אבל קודם לכן, שנת 2023 הביאה איתה את אחד המשברים העמוקים בתולדות החברה הישראלית, אשר החל למעשה כחצי עשור לפני כן, אז מדינת ישראל נכנסה לחמישה סבבי בחירות, וחוותה קשיים רבים להרכיב ממשלה. הממשלה, שהורכבה בסופו של דבר ברוב מכריע של 64 מנדטים, הכריזה על סדרת שינויים מתוכננים במערכת המשפט, ונגד המהלך פרצו מחאות רבות שעוררו משבר חברתי קשה ביותר.
הקריאות “לראש הממשלה לא יהיה צבא” עוררו את “בלוטות הג’יהאד”
המשבר לא נסתר מעיני אויבינו ומעיני העולם כולו. קריאות בנוסח “לראש הממשלה לא יהיה צבא” עוררו את “בלוטות הג’יהאד” אצל אויבינו מעבר לגדרות. הדבר חיזק אצלם את ההערכה שישראל מצויה במשבר עמוק, עם צבא במוכנות מוטלת ספק, הנהגה בתפקוד שאף הוא מוטל בספק, וחברה שבורה ומקוטבת באופן חסר תקנה. תקיפה מצידם עשויה לפורר לחלוטין את מדינת ישראל ולסיים אחת ולתמיד את סיפור המדינה היהודית, חשבו סינוואר וחמאס, וחשבו גם האיראנים והפרוקסי שלהם בלבנון ובזירות השונות.
אויבינו היו סמוכים ובטוחים שמתקפת הפתע של ה-7 באוקטובר תתפוס אותנו, הישראלים, לא מוכנים. אך הם בעיקר סמכו על התפוררות החברה הישראלית, שתאפשר להם להסתנן לכל פינה בארץ ישראל, ולכבוש חלקים נרחבים ממנה. הם תיארו לעצמם שההתנגדות הישראלית תהיה רפה וחלשה, והם ראו בכך הזדמנות היסטורית להפיל את ישראל. מבחינתם המטרה היא לכבוש את ירושלים ואת הארץ כולה, ולראיה, השם שנבחר למבצע היה “מבול אל-אקצא”. יחד עם זאת שאפו בחמאס לאיחוד הזירות עם ערביי יהודה ושומרון ואף עם חלק מערביי ישראל שמזוהים עם הרעיון הפלסטיני, עם חיזבאללה בצפון, ועם פרוקסים איראניים נוספים מסוריה, עיראק, תימן ועוד.
גם אויבינו טעו בהערכת המצב שלהם
הזחיחות והחגיגות של חמאס היו מוקדמות, וההערכה שישראל תגיב באופן צפוי למתקפה – במבצע מוגבל, תוך שימוש בעיקר בחיל האוויר, הימנעות מפלישה קרקעית והתמקדות במשא ומתן על שחרור חטופים – לא התממשה. אומנם ישראל בהחלט נתפסה בהפתעה, אבל אויבינו טעו בהערכת המצב שלהם. מהרגעים הראשונים של מתקפת הפתע של חמאס ב-7 באוקטובר, עם פלישת כוח הנח’בה והסתננותם של מחבלי חמאס, הג’יהאד ואזרחים עזתיים רבים אל תוך שטח מדינת ישראל – התגייס עם ישראל להגן על עצמו. רבים אף נקראו לדגל ללא צו 8, ומבלי שגויסו. אזרחים לקחו נשק, ויצאו להילחם. חיילים בסדיר, מילואימניקים, קצינים, שוטרים, אנשים מכל הארץ, קפצו להילחם בעוטף עזה, תוך קרבות פנים מול פנים אל מול מחבלים, בעוד אחרים קפצו לגזרות האחרות לטובת הגנה מפלישה נוספת מגבולות המדינה האחרים.
כמעט לא היה בית בישראל שבו הטלפון לא צלצל באותו יום. אנשי ההתיישבות מיהודה ושומרון רצו להגן על המתיישבים בעוטף עזה; יחידות מיוחדות וקצינים ששהו בצפון ובמרכז הארץ שמו פעמיהם אל עבר עוטף עזה כדי להגן על הבסיסים הצבאיים והיישובים שנכבשו ולשחרר אותם; אזרחים גיבורים הגיעו בכדי לחלץ מהשטח ניצולים שברחו מהמסיבה ברעים. כמו במלחמת יום כיפור 50 שנה קודם לכן, ב-6 באוקטובר 73′, חובשי הכיפה שוב עלו על מדים, בחג, בשבת. מאז אותו היום של “שבת שמחה תורה” כולם – שמאל, ימין, דתי, חילוני, חרדי, מפגין ותומך רפורמה – נלחמו כתף אל כתף להגנה על המולדת. אם ב-7 באוקטובר קרסה הקונספציה הישראלית שלפיה חמאס מורתע, הקונספציה של סינוואר ושל האיראנים קרסה שבעתיים.
