חמאס לא מייצג את הפלסטינים? המספרים מראים מציאות אחרת

הזוועות שביצעו חמאס ועוזריו ב-7 באוקטובר, במסע שיטתי של רצח, עינויים וחטיפות בשטחי ישראל, זעזעו את המדינה והציבו בפני האזור כולו מציאות ביטחונית ואסטרטגית חדשה לגמרי. הטבח מחייב את כולנו לבחון מחדש שורה של הנחות יסוד מטעות ומוטעות שהכו שורש בשיח הישראלי והבינלאומי ועיצבו את מסגרת הסכסוך כפי שאנשים רבים מבינים אותה. יש מי שרואים את המציאות דרך משקפיים בעלי זגוגיות עבות של פוליטיקלי קורקט, תוך תיקון אופטי נוח, שעה שבמציאות פני הדברים שונים לחלוטין. 

כזו היא הנחת היסוד המשונה ש“חמאס לא מייצג את העם הפלסטיני”. שמענו אותה מפי בכירים ישראלים, ובמיוחד מפי בכירים אמריקאים כמו הנשיא ביידן ומזכיר המדינה בלינקן, לצד בכירים אחרים במערכת הבינ”ל כמו נשיא צרפת מקרון. ברור שרוב הפלסטינים אינם חברים בתנועת חמאס, ושיש המתנגדים למדיניותה ולמעשיה הנפשעים, אך בה בעת, הטענה שחמאס לא מייצג כלל את האוכלוסייה הפלסטינית היא חסרת הגיון ואפילו מגוחכת. זוהי היתממות לטעון שחמאס אינו אלא צבר מוגבל של פעילי טרור שפועלים בחלל ריק, וכופים משטר קנאי על אוכלוסייה אזרחית שאינה עומדת מאחוריהם.”שחררו את הפלסטינים מהכיבוש של חמאס” נהייתה תשובה ציונית והסברתית נפוצה ומקובלת ל”שחרור הפלסטינים מהכיבוש הישראלי”. 

מה אומרים הסקרים

למרבה הצער, הנתונים מראים שנתח משמעותי ביותר מקרב האוכלוסייה הפלסטינית תומך בארגון הטרור חמאס. למעשה, לו היו מתקיימות היום בחירות בקרב הפלסטינים, הן ביהודה ושומרון והן ברצועת עזה, היה חמאס זוכה בניצחון סוחף בכל קונסטלציה ומול כל מועמד אחר. האהדה ברשתות החברתיות וברחוב הפלסטיני, מפגני התמיכה אדירים בעזה ורמאללה, נתונים אמפיריים וניתוח איכותני של דעת הקהל הפלסטינית, ואפילו תוצאות הבחירות לאגודות הסטודנטים באוניברסיטאות הפלסטיניות ביהודה ושומרון – כביכול מעוז אקדמי ואינטלקטואלי אליטיסטי – לא מותירים מקום לספק: התמיכה בחמאס בקרב הפלסטינים משמעותית, וצריך להכיר באמת הכואבת הזאת. 

נתחיל במספרים. הבחירות האחרונות למועצה המחוקקת הפלסטינית שנערכו בשנת 2006, זמן קצר לאחר ההתנתקות הישראלית מרצועת עזה, הביאו ניצחון משמעותי לחמאס. התוצאות הביכו את הרשות הפלסטינית בשליטת פת”ח ואת הקהילה הבינלאומית: חמאס זכה בלמעלה ב-42.9% אחוז מהקולות, אך בשל שיטת הבחירות והפיצולים בקרב הפת”ח, חמאס קיבל 74 מושבים מתוך 132 בפרלמנט הפלסטיני, קרי כ-56%, והפת”ח זכה ב-45 מושבים בלבד. יו”ר הפרלמנט הנבחר היה נציג חמאס, שעל פי החוק הפלסטיני יורש זמנית את אבו מאזן במקרה שזה לא יוכל למלא את תפקידו, וראש הממשלה הפלסטיני היה אסמאעיל הנייה מחמאס. ממשלת האחדות עם חמאס פוזרה לאחר מספר חודשים בלחץ ישראלי ובינ”ל, וב-2018 פיזר אבו מאזן את הפרלמנט תחת ביקורת כבדה וספקות בסמכותו לבצע צעד כזה, בהבטחה לערוך בחירות חדשות. 

