מאת אסף ישי
סיוע הומניטרי מצד מדינות וארגונים בינלאומיים הוא חיוני להקלת מצוקת האוכלוסייה באזורי מלחמה ואסון. אלה הנרתמים להגשתו ומממנים אותו ראויים בדרך כלל להערכה. עם זאת, ניסיון העבר מלמד כי לעיתים תכופות ארגוני הסיוע אינם יכולים וגם לא תמיד מתאמצים מספיק כדי למנוע את ניצול הסיוע לחיזוק הארגונים החמושים, שמעשיהם יצרו את האסון שממנו סובלת האוכלוסייה שהם מתיימרים לייצג. כך היו פני הדברים למשל ברואנדה, בסודן, ביוגוסלביה, בסרי לנקה ובאינדונזיה. השתלטות חמאס על הסיוע ההומניטרי הנכנס לרצועה הייתה, אם כן, צפויה. על ישראל לבחון, יחד עם ארה”ב וגורמי הסיוע, דרכים שימתנו את ההשפעות השליליות של הכנסת הסיוע ויבטיחו שהוא אכן מנוצל לייעודו המקורי – הקלת המצוקות של האזרחים. בהיעדר דרכי פעולה כאלה יש להעלות שוב על סדר היום את ההצעה להעביר את הנזקקים באופן זמני לסיני.
מי נותן סיוע הומניטרי ועל בסיס אילו עקרונות?
מדינות וארגונים לא מדינתיים מזרימים סיוע הומניטרי משמעותי בייחוד בעת מלחמה ואסון. חלק מהארגונים מוכרים יותר – כמו הצלב האדום, ארגון הבריאות העולמי, אוקספם ורופאים ללא גבולות – ואחרים מוכרים פחות. אבל מהי התרומה האמיתית של הסיוע ההומניטרי והאם הוא באמת עוזר?
הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, שעד היום משמש השראה לארגוני סיוע אחרים, הוקם בשנת 1863 בז’נבה. אחד המייסדים של הארגון והרוח החיה מאחוריו, אנרי דונאן, הגדיר יחד עם נכבדים אחרים את העקרונות שעל פיהם יפעל הארגון, בהם הומניות, חוסר משוא פנים, ניטרליות ועצמאות. האחות המפורסמת פלורנס נייטינגייל הגיבה על עקרונות אלו ואמרה שהם “מגוחכים ביותר ולא יכלו להיוולד אלא במדינה קטנה כמו ז’נבה שלעולם לא תוכל לחוות מלחמה”.1
יש מחקרים שהראו כי דווקא סיוע חוץ ברמה גבוהה עלול לפגוע ביציבות המדינה הנתרמת ולתרום להתפתחות מלחמת אזרחים. דמט מוסואו מאוניברסיטת מרכז קליפורניה בדק את נתוני ה–OECD מ–147 מדינות לאורך השנים 1961–2008, ומצא כי רמות גבוהות של סיוע זר לפיתוח מגדילות את הסבירות למלחמת אזרחים.2 היטיב להגדיר זאת העיתונאי הפולני קונסטנט גרברט, שסיקר את הסכסוך הבוסני מתחילתו ואמר ביוני 1996: “סיוע הומניטרי הוא פתרון לבעיה שנוצרה על ידי סיוע הומניטרי“.3 הסיבה הפשוטה לתופעה הזו היא שהזרמת הכסף למדינה הופכת את המדינה לפרס ששווה להילחם עליו, והשלטון מקנה גישה ישירה לכספים הנכנסים אליה כתרומות.
