ארבעה גורמים עומדים לפוצץ את חבית חומר הנפץ ברצועת עזה. למרות העובדה שאף לא אחד מהגורמים הללו קשור לישראל, קרוב לוודאי שהישראלים שוב ימצאו עצמם תחת מתקפת רקטות חסרת אבחנה מצד המחבלים העזתים, ושוב תואשם ישראל באחריות לאלימות. על מנת להקדים תרופה לממצאים המוטים של “ועדת חקירה עצמאית” נוספת מטעם מועצת האו”ם לזכויות אדם, מצאנו לנכון לפרסם נייר זה. אין ספק בליבנו, שוועדת החקירה העתידית תקבע כי הטרור הרצחני היה “מחאה תמימה ולא-אלימה”, ועל כן אנו מפרסמים כבר עכשיו את הסיפור האמיתי מאחורי הפיצוץ הקרב.

הסימנים המקדימים לפיצוץ הקרב הופיעו בימים האחרונים, כשמחאות רבות-משתתפים פרצו “באופן ספונטני” לאורך הגדר בין רצועת עזה לישראל. סרטון מאחת התקריות מתעד פיצוץ של מטען חבלה מאולתר, שאותו נשאה חוליית טרור שצעדה לאורך הגדר. בתקרית, שהוגדרה כ”תאונת עבודה”, נהרגו חמישה מחבלים.

לפני שנעמיק בגורמים המובילים לפיצוץ המממש ובא, חשוב להזכיר כמה עובדות בעלות חשיבות מכרעת. בספטמבר 2005 השלימה ישראל את נסיגתה מרצועת עזה, ופרשה מחדש את כוחות צה”ל לאורך קו שביתת הנשק מ-1949. ישראל גירשה בכוח את כל הישראלים שחיו ברצועת עזה במשך קרוב ל-30 שנה. זמן קצר לאחר מכן, בינואר 2006, תנועת חמאס, המזוהה בקרב הקהילה הבין-לאומית כארגון טרור, השתתפה בבחירות הכלליות הראשונות שנערכו ברשות הפלסטינית מאז 1996, וזכתה בהן. למרות הצלחתה בבחירות, המנהיג הפלסטיני מחמוד עבאס – אבו מאזן – פיטר את ממשלת חמאס והחליף אותה בחברי תנועת פת”ח, שאליה הוא משתייך. בקיץ 2007 גירשה חמאס את הנהגת פת”ח מרצועת עזה, ובכמה מקרים השליכו אנשיה חברי פת”ח מגגות בניינים אל מותם. מאז ועד היום שולטת חמאס ברצועת עזה ביד ברזל.

חמאס הוגדרה על ידי מדינות בקהילה הבין-לאומית כארגון טרור לאחר שביצעה אלפי פיגועים. אמנת חמאס קוראת להשמדת ישראל, ומכריזה על כל שטח ישראל כעל אדמת הקדש מוסלמי. משמעות הדבר היא שאדמת ישראל היא שטח מוסלמי, ולאיש אין זכות להשית עליה שלטון זר שאינו מוסלמי.

חמאס יכלה לנצל את הזדמנות הפז שניתנה לעזתים ב-2005, לבנות בתי מלון יוקרתיים, אתרי נופש ומיזמי תשתיות שיכלו לייצר פרנסה יציבה להמונים ולהפוך את רצועת עזה לנווה מדבר מזרח-תיכוני. במקום זאת בחרו חמאס ושאר המחבלים בדרך של אלימות.

במהלך 18 השנים האחרונות, המחבלים העזתיים, החברים בחמאס, בג’יהאד האיסלאמי הפלסטיני (גא”פ), בחזית העממית לשחרור פלסטין (חז”ע), בגדודי חללי אל-אקצא של הפת”ח ובשלל ארגוני טרור אחרים, השתמשו ברצועת עזה כבכן שיגור ליותר מ-20,000 (עשרים אלף) מתקפות טרור נגד ישראל ונגד ישראלים. מתקפות אלה כללו, בין השאר, ירי של למעלה מ-17,000 רקטות ופצצות מרגמה; השלכה והטמנה של מאות מטעני חבלה מאולתרים ובקבוקי תבערה; מאות פיגועי ירי, שיגור של אלפי “עפיפוני תבערה” (עפיפונים נושאי מטעני תבערה הנוחתים בישראל ומציתים שרפות ענק) וניסיונות הסתננות של מחבלים לישראל, חלקם מוצלחים, במטרה לרצוח ישראלים.

חמאס בזבזה עשרות מיליוני דולרים על פיתוח יכולותיה הטרוריסטיות, ובכלל זה הקימה רשת שלמה של מנהרות תת-קרקעיות.