כאמור, הרשות לא ערכה בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית מאז 2006. סקרי דעת קהל, לעומת זאת, מלמדים על תמונת המצב. מרכז המחקר הפלסטיני למדיניות וסקרים (PCPSR) היושב ברמאללה, בראשות ד”ר ח’ליל שקאקי, מוצא תמיכה יציבה ועקבית של הפלסטינים בחמאס, הן ביהודה ושומרון והן ברצועת עזה. על פי סקר שנערך בין ה-6-9 בספטמבר 2023, חודש בלבד לפני טבח ה-7 באוקטובר, 44% מהפלסטינים ברצועת עזה השיבו שהם תומכים בחמאס, לצד 24% מהפלסטינים ביהודה ושומרון. אם חמאס לא מייצג את כלל העם הפלסטיני, הוא ודאי מייצג כמחצית מ-2 מיליון הפלסטינים בעזה וכרבע מ-1.8 הפלסטינים ביהודה ושומרון. 

לא זו אף זו, כאשר הפלסטינים עצמם נשאלו ישירות “מי הראוי ביותר להיות המייצג האמיתי של העם הפלסטיני”, 37% מהפלסטינים בעזה ענו שזהו ארגון חמאס, לעומת 26% שהעדיפו את פת”ח (פלח מעניין של 33% אמרו שאף אחד מהם לא ראוי לכך). ראוי להקשיב למציאות “מפי הסוס”, ולא להכתיב לסוס את התסריט המועדף עלינו. 

מי מנצח את חמאס בכל סקר? 

כאשר מחלקת המחקר של הביטחוניסטים בדקה את תוצאות סקרי דעת הקהל של ד”ר שקאקי במבט של 5 שנים אחורה, נמצאה מגמה עקבית ויציבה של תמיכה מכרעת בחמאס. כל מועמד חמאס היה משיג ניצחון סוחף בפער גדול מול כל מועמד אחר לו היו מתקיימות היום בחירות בקרב הפלסטינים. כמעט בכל סקר דעת קהל, חמאס מנצח את פת”ח בשאלה “מי ראוי להיות המייצג האמיתי של העם הפלסטיני”. ממאי 2018 ועד ספטמבר 2023, חמאס שומר על כוחו עם 42.75% תמיכה בקרב הפלסטינים בעזה, לעומת 30.6% תמיכה בפת”ח. ביהודה ושומרון, התמיכה בחמאס נמוכה יותר, אך איננה אפס – ממוצע של 26.25% תמיכה לו היו הבחירות מתקיימות במועד הסקר. 

הפער נהיה משמעותי ביותר במבט פרסונלי, ולא מפלגתי. ברצועת עזה, כל מועמד חמאס היה מוחץ בבחירות כל מועמד פת”ח בקלות, כאשר בממוצע של חמש שנים אחורה, בכיר חמאס אסמאעיל הנייה מנצח את יו”ר הרשות אבו מאזן עם 60% תמיכה להנייה לעומת 40% לאבו מאזן; ו-57.4% תמיכה להנייה לעומת 33.6% תמיכה לראש הממשלה הפלסטיני הנוכחי תחת אבו מאזן, מחמד אשתייה. היחיד שמנצח את חמאס בפער ניכר בכל סקר לו היה מתמודד הוא מרוואן ברגותי, לשעבר ראש התנזים ביו”ש שמרצה כעת חמישה מאסרי עולם ועוד 40 שנות מאסר על אחריותו לרצח ישראלים באינתיפאדה השנייה. לא תוצאה שמעלה אופטימיות יתרה. 

על רקע תמונה זו והחשש שגם בבחירות הבאות חמאס תנצח, זה כמעט שני עשורים שאבו מאזן מונע קיום בחירות לנשיאות הרשות או למועצה המחוקקת הפלסטינית. 

