ישראל צריכה לצאת למבצע צבאי בצפון השומרון

לאחרונה בוצע שיגור של שתי רקטות מאזור ג’נין, לראשונה מאז תקופת האינתיפאדה השנייה. אף על פי שהשיגור נכשל והרקטות התפוצצו בשטחי הרשות הפלסטינית, מדובר בהסלמה מסוכנת של המצב הביטחוני ביהודה ושומרון. לכך אפשר לצרף את הפיגוע שבו נרצחו ארבעה ישראלים ליד היישוב עלי. מציאות ביטחונית מעורערת ומתדרדרת זו ממחישה שוב את הצורך החיוני של מדינת ישראל לפתוח במבצע צבאי בצפון השומרון.

הפעילות הצבאית היום-יומית של צה”ל בצפון השומרון (בעיקר) במסגרת מה שהוגדר כ”מבצע” “שובר גלים” הינה פעילות יזומה וחשובה, אך היא אינה מצליחה לגדוע את גל הטרור שנמשך כשנתיים. פעילות זו החלה במארס 2023 ונמשכת עד היום, ללא כל צמצום משמעותי בפיגועי הטרור שיוצאים מצפון השומרון.

גם הניסיון לאפשר לרשות הפלסטינית לעשות סדר באזורים אלה נחל כישלון חרוץ, שכן הרשות איננה רוצה ואיננה יכולה לאכוף את מרותה, ופעילי מנגנון הביטחוני הפלסטיני עצמם מזדהים עם המפגעים וכמה מהם אף נטלו חלק בפיגועים. בינתיים, ארגוני הטרור במוקדים המרכזיים, בג’נין ובשכם, ממשיכים לשלוט באזורי פעילותם, להתחמש ולהתארגן, כל זאת באמצעות תמיכה כספית ומורלית מחמאס והג’יהאד האסלאמי ברצועת-עזה. לא זאת בלבד שארגוני הטרור באזור לא נחלשים צבאית, אלא הם אף מתעצמים צבאית, כפי שבא לידי ביטוי בשיגור הרקטות מג’נין – שמשמעותו בעתיד עלולה להיות יכולת פיתוח אמצעי לחימה מתקדמים יחסית בשטחי יהודה ושומרון, בניסיון לחקות את חמאס ברצועת עזה.

המצב בצפון השומרון אינו גזֵרת גורל. אומנם ברי כי הטרור מיהודה ושומרון נגד יהודים לא צפוי להיפסק בעתיד הנראה לעין, אולם אין זה אומר כי אי אפשר לצמצם אותו באופן משמעותי. יש להזכיר כי בשנים האחרונות (מאז 2016) ועד תחילת שנת 2022, מספר הפיגועים שבהם נעשה שימוש בנשק חם באזור צפון השומרון היה נמוך בהרבה, בין השאר כתוצאה מהשלכות מבצע “חומת מגן” והמשך הפעילות העצימה והמתמשכת של צה”ל באזור במשך שנים רבות.

ערעור המצב הביטחוני באזור החל לאחר החלטת הדרג המדיני לצמצם את הפעילות המבצעית באזור צפון השומרון בשלהי שנת 2018 (תהליך שהחל למעשה כבר בשנת 2012), ותחת זאת להעביר את האחריות לסיכול הטרור לידי הרשות הפלסטינית. הפריחה הכלכלית בג’נין שלאחר מבצע “חומת מגן”, הובילה את מערכת הביטחון לשחרר את הרסן באזור צפון השומרון. בסוף 2018 הוחלט להוריד את סדר הכוחות באזור באופן משמעותי, עד כדי גדוד אחד בלבד שנותר בג’נין. מאז, החלו פלסטינים לעבור את הפרצות בגדר באופן חופשי, שכן לא נתקלו כבר בחיילים ששמרו. היעדר הפיקוח הוביל לפרצות נרחבות עוד יותר בגדר, שהובילו בהתאמה להסתננות רחבה יותר לשטח ישראל. כך, במקום לעבור במעברים המסודרים, הפלסטינים החלו להסתנן יותר ויותר לישראל באופן לא חוקי. במקביל, צמצם צה”ל כמעט לחלוטין את הפעילות המבצעית בתוך ג’נין, ונמנע מלפעול נגד ההתעצמות הצבאית של ארגוני הטרור. כתוצאה מכך, התחזק מעמדם וכוחם של הג’יהאד האסלאמי, חמאס ויתר ארגוני הטרור.

