בתוך עשור, תקציב החינוך בישראל כמעט הוכפל והגיע ל־68 מיליארד שקל. עובדה זו מעידה על כך שמדינת ישראל רואה בחינוך הדור הצעיר משימה חשובה. מאוד.
מערכת החינוך, כפי ששמה מעיד עליה, נועדה לא רק ללמד אלא גם לחנך. במילים אחרות, המטרה היא לא רק לגרום לתלמיד לקנות ידע (דבר חשוב כשלעצמו) אלא גם לרכוש ערכים עבור מי שיגדלו להיות אזרחים בעלי משמעות וקול בחברה הישראלית, היהודית והדמוקרטית.
האם אכן מערכת החינוך מצליחה במשימה זו? וביתר עומק: האם עוסקת מערכת החינוך בערכים שיעניקו לחברה הישראלית חוסן ויאפשרו את המשך קיומה? זה בדיוק מה שבדקה מחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים. את המחקר הוביל אל”מ (במיל’) רונן איציק, חוקר ומרצה בתחום מדעי המדינה, אשר בתפקידו האחרון בצה”ל שימש ראש מטה עוצבת עמוד האש. איציק הוא עמית מחקר במרכז מורשת בגין, מורה לאזרחות, בעל תואר ראשון בכלכלה, תואר שני במדעי המדינה ודוקטורנט החוקר את “צבא האזרח-חייל”. כיום מוביל גם את תוכנית “אתגרים” להעצמת מורים מנהיגים.
אתוס לאומי: האם מערכת החינוך נוגעת בו?
למערכת החינוך תפקיד מכריע בעיצוב תפיסת והשקפת עולמם של ילדינו. כפועל יוצא מכך, יש לה תפקיד גם בהנחלת ערכים לאומיים משותפים על יסוד זהותה היהודית-דמוקרטית של המדינה וביציקת תוכן אל תוך ערכים אלה. תפקידים אלה חייבים לקבל עדיפות עליונה, זאת על מנת ליצור תחושת שייכות, חוסן לאומי, והנחלת ההיסטוריה הלאומית של העם היהודי ושל מדינת ישראל בקרב הדור הצעיר.
אחת הדרכים לחקור אם אכן מקבל תפקיד זה של מערכת החינוך את המקום הראוי לו היא בעזרת התלמידים, שכן תלמידים שאינם יודעים מהם הסכמי אוסלו, שיחות טאבה או מבצע חומת מגן לא יכולים להבין את האתוס הלאומי בהקשר המיידי שלו – הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
בהתאם, בחנה מחלקת המחקר את רמת הידע והבקיאות של הנוער בישראל באשר למאבק הישראלי-פלסטיני ב-30 השנים האחרונות. המחקר שילב שיטה כמותנית ואיכותנית, והתבסס על שאלוני ידע וראיונות העוסקים במציאות של ישראל והפלסטינים מאז תחילת שנות ה-90.
חוסר ידע בולט: התלמידים לא מכירים מונחי יסוד
במסגרת המחקר נדגמה אוכלוסייה של 650 תלמידים אשר גילם הממוצע הינו 17. התלמידים לומדים במעל 70 בתי ספר תיכוניים בישראל – רובם יהודים מבתי ספר ממלכתיים, ומיעוטם דרוזים. האוכלוסייה שנדגמה מתגוררת במעל 80 יישובים במדינת-ישראל, ומעל ל-97% מהם מערבית לקו הירוק.
תוצאות המחקר עגומות למדי ומצביעות על חוסר ידע כמעט מביש ביחס לאירועים הנוגעים לסכסוך. כך, לדוגמה, כשנשאלו בני נוער בכיתות י’–י”ב אם הם מכירים את הסכמי אוסלו, רק 31% פירטו נכון את מטרתם של הסכמים אלו; 45% לא שמעו על מבצע “חומת מגן”; את המושג “שיחות טאבה”, שבמסגרתם הוצע לפלסטינים מעל 95% מהשטחים לריבונותם, רק 18% מכירים ומעל 80% אינם מכירים כלל את המושג “מפת הדרכים”.
כללו של דבר, ממצאים אלו מצביעים באופן ברור על חוסר ידע, אפילו בורות, באבני דרך מרכזיות ביחסינו עם הפלסטינים ב-30 השנים האחרונות. אבל אולי הממצא המטריד ביותר מבחינת מערכת החינוך הישראלית הוא, שרק 26% מכלל התלמידים העידו על עצמם כי הם למדו על המושגים והמבצעים שנשאלו עליהם – במערכת החינוך עצמה.
בעיית הספק? המורים רוצים אך לא יכולים
מערכת החינוך בישראל מאופיינת על ידי רבים כ”בית חרושת לציונים”. ללא קשר לזמן שמושקע במקצועות ההיסטוריה, מחשבת ישראל, תנ”ך או אזרחות, הלימוד המשמעותי המתעמק בערכים נדחק לקרן זווית ואינו בא לידי ביטוי באופן מספק.
