טבח ה-7 באוקטובר ותוצאותיו הקשות נעוצים בכשל מחשבתי ארוך שנים. זוהי קריאת השכמה מתפיסה מערבית שגויה שחדרה ב-30 השנים האחרונות הן לדרג המדיני והן לדרג הצבאי. אז איך הכול התחיל?
30 שנה, לך תזכור
לפני 30 שנה קרסה ברית המועצות, חומת ברלין נפלה, גרמניה אוחדה, והמערב ניצח. כך נולדה לה התיאוריה המערבית של “קץ ההיסטוריה” שאותה הגה פרנסיס פוקויאמה. תיאוריה זה גורסת כי עם סיום המלחמה הקרה לא יהיו יותר מלחמות וסכסוכים, והדמוקרטיה הליברלית תתפשט לכל העולם. לא יהיה יותר צורך בגבולות, ולא יהיו לאומים שונים. אין צורך להילחם ואפשר לסגור הכול בהסכם כזה או אחר.
מאז, הפכנו לכפר גלובלי קטן. האינטרנט התפתח והגיע לכל בית, ותרבות המערב חדרה לכל פינה בעולם. דפוס החשיבה הוא שברגע שכולנו נהיה מחוברים לאינטרנט ונוכל לנוע ממקום למקום עם ערכים משותפים – לא יהיה עוד צורך להילחם.
מלחמה OUT, שקט IN
ברוח זו של תיאוריית “קץ ההיסטוריה” הגו את הסכמי אוסלו. ישראל רצתה להפסיק להילחם בפלסטינים, ומנהיגים היו מוכנים לתת הרבה תמורת שקט. זוהי רוח המערב: מלחמה OUT, שקט IN. אך גישה זו, שאותה הובילה ארצות הברית, נחלה כישלון בסכסוך הישראלי–פלסטיני. מדוע? מכיוון שהסכסוך הישראלי–פלסטיני שונה מיסודו ומבוסס על שורשיות, כשהצדקת צד אחד מבטלת את הצד השני.
ישראל נכנסה לתהליך של הסכמים עם הפלסטינים מבלי שאף אחד מן הצד הפלסטיני הסכים להכיר בישראל. הן גורמים ברשות הפלסטינית והן החמאס המשיכו בביצוע פיגועי טרור קשים בשנות ה-90, ולאחר מכן באה הסלמה באינתיפאדה השנייה בתחילת שנות ה-2000 – ועם זאת המשכנו במדיניות של הכלה, ביצענו את ההתנתקות, חילקנו שטחים, ודבר לא השתנה.
הכשל המחשבתי המערבי לא השכיל להבין את המשמעות של השתלטות חמאס על רצועת עזה ב-2007. ישראל וקברניטיה לא הבינו כי צמח להם מתחת לאף גורם עוין ואכזרי שמתחזק מיום ליום.
למרות היות חמאס ארגון אסלאמי-ג’האדיסטי רצחני, אין שוני גדול בינו לבין הרשות הפלסטינית. ההבדל הוא שהרשות הפלסטינית בחרה בדרכים אחרות להיאבק בישראל: היא בחרה להשתמש בקהילה הבינלאומית כדי לחסל את הלגיטימציה של ישראל בעולם.
ישראל חשבה שיש פרטנר בצד השני, ובמקום זאת ערפאת ואנשיו המשיכו להוציא לפועל פיגועים גם לאחר הסכמי אוסלו. מבחינת הגישה המערבית אין בזה היגיון. הסיבה לכך היא שחוקי המזרח התיכון פועלים לפי לוגיקה השונה בתכלית מן הלוגיקה המערבית.
מהו “שלום” במזרח התיכון?
הערך הכי חשוב במערב הוא שלום, אחווה בין עמים. במזרח התיכון, מנגד, אין תפיסה כזאת של “שלום”: שלום הוא זמני. במערב, משמעות ה”שלום” היא שאפשר להפסיק להילחם, ליצור שיתוף פעולה, אבל התפיסה המנחה במזרח התיכון היא התפיסה השבטית: תמיד להיות מוכן לקרב מול השבט האחר.
במאי 1994, במהלך ביקור בדרום אפריקה, נשא יאסר ערפאת נאום במסגד ביוהנסבורג, שבו השווה את הסכם אוסלו ל”הסכם חודיבייה”, הסכם הפסקת אש שחתם הנביא מחמד עם שבט קורייש, בני העיר מכה שלא הסכימו לקבל את דת האסלאם. מחמד סיכם עם בני מכה על הפסקת אש לחמש שנים. אולם, לאחר שנתיים, כשהוא וצבאו התחזקו והתעצמו, הוא תקף את בני מכה ושחט את כל יושבי העיר. זוהי מהות הג’האד. על פי עקרונות הג’האד, כשאתה חלש אתה ממתין בסבלנות, ומתחזק. רק כשאתה חזק, אתה תוקף.
לכן, טעות לחשוב כי הפלסטינים הפסיקו את הג’האד נגד ישראל והמערב. ערפאת ואש”ף חתמו על הסכם אוסלו כי באותה תקופה אש”ף היה גוף חלש: הוא גורש מכווית ומתוניסיה, וחמאס לא היה חזק דיו ברצועת עזה. לאש”ף היה אינטרס לקום מעמדתו החלשה, והסכם אוסלו היה הזדמנות להתחזק ולהתחמש. לישראל, מנגד, היה אינטרס למגר את הסלמת האינתיפאדה וליצור שקט. אך כוונתם של ערפאת ואש”ף לא הייתה שלום תמידי, אמיתי, אלא שלום זמני בלבד. ברגע שגורמי אש”ף חשו כי התחזקו, קיבלו נשק ולגיטימציה – הם המשיכו בביצוע פיגועים.
השקט לפני הסערה
המזרח התיכון התנהל בתרבות שבטית במשך אלפי שנים, כשאין במרחב הזה ולו שבט אחד שנתן לשבט אחר סיוע כלשהו בחינם. באזור זה מי שנותן דבר מה בחינם נחשב כחלש. בעיני המערב, זה נתפס כעוצמה: הצד החזק, בעל השפע, עליו לתת. במזרח התיכון זה הפוך; זו לא עוצמה, זו חולשה.
הגישה המערבית מנסה להבדיל בין החמאס לרשות הפלסטינית, אך זוהי גישה שגויה, שמתאפיינת באותו כשל מחשבתי שגם צה”ל לקה בו. מי שמאפשרים הכנסת כסף וסחורות לרצועת עזה, כל אותם אמצעים ישמשו נגדם. דוגמה לכך היא השימוש של מחבלי כוח הנוח’בה ברחפנים במתקפה המזעזעת ב-7 באוקטובר. הרחפנים הללו הגיעו במשלוחים לרצועת עזה, כביכול לשימוש פנאי לילדים וצעירים.
הרוח השבטית מושרשת באג’נדה הפלסטינית: השלום הוא זמני, יש להיות מוכנים לתקוף. במסגרת הסכם אוסלו, ישראל הושיטה ידה לשלום, בעוד הצד הפלסטיני אגר נשק ליום פקודה. זוהי מהות כישלון הגישה המערבית בסכסוך הישראלי–פלסטיני. לכן, אותה תפיסה של “לתת (שטחים/כסף וכד’) תמורת שקט” אינה מתקבלת במזרח התיכון. השקט היחידי במזרח התיכון הוא השקט שלפני הסערה.
הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.