יצאו מתוך מחנות הסיוע להמשיך ברצח העם
למעשה, הסיוע ההומניטרי מתדלק אזורי עימות ומספק לכוחות הלוחמים אורך נשימה על מנת להמשיך ולפעול. במשבר רצח העם ברואנדה בשנת 1994, שבו טבחו בני ההוטו בבני הטוטסי, תושבי מחנות הסיוע ההומניטריים שהוקמו בגומה שבזאיר (כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו) היו דווקא בני ההוטו. הם הגיעו לשם משום שמצב המחנות היה טוב מהרבה מזה של המדינה המדממת שלהם. הם גם הביאו לשם רכוש שגזלו ממשפחות הטוטסי שזה עתה רצחו, והיו מהם שחזרו לרואנדה כמה פעמים כדי לגנוב רכוש נוסף. המחנות שימשו עבור הרוצחים מקלט מפני צבא הטוטסי שנמנע מלעבור את הגבול. באמצעות המחנות שהקימו, ארגוני הסיוע עזרו לבני ההוטו לבצע נסיגה טקטית לצורך התרעננות וארגון מחדש, וגם ממשלת ההוטו גלתה לשם מפחד כוחות טוטסי חמושים שפלשו לרואנדה כדי לעזור לאחיהם. מנהיגי ההוטו שלטו במחנות וחילקו אותם למחוזות ולגזרות ואף גבו מתושבי המחנות “מס מלחמה” מיוחד ששימש אותם לתחזק את המשך ניסיונות השמדת הטוטסי שנשארו ברואנדה. מדי לילה יצאו כוחות ההוטו שבעים, מחוסנים ובריאים למסע “ציד טוטסי” כשהם לא בוחלים ברצח אנשי טוטסי גם בזאיר עצמה.
על פי הערכות של כמה מארגוני סיוע בינלאומיים, המיליציות החמושות בגומה גנבו כ-60% מכל המצרכים שחולקו לפליטים. את חלקם הם פשוט מכרו הלאה לפליטים שבמחנות. השתיקה של אנשי האו”ם בנושא נבעה מהחשש שהפרסום יביא לירידה בתרומות. שכירת שירותי אבטחה הביאה, באופן טבעי, רק לעליית מפלס האלימות. במקרה קיצוני אחד אנשי ההוטו רצחו את אנשי האבטחה ולמוחרת תפסו את מקומם ואף קיבלו משכורת, נוסף לגניבת האספקה שעכשיו נעשתה קלה יותר.
מנהיגי ההוטו, שהמשיכו לרכוש נשק ותחמושת, שילמו עליהם לעיתים באמצעות סחר חליפין במצרכי סיוע גנובים. בסופו של דבר, לאחר שהסיוע ההומניטרי הגיע לקיצו בסוף 1996, צבא הטוטסי פלש לגומה, סילק את ארגוני הסיוע שעוד נותרו שם ונקם בהוטו כשהוא יורה על המחנה ושורף אותו כליל. למעשה הסיוע ההומניטרי הוא זה שאפשר להוטו להתארגן מחדש ולהתחמש לאחר שהחזית הפטריוטית הרואנדית הגולה (שהייתה מורכבת מבני טוטסי) פלשה לרואנדה כדי לעצור את הטבח. ההוטו המשיכו לטבוח בטוטסי ואלה בתגובה, לאחר סיום מבצע הסיוע, חזרו למחנות כדי לנקום בהוטו.
כאשר אחד מארגוני הסיוע ניסה לצמצם את האספקה שלו למחנות, לאחר שנוכח שהיא מגיעה לידיים הלא נכונות, ארגוני סיוע מתחרים מיהרו לתפוס את מקומו והגדילו בהתאמה את כמות הסיוע שלהם. כדי להישאר רלוונטיים, חלק מארגוני הסיוע שכרו אנשי הוטו לעבודות שונות ואף שילמו להם בדולרים. כמו שהתבטא אחד מעובדי הסיוע: “איש לא היה שם לב בכלל אם היינו עוזבים. הם היו פשוט ממשיכים בלעדינו”.4
הסיוע ההומניטרי לרואנדה הביא להתמשכות אירועי הדמים בין ההוטו לטוטסי. אירועי הדמים הגיעו לסופם בפעולת נקם של הטוטסי, שפשטו על המחנות לאחר שתוכנית הסיוע הגיעה לסיומה. הטוטסי גירשו את מעט עובדי הסיוע שנשארו במחנות והרגו בבני ההוטו שהיו שם. נקמת הטוטסי הייתה מגיעה בכל מקרה ואי אפשר היה לעצור אותה, אולם אפשר להניח כי אלמלא הסיוע ההומניטרי, הפעילות הרצחנית של שבט ההוטו הייתה נפסקת הרבה יותר מוקדם.
סביר להניח שבני הוטו לא מעטים היו נופלים תחת בני הטוטסי, אבל בל נשכח כי היו אלה בני ההוטו שטבחו בטוטסי, והאחרונים באו להגן על עצמם מפני הרוצחים. כך שבסופו של דבר היינו מונעים מהצד הטובח לקבל סיוע על מנת להמשיך במלאכה.
