הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.
נסו להבין את הנתון הבא: בשנתיים האחרונות נהרגו שבעה שוטרים, עשרות נפצעו באורח קשה, עוד עשרות רבות באורח בינוני ואלפים נפצעו פציעות קלות – זה מאזן הלחימה של שוטרי ישראל כנגד טרור והפרות סדר בשנים 2021–2022. לא להאמין שזו אותה משטרה שה”ספורט הלאומי” הפך אותה לשק חבטות של כל הרעות החולות של החברה הישראלית.
כשמדובר בנתונים האלה, לו היה מדובר בחיילי צה”ל – החברה הישראלית הייתה מטולטלת, שלא לדבר על ימים ארוכים של צמרמורת לאומית שאנו חווים על כל חייל הרוג כאן. אבל זו המציאות. בפועל, משטרת ישראל היא העומדת בשנים האחרונות מול גלי הטרור ברחובות ישראל, במרחב הכפרי, בתפר, ובשטחי יהודה ושמורון בואכה עוטף עזה.
אין משהו שמשטרת ישראל לא עושה כאן: טיפול בעבירות רכוש, טיפול באלימות משפחתית, מלחמה בסמים, פשיטות לתפיסת נשק בלתי חוקי, אכיפות בדרכים, הגנה על מוסדות השלטון ושמירת החיים בירושלים, העיר הכי מסובכת בעולם. למעשה, השוטרים שלנו עומדים מול עשרות אלפי אירועים ביום. תחשבו על זה רגע – אלפים (לא רבים) של שוטרים מתמודדים עם עשרות אלפי אירועי פשיעה, אכיפה, סדר ציבורי, ולחימה בטרור מדי יום – למען האמת, זה בלתי נתפס.
סקר: אמון נמוך במשטרה בשיטור קלאסי ואמון גבוה בהתמודדות עם טרור
בסקר שקיימנו לאחרונה מצאנו, שאותה משטרה זוכה ל-20% אמון באירועי “שיטור קלאסי” – שהם עבירות רכוש, אכיפה וכיוצא באלה. אולם בקרב משתתפי הסקר, 600 אזרחים מכל רחבי ישראל בני 30–45, מעל 75% נותנים אמון גבוה עד גבוה מאוד ביכולת המשטרה להתמודד עם טרור. הדיסוננס בלתי נתפס – הזרוע השלטונית שלכאורה הכי פחות מוערכת, הכי מושמצת ומהווה שק חבטות של ממש מתמודדת עם עומסים בלתי נתפסים, ונוכח מספרי הנפגעים – מדובר כאן בלחימה הראויה להערכה רבה, שבאופן די ברור אינה יכולה לתת מענה לכל הבעיות שהחברה המסובכת שלנו מייצרת.
נוכח העולה מדו”ח מבקר המדינה האחרון על אודות פעילות המשטרה במבצע “שומר חומות” אשתקד, מתחתי ביקורת על אי היכולת של המבקר לראות את התמונה הכוללת, שכן אז, ביום ירושלים אשתקד, מדינת ישראל הייתה במצב מלחמה – חמאס ניסה לייצר התלהטות אזורית דרך השקר שלו על הר הבית – והמפכ”ל נדרש לרכז מאמץ כדי לשמור את הבירה יציבה. במצב מלחמה אינך יכול להיות חזק בכל מקום – ואת המחיר שילמנו באירועים ספורדיים בערים המעורבות ובנגב.
בפועל, המשטרה שלנו עושה מעל ומעבר, והשיפוט שלנו כלפיה הוא כפוי טובה, וזאת בעדינות. כל אחד מאיתנו נתקל בשוטר כועס וחסר סבלנות, כולנו יכולים לתת דוגמאות כאלו ואחרות – האם זו הדרך לשפוט ארגון שמתמודד עם עומסים בלתי סבירים? התשובה היא שבהחלט לא.
הפער הבלתי נתפס בין העשייה של המשטרה לבין רמת האמון בה
התבוננות במספר כתבי האישום שהובילה אליהם המשטרה בארבע השנים האחרונות מצביעה על עלייה משמעותית בכלל החתכים – מדובר בתיקים שעברו לבית המשפט, כלומר סגירת המעגל המלא, ועל זה נדרש להוסיף את המעצרים שעוד מצויים בתהליך של הגשת כתבי אישום, מעצרים ועוד. הכפילו את הנתונים שלפניכם בעשרות ואף במאות – מדובר בעשייה אדירה שקפצה לא מדרגה, אלא מספר קומות בהקשר של פעילות המשטרה.
כל שנותר הוא להשתאות: מדוע יש פער כל כך גדול בין מה שהמשטרה עושה ובין רמת האמון בה?
את השאלה הזו אני מפנה לכל מי שקורא את המאמר הזה – זוהי תמונת המצב, האם ידעתם? האם אתם מבינים את המשמעות? האם אתם שופטים את שוטרי ישראל בדרך הוגנת? האם אתם יכולים להעריך את העוצמות המתוארות כאן?
ההנחה שלי היא שהתדמית הירודה של המשטרה פוגעת גם ביכולת שלה ליצור מצג ציבורי – אני מניח שהציבור מתקשה להאמין לנתונים המופיעים פה – אבל אני לא שוטר, וגם לא יחצ”ן של משטרת ישראל. אני איש מחקר. נעזרתי בנתוני המשטרה כדי להבין את המגמה – והיא חדה וברורה.
על כתפי השוטרים שלנו מוטלת משימה בלתי אפשרית, והם עושים ככל שהם יכולים ואף מעבר לכך בכדי לבצע את המשימה הזו, כל זאת תחת מתיחות ביטחונית מתמשכת, פערי כוח אדם וחברה ישראלית מבעבעת. הם לא יכולים להיות הכתובת לפתרון כל הבעיות שלנו כאן.
את המצב בישראל חייבים לבחון וגם לתקוף באופן רב מערכתי: בחינוך, בשיפוט, ברווחה, בתרבות. יש פה צורך בשיתוף פעולה רב מערכתי על מנת לרסן את האלימות והפשע בחברה שלנו, והמשטרה היא רכיב בתוך המאמץ הזה. כאשר אתם פוגשים שוטר, נסו להיזכר שהוא בורג במערכת מורכבת ועמוסה, ולכל הפחות היו הוגנים – כי יריקה בפרצופה של המשטרה היא בעצם יריקה בפרצוף שלנו, לא פחות.