האוניברסיטאות – מעוזי חמאס בלב יהודה ושומרון

לא הרשות הפלסטינית ולא חמאס ידועים במחויבותם לדמוקרטיה, ובכל זאת במקום אחד כן מתקיימות בחירות בקרב הפלסטינים: האוניברסיטאות, וזאת זירה שיכולה לתת אינדיקציה לאחוזי התמיכה האמיתיים בחמאס בקרב הפלסטינים. זהו אם כן נייר הלקמוס שמעיד על המגמות הפוליטיות העכשוויות בזרמי העומק של החברה הפלסטינית. 

באוניברסיטאות, הקערה הולכת ומתהפכת לכיוונו של חמאס במגמה שהפכה ליציבה. השמנה וסלתה של בני הדור הצעיר הפלסטיני מצביעים חמאס, גם בקמפוסים שנחשבו פעם למעוזי פת”ח. האביב האחרון סיפק הצצה נדירה להלך הרוח הפוליטי בקרבם. פעם אחר פעם ניצח חמאס את פת”ח בבחירות לאגודת הסטודנטים. ב-17 במאי 2023 ניצחה רשימת חמאס “אלכתלה אלאסלאמיה” את רשימת פת”ח “שביבה” באוניברסיטת א-נג’אח בשכם, ושבוע לאחר מכן ניצח חמאס גם בבחירות באוניברסיטת ביר זית. 

ביר זית נחשבה מזה שנים מעוז פת”חי יציב, עם גיבורי תהילה מפוקפקים באתוס הפת”חי כמו מרוואן ברגותי, מקים התנזים שבעצמו שימש נשיא אגודת הסטודנטים בביר זית בצעירותו. בוגר נוסף היה “המהנדס” יחיא עיאש, ממקימי גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, שחוסל על ידי ישראל באמצעות הטמנת פצצה בטלפון שלו. אך בבחירות האחרונות ניצחה רשימת חמאס את פת”ח 25-20, ולפני שנה בפער ניכר יותר, 28-18. במבט של 15 שנים אחורה, אפשר לראות כיצד הובלה פת”חית בטוחה הופכת ליתרון חמאסי יציב. 

חשש מהפיכה צבאית

חשוב לציין שהצלחה מסחררת זו של חמאס בקרב הדור הפלסטיני המשכיל הצעיר נעשית למרות פשיטות של הרשות הפלסטינית על מעוזי הסטודנטים של חמאס ומעצר פעילים בולטים שלהם – לא מחיבת ציון, אלא מחשש אמיתי להפיכה צבאית נגדם, כפי שניסה חמאס לעשות ביהודה ושומרון מספר פעמים, וסוכל על ידי ישראל. כך למשל, בדצמבר 2022 נעצרו על ידי הרשות 56 אנשי חמאס ו-122 זומנו לחקירה; מתוכם 20 סטודנטים מתא חמאס באוניברסיטת ביר זית. פשיטות אלה של הרשות זכו לגינויים חריפים מצד מועצת הסטודנטים על “רדיפות, תקיפות וחטיפות סטודנטים בשערי האוניברסיטה”; גם הנהלת האוניברסיטה עצמה הוציאה גינוי חריף על “מעצרים פוליטיים”. ישראל ביצעה אף היא מספר רב של פשיטות נגד פעילי תאי חמאס באוניברסיטה, שחלקם נסעו לאימונים במחנות חמאס בטורקיה וחזרו בתור פצצות זמן מתקתקות. 

קולן של הרשתות החברתיות

מחקר של תנועת הביטחוניסטים על “היום שאחרי אבו-מאזן“, שערכתי יחד עם אחיקם הימלפרב ואיתן רוטברג בחודש אוגוסט האחרון, בהנחייתו של תא”ל במיל’ יוסי קופרווסר, עסק בתנודות פוליטיות ברחוב הפלסטיני דרך הרשתות החברתיות וסקרי דעת הקהל. גם לפני הטבח, לא היה לנו ספק לגבי תמונת המצב הפוליטית האמיתית בקרב הרחוב הפלסטיני, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפופולריות של האשטאגים תומכי חמאס בטיקטוק, בהיקפי החברים בקבוצות ובערוצי טלגרם הקשורים אליו, ובפוסטים אוהדים מכל רחבי הרשתות החברתיות שמושכים מאות אלפי צפיות, לייקים, תגובות ושיתופים. 

