניקה נוספת שבה נוקטת הלמס״פ היא הספירה הכפולה. על פי דיווחי משרד המשפטים, בין השנים 1994 ל-2002, התאזרחו בישראל בין 130,000 ל-140,000 פלסטינים, מתוכם כ-100,000 איש מחוץ לירושלים[14]. בירושלים המזרחית עצמה גרים קצת יותר מ-350,000 ערבים[15]. הלמס״פ סופרת את כל אלה כאזרחים פלסטינים ומוסיפה למרשם האוכלוסין שלה עוד כ-400,000 איש ואישה.

אולם, מן הצד השני הלמ״ס סופר את אותם תושבים כתושבי מדינת ישראל, וכך למעשה הם נספרים פעמיים ונכנסים למאזן הדמוגרפי שבין הירדן לים באופן כפול.

אם כך, כמו שאמרנו בפתיחת הדברים, מספר הערבים החיים היו״ש ובעזה אינו עולה על 3.4 מיליון תושבים, כאשר כ-1.8 מיליון מהם חיים ברצועת עזה ואילו 1.6 חיים ביו״ש ובירושלים. חשוב להדגיש שגם מספרים אלו מן הסתם כוללים גם תושבים שהלכו לעולמם ולא דווחו ועדיין קיימים בפנקסי הבוחרים או לחלופין תושבים שכבר לא חיים בשטחי הרשות אבל עדין נכללים בספירת האוכלוסין.

לאחר שביררנו את המספרים האמיתיים, ננסה לבחון מה צופן לנו העתיד. בהתחשב בהגירה השלילית הפלסטינית ובכך שמדובר בצעירים וצעירות, נראה שכוח הפריון של הערבים ביו״ש יורד. הדבר אכן בא לידי ביטוי בירידה המתמדת של הילודה הערבית ביו״ש לאורך שנים, שכיום עומדת על 2.98 ילדים למשפחה[16] (בין היתר גם מסיבות של עיור והשכלה), לעומת קצב הילודה היהודי שנמצא במגמת עלייה ועומד כיום על למעלה מ-3.1 ילדים למשפחה[17].

נתונים אלו לא כוללים את פוטנציאל העלייה היהודית למדינת ישראל ואת המשך ההגירה השלילית משטחי A ו-B.

נתונם אלו גם הופכים את האוכלוסייה הערבית ביו״ש לאוכלוסייה מזדקנת, ואנו צפויים לראות את הדבר בא לידי ביטוי גם באחוזי תמותה גבוהים בעתיד בקרב אוכלוסייה זו.

ג׳ון מק׳גארי קרא להתערבות ממסדית בתהליכים דמוגרפיים על מנת להשיג יעדים פוליטיים, חברתיים או כלכליים – ״הנדסת דמוגרפיה״ [18]. זה בדיוק מה שמנסים לעשות פרופ’ ארנון סופר וחבורתו. פעם בכמה שנים הם מנפיקים נתוני בהלה דמוגרפיים על מנת להשפיע על מקבלי ההחלטות לבצע מהלכים מרחיקי לכת שישפיעו על חיינו לשנים רבות – לעיתים עד כדי מהלכים חד צדדיים מבוהלים כמו הנסיגה מרצועת עזה – ולגרום באמת לשינויים דמוגרפיים אמיתיים ובלתי הפיכים שיסכנו את קיומה של מדינת ישראל.

הערבים תמיד ראו בדמוגרפיה כלי נשק יעיל במלחמה נגד היהודים בארץ ישראל, כמו שאמר יאסר ערפאת: ״רחמה של האישה הערבייה ינצח את הציונים״[19]. נראה שכבר לא מדובר פה בוויכוח מדעי אלא במהלך תודעתי שבו מנסים הערבים (והאידיוטים השימושיים שלהם בארץ) להטמיע בתודעה הישראלית כי קיימת סכנה דמוגרפית וכי עתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מוטל בספק.

עלינו להבין כי מדובר בניסיון להביא את ישראל לבצע מהלכים מדיניים שאין ברצונה לבצע מלכתחילה ובניסיון להשפיע באמצעות תעמולה שקרית על אזרחי המדינה ועל מקבלי ההחלטות הנבחרים על ידם.

כאשר בוחנים את הנתונים בצורה מדעית אפשר לראות שעתידה הדמוגרפי של מדינת ישראל יציב וברור, עם פריון הולך וגדל, לעומת האוכלוסייה הערבית המזדקנת כתוצאה מהגירה שלילית ובעלת פריון הולך וקטן. כל זמן שמדינת ישראל תמשיך לראות בילודה את העתיד לרווחתה לביטחונה ולהמשך קיומה – ממד הזמן ישחק לטובתה.

