לאחר שחלפו ארבעה חודשים מאז מתקפת ה-7 באוקטובר, וכשלושה חודשים מאז החלה הכניסה הקרקעית של צה”ל לתוך עזה, אפשר לזהות מתיחות הולכת וגוברת בין הממשל האמריקני לבין הממשלה הישראלית בכל הקשור למלחמה בעזה ולאפשרות של מלחמה בצפון. המתיחות נובעת מקריאה שונה של מהות הסכסוך ומאינטרסים סותרים, המערבים מחד גיסא מדיניות חוץ ופוליטיקה פנימית בארצות הברית, ומאידך גיסא רצון ישראלי לממש אסטרטגיה צבאית תקיפה ככל האפשר נגד ארגוני הטרור בעזה ואולי גם נגד חזבאללה בצפון.
לאורך החודשים האחרונים מפעיל ממשל ביידן לחצים על ממשלת ישראל לצמצם פגיעה במה שנתפס על ידו כ”אזרחים בלתי מעורבים”. דרישות אמריקניות אלה התקבלו בחלקן בעיקר לאחר סיום התמרון הקרקעי בצפון רצועת עזה, והמעבר לתמרון קרקעי באזור מחנות המרכז וחאן יונס בדרום. בשלב זה השתמש צה”ל בפעולות צבאיות מתונות יותר, כגון פשיטות ממוקדות שהעמיקו מיום ליום, ובמקביל הופעלה עוצמת אש פחותה יותר, בעיקר מהאוויר.
נוסף על כך ארצות הברית דרשה, וממשיכה לדרוש, הכנסת סיוע הומניטרי לרצועת עזה, והגדלתו באופן מתמשך. ישראל מימשה גם את הדרישה הזו, אף על פי שחמאס משתלט על חלק לא מבוטל מהסחורות הנכנסות לרצועה, ומשתמש בהן לצרכיו.
החששות האמריקניים מושמעים בקול
דרישות אלה מצד ממשל ביידן מתקשרות לחוסר שביעות הרצון מהצד האמריקני ממהלך אפשרי וצפוי של ישראל להשתלט על רפיח. ממשל ביידן חושש כי תמרון קרקעי ברפיח הצפופה – שאליה ברחו פליטים עזתים רבים מצפון הרצועה, שהגדילו את אוכלוסיית המקום לכמיליון איש – עתיד לגרום לפגיעה נרחבת באזרחים, ואף להערים קשיים על הכנסת סיוע הומניטרי. חששות אלה הושמעו בקול על ידי גורמים רשמיים בממשל האמריקני במהלך החודש האחרון, כולל על ידי הנשיא ביידן עצמו. בהודעת הבית הלבן לאחר שיחת ביידן ונתניהו מה-11 בפברואר נכתב כי “הנשיא ביידן הבהיר את עמדתו כי אין להתקדם בפעולה צבאית ברפיח ללא תוכנית מגובשת ומדויקת, וכזו הניתנת לביצוע, להבטחת שלומם של למעלה ממיליון אזרחים השוהים באזור”.
ברקע, ישנו גם חוסר הרצון האמריקני לראות את ישראל משתלטת על ציר פילדלפי, בשל הדאגה מפני פגיעה ביחסים בין מצרים וישראל ומפני מעבר של אזרחים פלסטינים לסיני, וכן בשל פגיעה באפשרות של העברת סיוע הומניטרי לרצועת עזה וסיכול פתרון של מדינה פלסטינית.
מלכודת הדבש של ביידן
ההיבט של המדינה הפלסטינית הוא אולי החשוב ביותר לממשל האמריקני. לאורך כל תקופת המלחמה הביע הנשיא ביידן תמיכה מובהקת בהכרעת חמאס, אך הקפיד לכרוך זאת באפשרות לשינוי המצב המדיני באמצעות הקמת מדינה פלסטינית בעלת מערך שלטוני אחוד (גם אם ללא רצף טריטוריאלי). נראה כי בוושינגטון מנסים להחיות מחדש את פתרון שתי המדינות ואת ההתמקדות בפלסטינים, זאת לאחר שנים של שינוי המשוואה והתקבעות המדיניות שהוביל נתניהו של “שלום מתוך עוצמה”, שלפיה יש להתמקד בראש ובראשונה במדינות ערב תוך דגש על סעודיה, ורק בסוף להגיע לנושא הפלסטיני. כעת, לעומת זאת, ממשל ביידן מתנה את הנורמליזציה עם סעודיה ומדינות ערב נוספות בהקמת מדינה פלסטינית ביום שאחרי חמאס, כסוג של מלכודת דבש.