בעוד חמאס ושאר המחבלים פיתחו את יכולות הטרור שלהם, הם נשענו על סיוע חיצוני כדי לפרנס את העזתים המובטלים. מי שיכול, ברח לחו”ל. אלה שנשארו הפכו לפיונים, ולעיתים אף לבשר תותחים בידי המחבלים ותומכיהם ברחבי העולם, במאמציהם הבלתי פוסקים לתקוף ולהכפיש את ישראל.

על רקע כל זאת, כעת אפשר לבחון את הפיצוץ העומד להתרחש.

קטאר

קטאר הייתה ועודנה אחת התורמות הזרות המשמעותיות לרצועת עזה. הסיוע הקטארי לבש צורות שונות לאורך השנים. במקור, כל הסיוע הועבר במזוודות מלאות דולרים, שהובאו לרצועה על ידי הנציג הקטארי. הכסף נמסר לרשויות חמאס, שחילקו אותו כראות עיניהן.

המראות של מזוודות מלאות מזומנים המועברות דרך ישראל, ושל חלוקת הכסף, הפכו לסיוט יח”צני עבור כל הנוגעים בדבר, ולכן הוקמו מערכות מורכבות יותר להעברת הכסף. במשך זמן מה, הסיוע הקטארי, בגובה 30 מיליון דולר לחודש, חולק לשלושה: 10 מיליון דולר חולקו בכל חודש ל-100,000 משפחות נזקקות, וכל משפחה קיבלה 100 דולר; 10 מיליון דולר התקבלו כיבוא דלק ממצרים שנועד להפעיל את תחנת הכוח היחידה בעזה, ו-10 מיליון דולר נוספים הועברו למימון פרויקטים עבור מובטלים, וכדי לשלם חלק משכרם של עובדי ממשלת חמאס.

בחודשים האחרונים הסיוע הקטארי “מתעכב”. ההסבר הרשמי לכך הוא שתוקפו של המענק האחרון פג באפריל, והרשויות הקטאריות מנסות לחדש את הסיוע. אולם הסיפור האמיתי הוא שהקטארים רוגזים על הקשרים המתהדקים בין חמאס ובין ציר הטרור המשולש: איראן–סוריה–חזבאללה. כך או כך, העובדה היא שהזרמת הכספים השגרתית השתבשה.

כתוצאה מכך, רשויות חמאס אינן מסוגלות לספק שירותים בסיסיים למשפחות פלסטיניות נזקקות, או לשלם משכורות לעובדי חמאס.

אי-שקט אזרחי

כתוצאה מההשפעה המצטברת של התנאים הפיננסיים המחמירים, ומההתפכחות המתמשכת לגבי הנהגת חמאס, קבוצות שונות של עזתים יצאו למחות ברחובות במשך הקיץ האחרון. היות שאינה מוכנה לסבול כל צורה של אי-הסכמה, חמאס פיזרה את ההפגנות במהירות ובאלימות, כדי למנוע את הישנותן.

עבאס

ההכנות בעיצומן לפרישתו של הדיקטטור הפלסטיני המזדקן מחמוד עבאס – אבו מאזן (87) – הנמצא כעת בשנה ה-19 לכהונתו הראשונה, שהייתה אמורה להימשך ארבע שנים. לאור עובדה זו, מתחוור לחמאס במהירות שישראל והקהילה הבין-לאומית עושות כל שביכולתן לשמר את שלטונה הרודני של פת”ח על שאריות הרשות הפלסטינית ברמאללה. חמאס מבינה שקריאות הקהילה הבין-לאומית לקיים בחירות פלסטיניות כלליות, שבהן תזכה חמאס ללא ספק, אינן אלא מס שפתיים. חמאס, וכתוצאה מכך רצועת עזה, שוב ימצאו את עצמן מחוץ למשוואה, וימשיכו להיות נתונות לשיגיונותיו של הרודן הבא מטעם פת”ח.

גורם זה הופך דחוף יותר בשל הופעתו של אבו מאזן בפני העצרת הכללית של האו”ם. ברור שחמאס לא תרד מהבמה מרצונה ותתיר לאבו מאזן לתפוס את מקומו כנציג הפלסטיני היחיד.

מאבקי שליטה פנימיים בחמאס

יחיא סינוואר, שליט חמאס ברצועת עזה, הוא רוצח מורשע ששוחרר על ידי ישראל במסגרת העסקה לשחרור החייל הישראלי החטוף גלעד שליט. סינוואר נבחר ברוב דחוק לכהונה שנייה כמנהיג הארגון בעזה, בבחירות פנימיות חשאיות של חמאס שנערכו במרץ 2021. זה היה רק לאחר שנאלץ לקיים סיבוב הצבעה שלישי מול המתמודד נזאר עודאללה.

צאלח אל-עארורי, אחד מיריביו הבולטים של סינוואר, מריח את חולשתו וקורא עליו תיגר. אל-עארורי הוא מפקד חמאס ביהודה ושומרון. היות שהיה כלוא בבית סוהר ישראלי בשל מעורבותו בטרור, אל-עארורי חי כיום בחו”ל, בעיקר בלבנון. גם ממקום מושבו בחו”ל עלה בידי אל-עארורי ליזום ולפקד על מתקפות טרור משמעותיות ביהודה ושומרון. בין השאר קיבל אל-עארורי אחריות על חטיפתם ורציחתם של שלושה נערים ישראלים בידי מחבלי חמאס ב-2014.