מרכיב נוסף שתורם להתדרדרות המצב הביטחוני ביהודה ושומרון הוא הדור הצעיר שגדל באזור, שלא חווה את האינתיפאדה השנייה, את מבצע “חומת מגן” ואת המבצעים הצבאיים הנלווים לו. בניגוד לדור הקודם, הדור הפלסטיני הצעיר באזור ג’נין התרגל לפעילות מבצעית נקודתית ומוגבלת מאוד של צה”ל בתוך העיירות והכפרים. לכך מתווספים הקדמה הטכנולוגית והשימוש הגובר ברשתות החברתיות, שמהווה כלי להפצת הסתה, עידוד טרור, ואף להתארגנות לפעולות טרור. בעקבות זאת, נשחקה באופן הדרגתי ההרתעה הישראלית מול מחוללי הטרור הפלסטיניים בשומרון.

בעת הזו נדרש לחשוב על דרך אחרת שבה אפשר לצמצם את פעילות הטרור מהאזור, ולהחזיר את הרגיעה היחסית. על מנת להוביל למצב כזה, ישראל צריכה לעבור ביהודה ושומרון ממצב של הרתעה וסיכול – להכרעה. את זאת אפשר לעשות על ידי הגברת הפעלת הלחץ והעצימות של הפעילות נגד ארגוני הטרור בשכם ובג’נין, באמצעות יציאה למבצע צבאי כירורגי וממוקד בשתי הערים האלה (לפחות כשלב ראשוני).

המבצע הצבאי צריך לפגוע במרכז הכובד של האויב – שבא לידי ביטוי בסיכול (בעדיפות מעצר) של כמה שיותר מחבלים ובהשמדת תשתיות צבאיות וארגוניות. מבצע צבאי זה יפעיל “סיר לחץ” משמעותי על ארגוני הטרור, יקשה עליהם להתארגן מחדש, ויחליש את קיני הטרור במקום.

במבצע כזה אפשר לשלב פעילות אווירית וקרקעית של חיילי צה”ל כדי להשיג את התוצאה המבצעית הנדרשת, זאת בהמשך לסיכול הראשון באמצעות כטב”ם שבוצע לאחרונה.

יש כמובן גם שיקולים המצדיקים את דחיית המבצע. אלה קשורים למציאות המדינית המורכבת מול ארה”ב, אירופה ומדינות ערב הפרגמטיות, במיוחד בעקבות האלימות של מתיישבים ישראלים נגד אזרחים פלסטינים. סביר להניח גם שהמבצע יארך מספר שבועות עד חודשים (תלוי בתוצאות הראשוניות של המבצע וברמה ובגודל השטח שצה”ל יפעל בו), ויסכן באופן משמעותי את חיי הלוחמים שייקחו חלק במבצע. אולם, יש לזכור כי המחויבות העיקרית של מערכת הביטחון היא לשמור על ביטחון האזרחים.

מבצע צבאי מוגבל וממוקד בצפון השומרון לא אמור להטות יתר על המידה את הקשב והמשאבים ההכרחיים של ישראל למול ההתקדמות של איראן בתוכנית הגרעין, ונגד המשך ההתבססות האיראנית בסוריה.

אפשר להניח כי במשך תקופת המבצע הצבאי, לא תהיה הסלמה רחבה מצד התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון. זאת, משום שהמבצע הצבאי יהיה מוגבל וממוקד רק באזורים מסוימים בצפון השומרון, ובעיקר סביב נפת שכם ונפת ג’נין. במבצע כזה, רוב האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון תוכל לנוע באופן חופשי ולא יוטלו עליה מגבלות.

בכל האמור לרצועת עזה, ייתכן כי בעת המבצעים הצבאיים בנפות ג’נין ובשכם, יחליטו ארגוני הטרור ברצועת עזה “לסייע” לחבריהם ביהודה ושומרון, ויתקפו את ישראל מהרצועה. במקרה כזה, ישראל צריכה להכיל את האירועים באמצעות תגובות ממוקדות ובעוצמה נמוכה יחסית ברצועת עזה, שכן העדיפות היא להתמקד בכל פעם בזירה אחת. ישראל תצטרך לגייס את מצרים כדי להפעיל לחצים מדיניים על חמאס למניעת הסלמה ברצועת עזה.

במקביל, ישראל תצטרך לפעול מראש מול וושינגטון, על מנת לקבל לגיטימציה למבצע הצבאי. פעילות זו חשובה במיוחד נוכח ההתבטאויות של גורמים בכירים בממשל האמריקני שגינו בשנה האחרונה “פגיעה בשני הצדדים” במהלך גל הטרור הנוכחי שישראל חווה. ישראל חייבת לוודא כי ממשל ביידן יבין את החשיבות של המבצע, וכי הוא נעשה בלית ברירה, לאחר שמוצו כל האפשרויות האחרות. כמו כן, יש לפעול ברמה הדיפלומטית גם מול מדינות המפרץ, ואלו החברות ב”הסכמי אברהם”, ואף מול טורקיה. אך גם אם המאמץ הדיפלומטי לא ישיג את יעדיו, הצורך הביטחוני מצדיק את היציאה למבצע.