גורם נוסף למתיחות בין הצדדים הוא הזירה הצפונית. מתחילת המלחמה בעזה, ממשל ביידן דרש מישראל להימנע ממלחמה בלבנון, מתוך חשש שזו תצית מלחמה אזורית ואולי אף מלחמה מול איראן, שתחייב התערבות אמריקנית בלחימה. כערובה ביטחונית לנכונות הישראלית להימנע מפתיחת מלחמה שלחה וושינגטון לאזור המזרח התיכון שתי נושאות מטוסים – לים התיכון ולמפרץ הפרסי – ככוח הרתעתי נגד איראן וחזבאללה.
עם זאת, בחודשיים האחרונים הפכה חזית הצפון לאיום המשמעותי ביותר על ישראל ועל העורף הישראלי, ובכל יום מבוצעות עשרות תקיפות של חזבאללה נגד יעדים בישראל באמצעות כטב”מי נפץ, טילים נגד טנקים ורקטות. כתוצאה מכך, הממשל האמריקני שיגר לאזור מספר פעמים את שליחו המיוחד של הנשיא ביידן, עמוס הוכשטיין – שהוביל את החתימה על הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון באוקטובר 2022 – על מנת לנסות ולהוביל את הצדדים לפתור את הסכסוך בהסכם מדיני. סביר להניח כי הסכם כזה לא יֵצא אל הפועל, הן בשל סירוב חזבאללה לסגת מדרום לבנון והן מפני שנסיגה כזו – אם וכאשר תתרחש – לא תוביל להחזרת הביטחון לתושבי הצפון ולתושבי ישראל בכלל, ורק תדחה את הבעיה לזמן אחר.
גישה אמריקנית מנותקת מהמציאות
ייתכן כי השינוי הביקורתי שחל בגישה האמריקנית כלפי ישראל – גם אם לא במהות אלא בעיקר בטונים – נובע מהבחירות הקרובות לנשיאות ארצות הברית. הגיבוי הנרחב והבלתי מסויג שסיפק הנשיא ביידן לישראל, כולל התמיכה ההצהרתית והמעשית בהכרעת חמאס, היה לצנינים בעיני המחנה המוסלמי והפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, שמהווה חלק לא קטן בבסיס המצביעים של הנשיא, בעיקר במדינות “מתנדנדות”. נראה כי מציאות זו דחפה את ביידן לאזן את מדיניותו.
בה בעת, ברור כי בין הצדדים יש גם פער בסיסי בהבנת מהות הסכסוך ובהגדרת היעדים המדיניים ליום שאחרי המלחמה בעזה. ישראל רואה את עצמה כחלק מעימות שמצידו האחד הציר האיראני של האסלאם הקיצוני וכן אלימות הפלסטינים בהובלת חמאס והרשות הפלסטינית, ומצידו האחר העולם המערבי המתורבת – שאותו מובילה ארצות הברית. לעומת זאת, ממשל ביידן רואה במלחמה בעזה סיכון להיגררות חזרה למלחמה חסרת תוחלת במזרח התיכון והזדמנות לכפות על ישראל את פתרון שתי המדינות. גם אם גישה זו מנותקת לחלוטין מהמציאות, קשה להזיז את הממשל האמריקני ממנה, שכן היא הפכה אצלו לדוֹגמה (הנחה שמקבלים כאמת מוחלטת), כך שלמציאות אין כמעט השפעה עליה, לפחות בכל הקשור לממשל דמוקרטי.
על אף שהמתיחות בין וושינגטון לירושלים עברה גם לפסים מעשיים מצד ממשל ביידן, כמו הטלת עיצומים כלכליים על “מתנחלים אלימים” ביהודה ושומרון, שתי המדינות ממשיכות לקיים קשר הדוק הכולל תיאומים אסטרטגיים וביקורי בכירים אמריקניים בישראל (יש שיאמרו שאלה נעשים דווקא כתוצאה מהמתיחות, על מנת להעלות את רף הלחץ על ישראל). כן נמשכים הרכבת האווירית והסיוע באמצעי לחימה מארצות הברית לישראל, והמאמצים לאשר בבית הנבחרים חבילת סיוע כלכלי לישראל בשווי כ-14 מיליארד דולר. כמו כן, חרף הביקורת המרומזת (ולעיתים הבוטה, כפי שהשתקף מהדלפת גידופו של ביידן את נתניהו) של וושינגטון על ישראל, ארצות הברית ממשיכה להעניק גיבוי לישראל בדיפלומטיה ציבורית, במועצת הביטחון של האו”ם וכלפי החקירה בבית הדין הבין-לאומי.
האינטרסים והערכים המשותפים גוברים
ברקע יש לציין כי האינטרסים והערכים המשותפים שיש לשתי המדינות עדיין גוברים על הפערים ביניהן. אלה כוללים מחויבות למלחמה נגד הטרור, חיזוק ערכים דמוקרטיים וליברליים במזרח התיכון, צידוד בהכרעת חמאס, השגת יציבות ביטחונית, שילוב ישראל באזור (אינטגרציה אזורית) והכרה בצורך לטפל באיום האיראני (אם כי אין הסכמה באשר לדרך הנכונה לעשות זאת).
על מנת לחזק את הבסיס המשותף בין המדינות ולצמצם את המתיחות, טוב תעשה ישראל אם תפעל בכמה מישורים. ראשית, ישראל צריכה לדחות ככל האפשר את הדיונים הפנימיים ומול האמריקנים בכל הקשור לפתרון “היום שאחרי”. במקביל, יש לדחות בנימוס ובכבוד הדדי את הלחצים האמריקניים והבין-לאומיים להקמת מדינה פלסטינית. בהקשר זה, טוב עשה ראש הממשלה נתניהו כשהעביר החלטה הצהרתית בממשלה שמטרתה להדוף לחצים בין-לאומיים וכפיית פתרון מדיני על ישראל, אך לא התנגד באופן עקרוני לפתרון מדיני מול הפלסטינים (גם אם זהו מסר מן השפה ולחוץ).
נוסף על כך, הארגונים היהודיים בארצות הברית – בעיקר אלה שאינם מזוהים פוליטית ואלה שמזוהים כדמוקרטיים – צריכים ללחוץ על הממשל כמשקל נגד להפעלת הלחצים מצד הפרוגרסיביים והמחנה המוסלמי במפלגה. חשוב שהפעלת הלחץ תיעשה במדינות “מתנדנדות” לקראת הבחירות לנשיאות, שם לקול היהודי יש השפעה משמעותית לאור התוצאות הצמודות והדחוקות במדינות אלה בבחירות לנשיאות ב-2016 וב-2020.
ישראל צריכה להקטין את התלות בארה”ב
לצד זאת, ישראל צריכה להתנגד בכל הכח לסימון אזרחיה ולהטלת עיצומים נגדם. שתיקה ישראלית לנוכח מדיניות אמריקנית זו היא פתח להרחבתה לעבר אזרחים נוספים, תוך שימוש באמצעי ענישה נוספים. אסור לישראל לקבל מצב שבו הקהילה הבין-לאומית כופה עליה הסדר מדיני באמצעים של ענישה ואיומים.
בטווח הארוך, ישראל חייבת להקטין את התלות בארצות הברית מבחינת ייצור אמצעי לחימה, בדגש על פגזים לארטילריה ולטנקים ועל מיירטים ל”כיפת ברזל”. תהליך זה כבר קורה בחלקו מאחורי הקלעים וראוי שיימשך ויעמיק לאחר המלחמה.
היחסים עם ארצות הברית הם נכס אסטרטגי עבור ישראל, מבחינות רבות, גם אם קיימת מתיחות בין שתי המדינות, וגם אם שני הממשלים לא מסכימים על כל נושא. על מנת להשלים את השגת היעדים במלחמה בעזה, ובעיקר לקראת הסלמה ופתיחת מלחמה רחבה בלבנון, ישראל חייבת לתמרן בחוכמה ובתבונה, תוך עמידה על האינטרסים הלאומיים והביטחוניים הבסיסיים ביותר שלה מול ארצות הברית.
