בשנת 1992, שלוש שנים לאחר נפילת חומת ברלין והתפרקות ברית המועצות, פרסם הפילוסוף האמריקאי-יפני פרנסיס פוקויאמה ספר בשם “קץ ההיסטוריה והאדם האחרון”. בספרו טען פוקויאמה שעם קריסתו של הגוש הקומוניסטי הסתיימו המחלוקות ארוכות השנים בין הקפיטליזם למרקסיזם, ושהעולם כולו מוכן להתיישר לפי קו אחד – הקו הדמוקרטי המערבי. אחד ממתנגדיו הבולטים של פוקויאמה הוא מדען המדינה האמריקאי סמואל הנטינגטון. ב-1996 פרסם הנטינגטון ספר בשם “התנגשות הציביליזציות”, שבו הוא טען כי בעידן פוסט המלחמה הקרה, הזהות התרבותית והדתית תהווה את המקור העיקרי של הסכסוכים, מה שיוביל למלחמות ולחוסר יציבות בעולם כולו.
המציאות הכריעה: מלחמות לא מתות
עם קריסתם של מגדלי התאומים בספטמבר 2001 הוכח מעל לכל ספק כי התיאוריה של הנטינגטון היא הנכונה, וכי מלחמות על בסיס דת ותרבות ימשיכו לעמת ציוויליזציות בדרכים חדשות. מאז, קיבלנו עוד ועוד תזכורות כואבות לכך שהמלחמות העולמיות לא קרובות לסיום, ואולי לא יסתיימו אף פעם – ובכל זאת, אנשים רבים ממשיכים להיאחז בתיאוריה האשלייתית של פוקויאמה.
גם בחברה הישראלית יש קבוצות שמחזיקות כבר שנים בחשיבה כמעט דתית-משיחית, שלפיה אפשר להשיג שלום עולמי אם רק ניקח על עצמנו ויתורים ביטחוניים ומדיניים.
הטרגדיה האיומה של השבעה באוקטובר יצרה אומנם שבר עמוק מאוד בתפיסה הזאת; רוב העם התפכח והבין שהתפיסות הישנות לא תואמות את המציאות. עם זאת, יש כמה קבוצות שעדיין לא מוכנות לוותר על הקונספציה הנאיבית, וסבורות שמדינת ישראל צריכה לפנות למסלול של נסיגות ופשרות, במקום לדאוג לביטחונה. לקבוצות אלה, שאינן גדולות, אך נמנות עם אליטות, יש השפעה גדולה בציבוריות הישראלית.
מנהיגים: תנו לעם קרדיט
השאיפה לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו היא השאיפה האנושית הטבעית ביותר, אך כאשר היא לא מתיישבת עם המציאות, היא עשויה להוביל לקבלת החלטות מסוכנות – כפי שראינו בראשית שנות ה-90, עם החתימה על הסכמי אוסלו.
אחת הסיבות שהובילו את ראש הממשלה המנוח יצחק רבין לחתום על הסכמי אוסלו, ולהתחייב לוויתורים מופלגים שפוגעים בביטחון ישראל עד היום, היא ההערכה שהציבור הישראלי עייף מלהילחם, ומוכן לשאת בכל מחיר תמורת שלום.
אז, כמו היום, הייתה הערכת חסר גדולה מאוד של מי זה עם ישראל. אנחנו רואים שהעם הרבה יותר חזק ונחוש מהמנהיגים שלו. הציבור הישראלי בכללותו רוצה דבר אחד – ניצחון. האזרחים והחיילים גם מוכנים לשלם מחירים כבדים למען השגת הניצחון המיוחל, ובלבד שמדינת ישראל לא תוותר, וזה משהו שהאליטות המנהיגות מוכרחות להבין. כך, למשל, בסקר “מדד הביטחוניסטים” שערכנו לאחרונה, עלה כי 78% מהיהודים בישראל סבורים שהכרעת חמאס היא מטרת העל של המלחמה, וכי שחרור חטופים צריך להיעשות כל עוד הוא לא פוגע במטרה זו.
לצערי, למרות החוזק והחוסן שהעם מקרין, חלק מהאליטות המנהיגות עדיין ממשיכות להעביר מסרים מבלבלים ומחלישים. אנחנו שומעים אמירות הקוראות להתפשר ולסיים את המלחמה, כיוון שאין לישראל סיכוי לנצח. כמה מהמנהיגים שלנו סבורים כי אין פתרון צבאי לבעיה, ומציעים פתרונות מדיניים מסוכנים בדמות הקמת מדינה פלסטינית, או מסירה של עזה לידי הרשות הפלסטינית שרוצה להשמיד אותנו. אמירות מן הסוג הזה משדרות רפיסות, חולשה, חוסר אופטימיות, וסודקות את רוח העם. מעולם לא היה פער כל כך גדול בין ההישגים בשדה הקרב והנחישות בשטח לבין ההנהגה שהתנתקה לחלוטין מהדנ”א של העם שלה.