שימוש באלימות לצורך הסטת תשומת הלב

אם סינוואר מבקש לזכות בהכרה כמחבל מוצלח לא פחות מאל-עארורי, הוא חייב לפעול.

ב-2018, במסגרת מאבקי הכוח בין חמאס בעזה ופת”ח ברמאללה הסכים סינוואר להצעה לארגן הפגנות ענק אלימות לאורך הגדר המפרידה בין הרצועה וישראל. באחת ההפגנות הצהיר סינוואר בפני הקהל המשולהב: “אנו נפיל את גדר הגבול (עם ישראל), ונעקור את לבבותיהם מתוך גופם”. ההפגנות נמשכו במשך כשנה.

על מנת להגן על אזרחי ישראל מפני האיום המיידי מצד המחבלים פתחו חיילי צה”ל באש, הרגו חלק מהמחבלים ופצעו רבים אחרים.

בהבינו את הפוטנציאל, מיהר סינוואר להפוך את האירוע למכרה זהב יח”צני, תוך שהוא מציג את המחבלים כקורבנות תמימים של התוקפנות הישראלית. כך נוצל מותם של מחבלים לשכנוע הקהילה הבין-לאומית כי ישראל היא “הזאב הרע”. “האידיוטים השימושיים”, בדמות ועדת חקירה נוספת של מועצת האו”ם לזכויות אדם, התעלמו מחלקה של חמאס באירועים, הלבינו את הטרור והכפישו את ישראל.

סינוואר השיג את כל מטרותיו. שוב התמקדה תשומת הלב ברצועת עזה, אבו מאזן נאלץ לשנות מסלול, העזתים התאחדו נגד האויב החיצוני המשמעותי ביותר, והאצבע המאשימה שוב הופנתה לעבר ישראל. האלימות ובשר התותחים מילאו את תכליתם.

הפיצוץ הקרב

סינוואר מתמודד עם מצב כלכלי מידרדר בשל החלטתה של קטר, עם אי-שקט פנימי שרק הולך וגובר, ועם הפחד שיהפוך ללא רלוונטי אפילו אחרי שאבו מאזן יֵרד מהבמה. כל אלה, בצירוף האפשרות שיאבד את מקומו לטובת מחבל קיצוני עוד יותר, עשויים לדחוף את סינוואר לבחירה הטרוריסטית המובנת מאליה: אלימות, אלימות, ועוד אלימות.

תקוותו של סינוואר תהיה שישראל תיגרר לקרב כולל, שבמהלכו יתקפו מטוסי קרב יעדי טרור ברחבי המובלעת העזתית.

במצב זה אפשר יהיה לעשות שימוש ציני במותם של פלסטינים לגיוס ההמונים – הן בחזית הפנימית והן בקרב הקהילה הבין-לאומית – ולהפנות את השנאה הציבורית כלפי חמאס לעבר ישראל. הרס מבנים פירושו מאמץ בין-לאומי נוסף “לשקם את עזה”. מאמץ כזה יספק חומרי בניין ומשרות לאלפי אנשים. במקביל משקם סינוואר את המוניטין שלו כ”טרוריסט הכי בריון בשכונה”, וממציא מחדש את האפשרות להאשים את ישראל בכשלונות של חמאס, בהיותה “הכובש”.

למרות שכל זה לא קשור כלל לישראל מקווים סינוואר וחמאס שישראל תיכנס לתסבוכת ותשתמש ביכולת ההשפעה שלה כדי לשכנע את קטר, באופן ישיר או עקיף, לא רק לחדש את הסיוע אלא אף להגדילו. הם גם ינצלו את ההזדמנות לתת לישראל ולקהילה הבין-לאומית את הרושם, שחמאס היא הנציג הלגיטימי האמיתי של הפלסטינים, ושביום שאחרי אבו מאזן חמאס לא תסכים שיתעלמו ממנה.

בהתחשב בגורמים השונים לאלימות הרובצת לפתחנו, כמעט בלתי אפשרי למנוע אותה. בטווח הקצר, כל שעל ישראל לעשות זה לוודא שכוחות הביטחון הישראליים ימנעו מהמחבלים להסתנן לישראל, ולדאוג לכך שכיפת ברזל תיירט כל מטח רקטות שישוגר מעזה ללא אבחנה לעבר האוכלוסייה האזרחית בישראל.

בטווח הארוך ישמש ניתוח זה בסיס למענה לעוד ניסיון משוחד של מועצת האו”ם לזכויות אדם לשכתב את ההיסטוריה, להכשיר את המחבלים הרצחניים ולתקוף את ישראל.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה