רס”ן (מיל’) לילך אשתר, עתר פורת
עוד לפני מלחמת יום הכיפורים התקבלו דיווחים מודיעיניים על פוטנציאל למלחמה, אך חלקם לא עברו, כפי שצוין בדו”ח ועדת אגרנט. עם זאת, הכישלון העיקרי של מקבלי ההחלטות בישראל לא היה היעדר מודיעין אלא התעקשותם לדבוק בתפיסה שגויה שלפיה נשיא מצרים אנואר סאדאת לא יתקוף את ישראל בגלל עליונותה האווירית של ישראל. הרציונל הצבאי של סאדאת היה שונה מזה המערבי – הוא היה מוכן לצאת למלחמה לא רק כדי להשיג רווח צבאי אלא גם כדי לטלטל את ישראל, לפגוע בתחושת הביטחון שלה ולהניע תהליך של התקרבות לארה”ב. מטרות אלו טבועות בהלך הרוח הלא-מערבי המדגיש סמליות ומטרות פחות מוחשיות כמו האופן שבו ישראל נתפסת.
במסמכים מסווגים שנחשפו מארכיון יום כיפור אפשר לראות את סימני האזהרה שנקבעו בצורה ברורה מאוד בשבועות שקדמו לפרוץ המלחמה. כך, למשל, ראש אמ”ן דאז, אלוף במיל’ אלי זעירא, הציג עדויות לכך שהסובייטים עוזבים את תפקידיהם עם משפחותיהם בחיפזון. היו להם מספר הנחות לסיבות לכך, לרבות מתקפה קרובה של סוריה ומצרים, אך המסקנה הייתה שזה לא סביר.
כמו כן, בכל פעם שהתקבלו ידיעות על רכישות מוגברות של נשק התקפי ותרגילים צבאיים נוספים בתוך סוריה ומצרים, המסקנה הייתה שהסיבה לכך היא דווקא הדאגה של הסורים והמצרים שמא ישראל תתקוף אותם. זה היה הנושא הרווח בישיבות הממשלה במהלך השבועות שקדמו למלחמה: הסיבה לכך שצבאות ערב נמצאים בכוננות גבוהה ומגבירים את המוכנות המבצעית היא בגלל החשש שלהם מישראל.
כמעט כל עדות מדיווחי המודיעין בנוגע למלחמה הקרבה זכתה בהתעלמות מהדרג המודיעיני באמצעות לימבו מרשים של רציונליזציה עצמית. חלק מההכנות הבלתי מוצלחות למלחמה של סוריה ומצרים, כמו הכנת העורף שלהן, התפרשו כחוסר כוונה לצאת למלחמה. ההנחה הבסיסית בצה”ל, שלפיה גם התבטאו אז מפקדים בכירים, הייתה שהמדינות לא יֵצאו למלחמה בהיעדר מוכנות או תוכנית פעולה מסודרת.
יתרה מכך, סוגיית הטיית האישור שהגיעה בצורה של ביטחון יתר הגיעה לצד הטיה קוגניטיבית נוספת שנקראת כלל שיא-סוף. פרופ’ דניאל כהנמן, פסיכולוג וחתן פרס נובל לכלכלה, כותב: “הזיכרון שלנו … התפתח לייצג את הרגע האינטנסיבי ביותר של פרק של כאב או עונג (השיא) והרגשות כשהפרק היה בסיומו”. צה”ל זכר את מלחמות ערב–ישראל הקודמות כסדרה של הצלחות מבצעיות דרמטיות ומדינות קצה מנצחות, מה שחיזק עוד יותר את האמון המופרז שחשו הדרגים הגבוהים בחוגים המדיניים והצבאיים.
ישראל נמצאת כיום במצב דומה לזה של ערב מלחמת יום כיפור באופנים מסוימים – ישנה תעוזה הולכת וגוברת מצד חזבאללה, אימונים צבאיים נרחבים מצידם, קשרים עם סוריה ופלגי הטרור הפלסטיניים שהולכים וגוברים, ומושמעת רטוריקה תוקפנית יותר. ישנו פוטנציאל למלחמה עם חזבאללה, בין אם כתוצאה מיוזמה של חזבאללה, בין אם כתגובה למתקפה ישראלית נגד מתקני גרעין באיראן ותגובה עוקבת של חזבאללה ובין אם בשל האסטרטגיה של נסראללה עצמו.
אפשר גם להקביל את המצב למלחמת לבנון השנייה ב-2006. באירוע שלפני המלחמה נקט חזבאללה פעולות נועזות יותר – לאחר שלושה ניסיונות כושלים לחטוף חיילי צה”ל, הייתה זו חטיפת שני חיילי צה”ל ושיגור רקטות לעבר צפון ישראל שסימנה את פרוץ המלחמה.
נכון לעכשיו, השיח הישראלי על הנושא מדגיש את הטענות המתפארות על יכולותיו של צה”ל. כמו במלחמת יום הכיפורים, רבים קובעים כי נסראללה זוכר את המכה הקשה שישראל הנחיתה עליו במלחמת 2006. נרטיב זה נפוץ מאוד ועלול להיות מסוכן מכיוון שהוא מניח שהמלחמה העתידית תיראה כמו המלחמה שעברה, וזה לא המקרה. כיום, לחזבאללה יש יכולות צבאיות וחימוש שאין שני להם בהיסטוריה הקרובה בקרב אויבי ישראל.
יש לקחת בחשבון משתנים אלה על מנת לקבוע את דינמיקת הכוחות ב-2023.
הכתוב במאמר הוא על דעת המחברים בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