כיצד נשמור על אחדות ונוביל את ישראל לניצחון?
האחדות של העם תלויה בנו. ההתנהלות של הציבור הישראלי בחודשים האחרונים נוטעת בי תקווה רבה, אבל בשביל להשיג ניצחון גם ההנהגה והתקשורת צריכות ליישר קו ולשדר יציבות וחוסן.
נתחיל בהנהגה הפוליטית. התפקיד העיקרי והדחוף ביותר של הממשלה הוא לשמור על אחדות, ולהוביל את מדינת ישראל להכרעה ולניצחון. אני רואה בחומרה רבה את הקריאה לקיים בחירות באמצע מלחמה. התעסקות בפוליטיקה בזמן שהחיילים שלנו מחרפים את נפשם היא מעשה חסר אחריות. במקום לפנות לבחירות, כל המפלגות הציוניות צריכות להתאחד ולהצטרף לקבינט המלחמה.
גם לצבא ולמפקדיו תפקיד חשוב בעיצוב תודעת הניצחון. תפקידו של הצבא הוא להמשיך לדחוף להכרעה. חשוב להבין שמה שמשדר הצבא לממשלה משפיע עליה. מה שאנחנו, בחברה הישראלית, צריכים לעשות כדי לחזק את הצבא הוא להניח בצד את מחקרי המחדל הצבאי שהתרחש, ולחזק את ידי הלוחמים והמפקדים. כשהמלחמה תסתיים, יהיו תחקירים וּועדות, ובעלי תפקידים יצטרכו לתת את הדין על מה שקרה, אבל זה לא משהו שנכון לעסוק בו עכשיו. כל עוד המלחמה נמשכת, העם צריך להמשיך ולדחוף את צה”ל קדימה, וצה”ל גם ידחף גם את הממשלה להכרעה ברורה.
וכאן אנחנו מגיעים לתפקידה של התקשורת. נכון, על התקשורת לשאול שאלות ולהציג דעות מגוונות, אך בימים אלה, כשאנחנו נמצאים במערכה על החיים של כולנו, יש לתקשורת תקפיד נוסף, שמרחף מעל כל שאר תפקידיה; התקשורת מוכרחה להתגייס למאמץ המלחמתי, להעלות את הגבורה על נס, ולפעול לחיזוק רוח העם. זה לא אומר שמטייחים בעיות וזה לא אומר שלא שואלים שאלות, אבל הדרך שבה עושים זאת צריכה להיות דרך של חיזוק, של אופטימיות זהירה. בפועל, גופי תקשורת רבים בוחרים לשאול שאלות באופן המציג מורך לב. חלק מגופי התקשורת בוחרים להנכיח דווקא את אנשי האתמול שנשארו בתפיסות של השישה באוקטובר, ולתת ביטוי לאג’נדות שפוגעות במורל הלאומי ולאמירות תבוסתניות שמשחקות לידי אויבינו. כאשר מדינת ישראל נמצאת בסכנה קיומית, הדבר מחייב התגייסות של כולנו, לפחות באופן שבו אנחנו ניגשים לעסוק בסוגיות המפתח.
רגע לפני הרתיחה: הצפרדע קפצה מהסיר
לפני כשנתיים הצגנו את הערכת המצב האסטרטגית של “הביטחוניסטים”, ובה דימינו את מדינת ישראל לצפרדע שנמצאת בתוך סיר ומתבשלת אט-אט מבלי משים. אירועי השבעה באוקטובר עוררו את הצפרדע.
הטרגדיה הנוראית שחווינו בשבעה באוקטובר גבתה מחיר בלתי נתפס מהחברה הישראלית. עם זאת, ייתכן שבפרספקטיבה היסטורית ארוכת טווח, נגלה שסטירת הלחי הזאת הצילה אותנו מתהליך נורא אף יותר של השמדה מוחלטת.
אסור לנו לתת לצפרדע לקפוץ חזרה אל הסיר. עלינו לשנות את דרכנו ולמנף את המשבר האיום הזה כדי לנצח את אויבינו ולהבטיח את ביטחון מדינת ישראל לדורות. הדרך לשם עוברת במבט מפוכח על המציאות, בהבנה שיש קונספציות שלא יכולות לקום מחדש, ובמבט משתאה על העם שלנו, שמוכיח חוסן יוצא דופן ונוטע בכולנו תקווה גדולה.