על פי הממצאים, ישנה מגמה ברורה של העדפת חמאס על פני פת”ח בקרב המשתמשים ברשתות החברתיות, רובם צעירים. אפשר למדוד פופולריות בין היתר דרך כמות הפוסטים: בטיקטוק ,למשל, פורסמו כ-151 אלף פוסטים התומכים בחמאס במהלך השנה האחרונה בלבד, לעומת כ-12 אלף התומכים בפת”ח; אם מסתכלים על כמות הצפיות בסרטוני טיקטוק, ישנו פער עצום של 1.7 מיליארד צפיות בפוסטים תומכי חמאס, לעומת 753 מיליון בפוסטים תומכי פת”ח. יש לציין שרשתות חברתיות מפעילות אלגוריתם שמתאים את התוכן שהמשתמש צורך להתנהגות שלו, כך שמי שתומך בחמאס למשל ייחשף בעיקר לפוסטים שהוא צפוי לאהוב. ב-50 הימים שבין אמצע יוני לאמצע אוגוסט 2023, חלה צמיחה של 20% בצפיות בפוסטים של חמאס בטיקטוק, לעומת 7.25% בפוסטים של פת”ח. 

חמאס מוביל גם בירושלים

יש לציין שבטיקטוק, חמאס מוביל על פת”ח לא רק בפוסטים שמזוהים גיאוגרפית עם רצועת עזה, אלא בכל עיר ועיר ביהודה ושומרון. חמאס מוחץ את פת”ח בכמות הלייקים בסרטונים שמזוהים עם בית לחם, חברון, ג’נין, יריחו, שכם, קלקיליה ועוד, ומעבר לכך, באופן מדאיג – גם בירושלים. חמאס פופולרית ב-67% יותר מפת”ח בקרב הדור הצעיר, בגילאי 18-24. 

מגמה זהה מתבטאת ברשתות הטלגרם, הטוויטר והפייסבוק. כך, למשל, 44.6% מהערוצים והקבוצות הפופולריים בטלגרם הם מזוהי חמאס, לעומת 38.3% מזוהי פת”ח – כשהיתר הם חזית עממית, גוב האריות וארגונים אחרים. חמאס מוביל בהרבה על פת”ח בכמות העוקבים בטלגרם, עם 41.2% מהעוקבים לעומת 26.5% לפת”ח. 

מעבר על פוסטים ברשת טיקטוק מגלה צעדות ענק עם דגלים ירוקים מזוהי חמאס, לבבות ירוקים כאות תמיכה בחמאס, ופוסטים שלועגים לאבו מאזן ומביעים זעם על שיתוף הפעולה הביטחוני של הרשות הפלסטינית עם מדינת ישראל. אחד הסרטונים, שזכה לכמעט 600 אלף צפיות ולמעלה מ-20 אלף לייקים, הראה זמר ששר שיר הלל לחמאס: “נשים חרב אל מול חרב, אנחנו אנשיך מוחמד דף. נשים קליע אל מול קליע, אנחנו אנשייך, חמאס”. מיעוט קיצוני של 600 אלף פלסטינים. 

ההבחנה המטעה בין חמאס לפת”ח

מעבר לכל המספרים, יש גם להביט נכוחה אל המציאות ברחוב הפלסטיני שנגלית לעינינו מדי יום – השמחה והסוכריות שמחולקות לאחר הטבח ב-7 באוקטובר ולאחר כל פיגוע שבו נהרגים ישראלים. פופולריות עצומה של גיבורים לאומיים מחבורת “גוב האריות”, שבמשך חודשים ארוכים הטילה אימה על תושבי השומרון בפיגועי ירי. עשרות אלפים ליוו את המחוסלים מגוב האריות בהלווייתם בשכם. תמונות של רבבות רעולי פנים במפגני אימה צבאיים נראות מזה שנים בג’נין ובשכם. מאות אלפים התכנסו והריעו בכל עצרת של ראשי חמאס בעזה בשנים האחרונות, בפרט עם שובו של סינוואר לעזה בעקבות עסקת שליט, ובכל מפגן “ניצחון” של חמאס לאחר כל מבצע בעזה. רק בחודש האחרון הורה אבו מאזן לדכא הפגנות שהביעו תמיכה בחמאס וקראו להתפטרותו בלב רמאללה – עיר שמצטיירת כחילונית ופתוחה יותר משכנותיה ביו”ש. 