[1] חיים הלל בן ששון, “דובנוב כהיסטוריון”, אנציקלופדיה עברית, הוצאת ספריית פועלים, תשמ”ח – 1988, כרך יב עמ’ 34–35.
[2] Ofir Haivary, srael’s Demographic Miracle, MOSAIC, 7/5/2018. Retrieved from: https://mosaicmagazine.com/essay/israel-zionism/2018/05/israels-demographic-miracle/
[3] י’ טרייווש, ״ אין רוב ערבי בארץ: גילויים מפתיעים על הסילופים בספירת האוכלוסיה הערבית בארץ: חומר שהוגש לוועדת החקירה״, כרך 6 מתוך ספריית חזון, הלל, 1946.
[4] אליאור לוי, Ynet, 19/10/2012 – https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4293812,00.html
[5] מערבי אונליין 11/12/2021 – https://www.maariv.co.il/news/military/Article-883249
[6] ראשית יש לסנן את המבוגרים שבין בעלי זכות הבחירה, שהרי להם יש ילדים מעל לגיל 18. לאחר מכן את התוצאה נחלק ב-2 מאחר שקיימים בה נשים וגברים ובאופן גס, כל זוג הוא יחידה משפחתית עם ילדים כך שלא הגיוני לספור גם את הילדים של הגבר וגם את אלו של האישה. זו תהיה ספירה כפולה. את ההערכה למספר הזוגות בעלי ילדים מתחת לגיל 18 נכפיל בילודה הערבית הממוצעת שעומדת על כ-3 ילדים למשפחה ונקבל כ-1,000,000 תושבים (החישוב התבצע בהערכה מפריזה של 350,000 מבעלי זכות הבחירה כבעלי ילדים מתחת לגיל 18).
[7] יניב, ע’, חדד, נ’ ואסף-שפירא, י’. על נתונייך 2022 — מצב קיים ומגמות שינוי. מכון ירושלים למחקרי מדיניות.
[8] על פי השנתון הסטטיסטי של הלמ״ס לשנת 2019 מדובר בכחצי מיליון ישראלים, לא כולל ילדים שנולדו להם בחו״ל.
[9] West Bank and Gaza, Education Sector Analysis, Impressive Achievements under Harsh Conditions
and the Way forward to Consolidate a Quality Education System, September 7, 2006 p. 8,.
http://siteresources.worldbank.org/INTWESTBANKGAZA/Resources/EducationSectorAnalysisSept06.pdf
[10] יורם אטינגר, הנתונים מוכיחים: אין שום ׳פצצת זמן׳ דמוגרפית׳ ערבית. מידה. 8/5/2018.
https://mida.org.il/2018/05/08/הנתונים-מוכיחים-אין-שום-פצצת-זמן-דמוג
[11] קובי מיכאל. משקלו של המימד הדמוגרפי בשיקול האסטרטגי של ישראל. עדכן אסטרטגי, כרך 17, גיליון 3, אוקטובר 2014, ע״מ 34.
[12] ב. צימרמן, ר. זייד, מ. א. וייז. פער המליון: האוכלוסייה הערבית בגדה המערבית וברצועת עזה. מרכז בגין סאדאת למחקרים אסטרטגיים אוניברסיטת בר אילן, עיונים בביטחון המדינה מספר 65, רמת גן, ספטמבר 2006. ע״מ 25-26.
[13] שם, ע״מ 35.
[14] עמית איזנמן (עורכת: נעה לזימי). מדינת הלאום כשיקול חוקתי: איחוד משפחות. המכון לאסטרטגיה ציונית. דצמבר 2018. ע״מ 10.
[15] יניב, ע’, חדד, נ’ ואסף-שפירא, י’ 2022. (על נתונייך 2022) — מצב קיים ומגמות שינוי. מכון ירושלים למחקרי מדיניות.
[16] לא מדובר בתהליך יוצא דופן. מחקרים בעולם מזהים ירידה חד משמעית הילודה בכל מדינות ערב כמו במרוקו, סוריה לוב ועוד.
[17] יורם אטינגר, התנופה הדמוגרפית היהודית וההתמערבות הדמוגרפית הערבית. מידה. 18/4/2021.
https://mida.org.il/2021/04/18התנופה-הדמוגרפית-היהודית-וההתמערבות/
[18] McGarry, John, 1998. “Demographic Engineering: The state–Directed of Ethnic Group as a Technique of Conflict Regulation,” Ethnic and Racial Studies 21(4): 613–638.
[19] Bennett Zimmerman, Roberta Seid, Michael L. Weis. “Voodoo Demographic”. Azure. No. 29 (Summer 2006) p. 63