זו הסיבה שבשלב הבא בחרה מחלקת המחקר להתמקד במערכת החינוך עצמה: הקשיים שחווים המורים וחוסר האפקטיביות של המערכת בלימוד הנושאים המדוברים. כדי לברר סוגיה זו לעומק, הפיצה מחלקת המחקר שאלון אינטרנטי בין 520 מורים מ-73 בתי ספר שונים. בשאלון נדרשו המורים להציג את עמדתם ביחס להיגדים העוסקים באפקטיביות החינוך ככלי להכנת התלמידים לחיים, בתוך כך תחום ההכנה לצה”ל, וההיכרות עם קונפליקטים מרכזיים בחברה הישראלית. 90% מהמורים מלמדים בבתי ספר ממלכתיים, 67% מורים מבתי ספר תיכוניים.
מהנתונים עולה תמונה קודרת שלפיה מערכת החינוך עוסקת מעט מדי בנושאים שאותם המורים עצמם רואים כבעלי חשיבות גבוהה, רובם ככולם עוסקים במציאות הישראלית, החברתית, והביטחונית. כך, לדוגמה, מעל 70% מהמורים בישראל מדרגים ברמת חשיבות גבוהה את הצורך לעסוק באתגריה של החברה הישראלית, בשעה שבראייתם רמת העיסוק בפועל בתחום זה עומדת מתחת 10%. כמו כן, כמעט 70% מהמורים סבורים שיש חשיבות רבה ללימוד תכנים אלו במערכת החינוך, זאת בשעה שפרקטית בראייתם לימודים אלו כמעט לא באים לידי ביטוי.
נשאלת השאלה כיצד זה קורה. לדידם של המורים, הקושי המרכזי שהם מציינים הינו חוסר הלימה בין דרישות המערכת בהיבטים הישגיים ובין יכולת הביצוע ברמה הפרקטית. כשנדרשים לשאלה מדוע לא מושקע יותר בלמידת חקר, בקבוצתיות ובשיתופי פעולה, התשובה הרווחת היא – “אין מספיק זמן לזה, אנחנו לא עומדים בהספק הנדרש”.
בורות אינה משרתת אף אחד, כמעט
העובדה שנקודת ההשקפה הישראלית על סוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא מקבלת במה במערכת החינוך הישראלית אינה עומדת בחלל ריק, שכן ברשות הפלסטינית קורה בדיוק להפך.
אתוס המאבק בתוך החברה הפלסטינית לא רק שאינו נשחק, הוא אפילו צומח ומבעבע. את תפיסת המאבק משרישים הפלסטינים בכל ממסד, ולא רק בזה החינוכי – ברווחה, בכלכלה, ובכל ערוצי החיים, תוך הסתה מובהקת לשלילת הזיקה היהודית לישראל ולתגמול חיובי עבור אלה העוסקים בטרור כנגד הישות הציונית. אתוס המאבק, אם כן, הינו מובהק ומושרש בחברה הפלסטינית ואל מול מגמה זו נדמה שהחברה הישראלית מצויה בתהליך שחיקה של האתוס הלאומי במערכת החינוך.
ממצאי המחקר מדאיגים אף יותר בהתחשב בעובדה שמדובר בנוער אשר חלק ניכר ממנו עתיד להתגייס לצה”ל בשנתיים הקרובות ומהווה את שכבת העתיד של ביטחון המדינה. נקודת המאבק הישראלית על המאבק מול הפלסטינים לא זאת בלבד שהינה ראויה, אלא שהיא גם חייבת להילמד ראש ובראשונה במערכת החינוך, שכאמור נמנעת מלגעת בנושאים מסוג זה עקב רגישותם הפוליטית.
האם רגישות פוליטית היא סיבה מוצדקת לשימור חוסר ידע? ודאי שלא. בורות אינה משרתת בהקשר הזה דבר, זולת את הצד השני לסכסוך.
“ללא אתוס לאומי – אי אפשר לנצח”
“לצערי, אין לישראל תפיסת ביטחון לאומי”, מסכם את ממצאי המחקר מנכ”ל ומייסד תנועת הביטחוניסטים, תא”ל (מיל’) אמיר אביבי. “ללא אתוס לאומי, המחלחל לציבור הרחב, שום צבא לא יכול לנצח. מטוס, צוללת או אוגדת טנקים לא יכולים לחפות על היעדר צדקת דרך, על היעדר חזון לאומי ועל היעדר שאיפות לאומיות. מערכת החינוך על כל זרועותיה חייבת לבנות מערך לימוד המשלים את הפער הדרמטי המתואר במחקר שלנו”, מוסיף אביבי. “ההימנעות פוגעת באופן עמוק ומשמעותי באתוס הישראלי, ובאמונה שלנו, כקולקטיב, בצדקת הדרך. ולכך השפעה מסוכנת על היכולת שלנו להבטיח את קיומה של מדינת ישראל”.