צריך גם לומר את האמת: הפנטזיות שסיפרנו לעצמנו בדבר “מתונים” מול “קיצוניים” ברחוב הפלסטיני אינן מחוברות למציאות: הרחוב הפלסטיני ככלל מחויב למאבק המזוין במדינת ישראל. בכך מתבטא גם ההבדל הפוליטי, אך לא המהותי, בין חמאס לפת”ח. דורות שלמים גדלו על הסתה לאומנית-אסלאמית-נאצית ברצועת עזה, שם במחנות הקיץ של חמאס מאמנים ילדים לשרוף דגלי ישראל ולהסתער על מוצבי צה”ל עוד מגיל שלוש. הרשות הפלסטינית כוללת הסתה גבלסית למופת בספרי הלימוד שלה, כולל מעיכת “העכבר היהודי” על ידי מגף פלסטיני, שיעור בתחביר דרך תרגול הפועל “הפיכה לשהיד”, שיעור בפיזיקה דרך תרגיל בירי על חיילי צה”ל, וסיפורי שבח למחבלים כמו דלאל מוגרבי, ממחבלי הפיגוע בכביש החוף שבו נרצחו 38 ישראלים, כולל 13 ילדים. מדי שנה, אבו מאזן משלם כ-1.2 מיליארד שקלים כתגמולים כספיים למחבלים פלסטינים, פרס על רצח יהודים. עיקרון זה גם קבוע בחוק רשמי של הרשות הפלסטינית. רק לאחרונה, שני בכירים מאוד בפת”ח – עבאס זכי וג’מאל אל-ח’וואייל – קראו לשחזר את טבח ה-7 באוקטובר גם ביהודה ושומרון תוך קבלת השראה מחמאס. 

האבחנה המלאכותית הזאת בין “מתונים” ל”קיצונים” עיצבה גם את האופן שבו הסתכל המערב על איראן: הנשיא רוחאני, שהוביל את הסכם הגרעין עם הקהילה הבינלאומית ב-2015, נתפס כמתון יותר מאחמדינז’אד הקיצוני. אך בעוד הם אכן יריבים פוליטיים, יש הסכמה מקיר לקיר במשטר האיראני על הצורך הלאומי בתוכנית גרעין צבאי. 

ההתנגדות לקיומה של ישראל כמדינה יהודית היא ערך יסוד בתודעה הפלסטינית. אין חוקר של הזירה הפלסטינית שלא רואה את זה כדבר שבשגרה. ההבדל בין פת”ח לחמאס הוא באסטרטגיה: הרשות הפלסטינית נשענת על לאומנות פלסטינית ודוגלת בעידוד אלימות וטרור שמאפייניהם משתנים בהתאם לנסיבות, לצד התנהלות פרגמטית מול ישראל כדי להחליש את כוחה בהדרגה, כמו חתימה על הסכמי אוסלו; חמאס לעומת זאת נשענת על לאומנות דתית פלסטינית שדוגלת במאבק מזוין ואלים, ללא מסכות. אך אין ביניהן חילוקי דעות על המטרה הסופית – חיסולה של מדינת ישראל. ברחוב הפלסטיני יש הסכמה רחבה באשר למחויבות להשמדת ישראל. זהו חלק מה-DNA החברתי והפוליטי בחברה הפלסטינית: כלל שטחי 48‘ ו-67‘ מהנהר עד הים הם פלסטין הכבושה, והיעד הסופי הוא שחרורם מ”הכיבוש” והקמת מדינה פלסטינית במקום מדינת ישראל. 