חמאס עדיין מחכה לחיזבאללה
סינוואר וחמאס ציפו להתערבות ישירה מצד חיזבאללה, ו-100 ימים מפרוץ המלחמה הם עדיין מחכים שהוא ייכנס באופן מלא למלחמה. חמאס מרגיש מופקר, כי היה בטוח שחיזבאללה יצטרף למלחמה הכוללת, ולא יסתפק בהתקוטטויות על הגבול, אף שהביאו לאובדן חיי אדם ולנזק רב, וכך גם כל שאר הפרוקסי האיראניים. חמאס שאף בכל מאודו ל”איחוד הזירות”, תרחיש האימים שעליו דובר רבות. אך האם נסראללה רוצה לסכן את לבנון במלחמה? האם איראן מתכוונת להקריב את חיזבאללה השיעי בכדי להציל את חמאס הסוני?
אומנם, מושג ההרתעה שינה את פניו לאחר ה-7 באוקטובר; הרעיון שאויבינו מורתעים אכן קרס ואנחנו היינו הראשונים להיפגע מהקונספציה. אך נדמה כי התגובה הישראלית חדורת המטרה, רוח האחדות ורוח הקרב של מעל 350,000 חיילי מילואים, עם התייצבות של מעל ל-150% בגזרות השונות, ורוח התנדבות אדירה של עם ישראל, גרמה לחמאס, לנסראללה, לאיראנים ולגרורות השונות שלהם להבין: עם ישראל מאוחד, מגיב ונלחם ביחד.
האחדות בלבלה את אויבינו
מסר האחדות הזה הוא חשוב מאין כמותו, ואף בלבל את כל אויבינו. הם חשבו שהם יוצאים למתקפה אל מול “חברה מפוררת”, והיו בטוחים שהם “יתקעו את המסמר האחרון בארון”. על אף הזהירות מלהשתמש במושג כמו “הרתעה” בימים אלו, אין ספק שהתגובה והרוח הישראלית היוצאת דופן, הנתינה, ההתגייסות, האחדות – מרתיעות אותם.
הנכונות של כל קצוות העם לשים את המחלוקות בצד, ולהתמקד אך ורק בהגנה על המולדת, סימנה לאויבים שלנו, וגם לכל העולם, מסר חשוב: עם ישראל חי ומוכן לעשות כל שיידרש בשביל להגן על המולדת שלו, אותה מולדת בעלת היסטוריה ארוכה של אלפי שנים, שאליה התקבצנו בקיבוץ גלויות אדיר ונפלא שלא נראה כדוגמתו בהיסטוריה; אותה מדינה שהוקמה בשנת 1948, כפי שנאמר במגילת העצמאות, “בארץ ישראל קם העם היהודי” – קם כמעין חזון, כמעין חוק טבע, כנבואה הכתובה בתנ”ך.
תקומת העם היהודי בארץ ישראל, רעיון הציונות, מהווים אולי גושפנקה לחזון הנבואי ומעין הוכחה חיה, אם תרצו, לרעיון האלוהי עבור כל המאמינים בכך; לרעיון של משהו שנשגב מחוקי הטבע הלכה למעשה. היהדות שלובשת פנים חדשות של לאום היא משהו שאף אחד לא יכול להישאר אדיש אליו, בין אם יהודי, מוסלמי, נוצרי, בודהיסיטי או אתאיסט. הכינוי של חמאס למלחמה, “מבול אל-אקצא”, רק מדגיש את אלמנט “מלחמת הדת” על העיר הקדושה לכל שלוש הדתות, ירושלים, ומבהיר את החשיבות של ההיבט התיאולוגי בתוך כל העניין.
עם ישראל אכן חיפש במהלך השנה את הגדרתו המחודשת. ב-7 באוקטובר, לא רק אויבינו והעולם גילו את רוחות הקדושה והאחדות שהניעו אותנו במשך אלפי שנים וגרמו לנו לחזור לביתנו, אלא גם אנחנו נזכרנו מי אנחנו. וכמו שבכדורגל השחקן ה-12 הוא הקהל, לישראלים ולצה”ל יש את רוח היהדות, הציונות, הישראליות, האחדות, שהיא ההרתעה הכי גדולה. החוסן הלאומי היהודי שלנו הוא מטפיזי כמעט, נשגב מהבינה, ובהחלט עושה את העבודה. הכי חשוב שנמשיך בדרך הזו. עם ישראל חי וקיים.
הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף את עמדת תנועת הביטחוניסטים.