לוחמים מוכרים לתושבים שקי סיוע
הסיוע ההומניטרי איפשר את המשך הלחימה גם בדרום סודן.5 המיליציות תקפו כפרים לאחר קבלת הסיוע ולקחו את המזון לעצמם. הממשלה שקיבלה את היכולת לנתב הצנחות של אספקה כרצונה יכלה להודיע כי אין צורך בהצנחת סיוע לכפר מסוים, ולמעשה לדון את תושביו לרעב.
באינדונזיה, לאחר אסון הצונאמי במחוז אצ’ה, החיילים האינדונזים נטלו לעצמם 30% מהסיוע שהגיע לאזור. את שקי האורז מכרו לאחר מכן לתושבים שהיו אמורים לקבל אותם כתרומה. גם ביוגוסלביה לשעבר, הכוחות המזוינים הסרבים נטלו לעצמם 30% מסך ערך הסיוע. שיירות סיוע עוכבו במחסומים וחיילי המיליציות השונות נטלו לעצמם אספקה מן המשאיות האלה.6 בכל מוקד סכסוך, למרות שהרעב משפיע על כלל האוכלוסייה, כמות האזרחים שמתו מרעב עולה בהרבה על כמות החיילים. הלוחמים הם תמיד האחרונים למות מרעב.
לא מדובר רק במוצרי מזון, כמובן. בקאבול המופגזת שאחרי כניסת האמריקאים ב–2004, כאשר הגיעו למקום למעלה מ–1,000 ארגוני סיוע לא ממשלתיים, מחירי השכירות ליד מרכזי הסיוע עלו מאוד והגיעו ליותר מ–5,000 דולר עבור דירה קטנה ומוזנחת. רוב הבתים היו שייכים למעשה למפקדי טאליבן שחיו בפקיסטן השכנה והשתמשו בכסף למימון אימוני מיליציות.7
מי מחלק ג’ובים לשיקום אזורי האסון
גם לאחר שוך הקרבות, כאשר קבלנים מתחילים לזרום למקום יחד עם תקציבי שיקום גדולים, חלק מהארגונים הלוחמים, שעדין מחזיקים בעמדות השפעה במדינה המשתקמת, מנצלים את הזמן שבין סיום המלחמה וחתימת ההסכמים לבין תחילת העבודות בפועל, וממהרים למנות קרובי משפחה ומקורבים אחרים לתפקידי מפתח במנהלות השיקום השונות. כך, בבוא הזמן הם ייהנו מהכנסות ניכרות מתוך מפעלי השיקום – בין אם על ידי אספקת פועלים, שירותים, אישורים וכדומה ובין אם על ידי שליטה בהזרמת הכספים והמשאבים. כספים אלה יועברו מיידית למנגנון הארגון וישמשו על מנת לשקם את הארגון ולהכין אותו לסבב הלחימה הבא. בצפון סרי לנקה שלאחר הצונאמי, ארגון הנמרים הטמיליים נהנה מהכנסה שוטפת באמצעות פרויקטי הבנייה השונים שניהל ארגון הסיוע הנוצרי קריטאס (שבימים אלו פעיל בדרום רצועת עזה ובאתר שלו יש סיקור נרחב להרס בעזה, בעוד הפוגרום בעוטף עזה מתואר רק כ”מתקפה חסרת תקדים על ישראל”).
עובדי חמאס בתוך אונר”א מנתבים את הכספים לאן שירצו
אם נביט אל אזורנו, יותר מ–60% מההכנסות של הרשות הפלסטינית מגיעים מתרומות חיצוניות של האו״ם, האיחוד האירופי, הבנק העולמי, ארה״ב ומדינות אחרות.8 תרומות אלו מאפשרות לרשות לממן טרור, בין אם ישירות ובין על ידי הסתה בבתי הספר, תשלום קצבאות ומענקים למחבלים שביצעו פיגועים ותמיכה במשפחותיהם. רבות דובר על הכסף הקטארי שהגיע לרצועת עזה תחת ההגדרה “סיוע הומניטרי” ושימש את החמאס להמשך בניית היכולות הצבאיות שלו. הבטון שהגיע לרצועת עזה בכל פעם לאחר עימות צבאי עם ישראל כדי לשמש לבנייה ולשיקום ההריסות שימש בפועל לביטון מנהרות התקיפה של החמאס, ולבניית בונקרים תת קרקעיים ותשתיות לחימה נוספות.