מהנהר ועד לים

הקונספציה שלפיה “חמאס אינו מייצג את העם הפלסטיני” התנפצה סופית. אך כמוה, יש לשבור גם קונספציות אחרות שהשתרשו בשיח הציבורי ומהוות את אבני הבניין של ראיית העולם המדינית והביטחונית של רבים בציבור שהתודעה שלהם עוצבה במשך השנים על ידי חצאי אמיתות ומשאלות לב, ולא על ידי המציאות הקשה.  

הגיע הזמן גם להפסיק את ההתגזענות וההתנשאות מעל הפלסטינים – הבה נחדל לומר להם מי מייצג אותם, מהן הדרישות שלהם, ומה כוללת הלאומיות שלהם. הפלסטינים ככללם, ביהודה שומרון ובעזה, תומכי פת”ח ותומכי חמאס, אומרים באופן ברור שהתביעות שלהם מישראל אינן מסתכמות בשטחי 1967, אלא חוזרות ל”נכבה” של 1948. הם דורשים דבר פשוט: לשחרר את “פלסטין” מהנהר ועד הים, כולל כל שטחי מדינת ישראל. כל מי שמקשיב לעימותים בין נציגי פת”ח וחמאס באוניברסיטאות, קורא את הפרסומים הרשמיים של הרשות ושל חמאס, מעיין בספרי לימוד או מביט על הלוגואים, הן של פת”ח והן של חמאס, שכוללים את כלל שטחה של מדינת ישראל, מבין את האמת הפשוטה הזו. לא כל הפלסטינים יתרגמו את התודעה למעשים ולהשתתפות פעילה בטרור, אך ההסכמה הכללית הזו היא חלק בלתי נפרד מהמציאות הפלסטינית. 

קונספציה קטלנית

הקונספציה הזאת איננה רק מוטעית, אלא גם מיתרגמת למדיניות – וכאן היא כבר נהיית קטלנית. האשליה שטיפחו בפני הציבור בדמות “פתרון שתי המדינות” מניחה ביסודה שהתנתקות מטריטוריות נוספות תסמן עידן של שלום ודפדוף לעמוד הבא בסכסוך העקוב מדם בין ישראל לפלסטינים. אלא שהניסיון המר ברצועת עזה מוכיח באופן ברור שהדבר האחרון שמדינת ישראל צריכה לעשות לאחר ההתנתקות ב-2005 הוא לסגת משטח נוסף, שבו תצמח באין מפריע מעבדת טרור שתייצר טבח נוסף. ההבנה של התרסקות הקונספציה היא ציווי תודעתי גם ליום שאחרי ברצועת עזה. 

יש לציין, שההכרה העולמית בלגיטימיות של מטרת המלחמה, לחסל את ארגון חמאס, היא נכס אסטרטגי המשרת את מטרות המלחמה. כך גם המאמץ להבדיל בין ארגון הטרור חמאס, שההשוואה המקובלת היום בינו לבין ארגון דאע”ש ראויה במיוחד, לבין האוכלוסייה האזרחית בעזה והפלסטינים ביהודה ושומרון ובכלל. אי אפשר לצפות שהעולם יבין את הצורך למגר את חמאס כפי שהוא הבין את הצורך למגר את דאע”ש ואת אל קאעידה. זהו גם כלי שרת במאמץ הישראלי להסביר את המאמץ להרחיק את האזרחים הבלתי-מעורבים מדרכה של האש הצה”לית בזמן מלחמה צודקת מאין כמוה בחמאס. 

אלא שברגעים כאלה, כאשר תוצאותיה הקטלניות של הקונספציה התנפצו ל-1,400 רסיסים כואבים במיוחד, יש מקום לשקול מחדש הנחות יסוד שהספקנו להתאהב בהן, ולעצב גרסה נכונה יותר של המציאות המזרח תיכונית העגומה. התקווה תבוא מהפגנת עוצמה והרתעה, ממש כפי שגובשו הסכמי אברהם. הסיכוי האמיתי לביטחון ישראל לא ינבע ממשאלות לב, מ-wishful thinking, אלא מ-critical thinking – חשיבה ביקורתית.