חוץ מתרומות אלו, קיימת גם סוכנות הסעד של האו״ם לפליטים פלסטינים: אונר״א. בשנים 2017 ו–2018 היו לאונר״א הכנסות של למעלה ממיליארד דולר רק ממדינות תורמות, לא כולל הכנסות מהאו״ם.9 לאחר משבר הקורונה שגרר ירידה בתרומות, חזרו התרומות להיקף הקודם וגם בשנתיים האחרונות הן עמדו על כמיליארד ורבע דולר לשנה.10 רבות דובר על הארגון הזה. נציין שמתוך כ–30,000 עובדים שאמורים לטפל בכ–5.5 מיליון פליטים על פי הגדרתם, רק כמה מאות הם עובדים בינלאומיים, וכל השאר הם עובדים מקומיים ובהם פליטים רבים ופעילי חמאס. הודה בכך גם מזכ”ל אונר”א לשעבר, פיטר הנסן.11 מצב כזה לא רק פוגע בעקרונות הניטרליות וחוסר משוא הפנים – פעילי החמאס שבתוך הארגון יכולים לנתב את הכסף הרב שזורם לארגון לכל מקום שירצו.
הכספים הזורמים לרצועת עזה מדרבנים ארגונים חמושים להילחם עליהם. הכספים הללו מתחזקים את אותם ארגונים ואת הסכסוך כולו וגורמים להמשך הלחימה מול ישראל ובין הארגונים עצמם. כפי שעולה מדבריה של פלורנס נייטינגייל, אי אפשר למצוא ניטרליות וחוסר משוא פנים באזורי קרבות, וההיסטוריה הקרובה מראה לנו שכל עזרה הומניטרית שתיכנס לרצועת עזה תשמש את החמאס להמשך הפעילות הצבאית הרצחנית שלו ולא בהכרח תצליח להביא מזור לאוכלוסייה האזרחית.
הסיוע ההומניטרי לעזה במלחמת “חרבות ברזל”
באחת מתמונות הזוועה שהגיעה מרצועת עזה, אפשר לראות חטוף ישראלי בידי החמאס ולידו שקי אורז שהגיעו כסיוע הומניטרי מיפן, ומצאו את דרכם בידי חמאס. חמאס מחליט איזה ציוד רפואי הוא יעביר לשימושו ואיזה הוא יאפשר להעביר לבתי החולים. כך גם בכל הנוגע לרזרבות הדלק ברצועה.12 לפי דובר בית החולים שיפא בעזה, שום סיוע המוניטרי מתוך 20 משאיות שנכנסו לרצועה דרך מעבר רפיח, שכלל תרופות וקמח, לא הגיע לבתי החולים.13 בטוויטר של “כאן חדשות” פורסם סרטון שבו פעילי חמאס משתלטים באלימות על משאית סיוע, ולוקחים לעצמם את תכולת המשאית לאחר שהכו את התושבים שביקשו לקחת לעצמם מזון.14 ברשתות החברתיות פורסם גם סרטון שבו נראים אנשי חמאס פותחים דוכנים שבהם הם מוכרים את חבילות הסיוע שגנבו במחיר מופקע.
הרצון לבוא לעזרת האזרחים הוא מובן וראוי להערכה, אולם בהיעדר יכולת למנוע מארגוני הטרור להשתלט על הסיוע ולנצל אותו לצורכיהם, דווקא עצירת הסיוע והעברה זמנית של הנזקקים לסיני (לא כל שכן אי הסכמה על הפסקת אש) יתרמו לסיום הלחימה, ובכך יביאו גם להקטנת מספר הקורבנות. לעומת זאת, המשך הכנסת הסיוע במתכונת הנוכחית יביא באופן אבסורדי רק להמשך הלחימה, הארכת הסבל של האוכלוסייה האזרחית וקורבנות נוספים.
אסף ישי הוא בעל תואר ראשון בהיסטוריה ותואר שני בלימודי צבא וביטחון.
הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.
