הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
המערב מתוסכל מהמדיניות האיראנית, אך הולך ומשלים עם איראן כמדינת סף גרעינית, בעוד שטהראן משחקת על הגבול ונמנעת מפריצה לגרעין | הדבר פוטר את המערב מהרתעה וחיפוש חלופות צבאיות, בעוד שלאיראן יש קלף הפעלת לחץ נגד סנקציות מערביות וצעדים נוספים | ההתקרבות הרוסית-איראנית, במסגרתה איראן לוקחת צד במלחמה באוקראינה ומספקת אמל”ח מתקדם לרוסים, עלולה להיות בעייתית גם לישראל | ואילו הזדמנויות הדבר מספק לישראל?
הסיוע הצבאי שמגישה איראן לרוסיה במלחמה שהיא מנהלת נגד אוקראינה, בעיקר באמצעות אספקה של מטוסים תוקפים ללא טייס מסוג “שאהד 136”, מציב בפועל את איראן, למרות מאמציה להכחיש זאת, כצד במלחמה. כתוצאה מכך קבע הממשל האמריקני כי “יתכן שאיראן שותפה לפשעי מלחמה”, ולאחר שהתברר כי ייצור המל”טים מתבסס על חלקים המגיעים מארצות המערב ובהן ארה”ב עצמה, החליט הממשל לנקוט צעדים שיכבידו על איראן לייצר את כלי הטיס האלה. שאר מדינות המערב הסתפקו בגינויים.
הזעם המערבי על איראן לאחרונה נובע הן מתרומתה לתקיפות הרוסיות על מתקנים אזרחיים בעומק אוקראינה והן מהדיכוי האכזרי של ההפגנות המתמשכות כבר יותר משלושה חודשים בתביעה לאפשר חופש רב יותר לאזרחים. תביעות אלה מתפרשות על ידי משטר האייתוללות, ובמידה רבה של צדק, כקריאה להפלתו. זאת, לא רק משום שרבים מהמפגינים ותומכיהם ברחבי העולם תובעים זאת במפורש, אלא גם מכיוון שכמשטר אסלאמיסטי קיצוני הוא מבין שכל פשרה מהותית שיעשה כדי לרצות את הציבור תתפרש כחולשה, תחייב שינוי באופי המשטר ותחריף את האיום על שרידותו.
היד הקשה שמפגין המשטר, שבאה לידי ביטוי בין השאר בהוצאות להורג של תומכי המחאה זוכות לביקורת מערבית ובחלק ממדינות המערב יש כוונה לנקוט עיצומים נגד מובילי הדיכוי (בארה”ב הוטלו סנקציות על כמה מהם, ובריטניה שוקלת להכריז על משמרות המהפכה כעל ארגון טרור), אך אף מדינה לא התייצבה מאחורי דרישות המפגינים לשינוי המשטר ולא נקטה צעדים מהותיים נגד המשטר האיראני.
הסכם הגרעין מת, אך הודאה בכך משמעותה הודאה בכישלון וחיפוש חלופות
התסכול המערבי מאיראן ניזון גם ממדיניותה בנושא הגרעין. האיראנים ממשיכים למנוע מהסוכנות הבינ”ל לאנרגיה אטומית (סבא”א) לפקח על פעילותם בתחום הגרעין, צוברים במלוא המרץ אורניום מועשר לרמה גבוהה, כולל 60%, באופן שמאפשר להם להעשיר מספיק אורניום לרמה הנדרשת לייצור מספר מתקני נפץ גרעיניים בתוך שבועות ספורים, ממשיכים להתנות את החזרה להסכם הגרעין בוויתור של סבא”א על דרישתה לקבל מידע על מתקני הגרעין שנחשפו בארכיון תוכנית הגרעין שישראל הביאה מטהראן, ומגבירים את העשרת האורניום במתקן התת קרקעי העמוק בפורדו.
התחושה במערב, ובפרט בארה”ב, על רקע זה, היא שהסיכויים לשוב להסכם הגרעין קרובים לאפס, אך כפי שאמר הנשיא ביידן לאמריקנית ממוצא איראני בה פגש באקראי תוך כדי מערכת הבחירות לקונגרס, “ההסכם מת, אך וושינגטון לא תכריז על כך מסיבות מגוונות”. נראה שהסיבות העיקריות לכך הן שהממשל עדיין מייחל לחזרה להסכם ונחוש לשמור על האופציה הזו, וחושש שהכרזה על מות ההסכם תהיה שיקול בתהליך קבלת ההחלטות האיראני באשר לפריצה קדימה לעבר פצצה גרעינית. איראן כעת מתכוננת במרץ לאפשרות של פריצה, אך נמנעת ממימושה, ובכך פוטרת את הממשל מהצורך להשקיע משאבים בהרתעתה, בתקופה שעיקר מעייניו מופנים לנושאים אחרים.
הכרזה על מות ההסכם תהיה בבחינת הודאה בכישלון ותפגע במורשת של ממשלי אובמה וביידן, והיא תחייב את ביידן, בניגוד לרצונו, להצביע על דרך חלופית להתמודד עם האיום הגרעיני האיראני, שבמרכזה הגברת הלחץ על טהראן והצגת אופציה צבאית אמינה כדי להרתיע את האיראנים מפריצה קדימה במקום האפיק הדיפלומטי. בנוסף, האמריקנים, כמו ישראל, מעריכים שאם איראן תנסה לפרוץ לגרעין היא תזדקק לפרק זמן ממושך יחסית (כשנתיים) כדי להפוך את החומר המועשר לפצצה, ולכן יהיה בידי ארה”ב (וישראל) מספיק זמן כדי לפעול ולהבטיח שהפרויקט הגרעיני האיראני יסוכל, וכך הוא יוכל לעמוד בהתחייבותו שלא לאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני.
במילים אחרות, לא רק שהממשל לא שינה גישה כלפי איראן למרות התייצבותה המעשית לצד רוסיה במלחמה באוקראינה, דיכוי המפגינים, המשך הפעילות המסוכנת בתחום הגרעין, המשך הסיוע של איראן לגורמי טרור קיצוניים ולשלוחיה במזה”ת, תמיכתה באנטישמיות ומחויבותה לפגוע בישראל, אלא שבפועל הוא הולך ומשלים עם מציאות שבה איראן תמשיך בכל מרכיבי המדיניות האלה, כולל ביסוס יכולתה לפרוץ לעבר יכולת גרעינית צבאית, ללא מענה אמריקני של ממש, כל עוד היא לא תממש את יכולתה זו, למשל באמצעות העשרת אורניום לרמה צבאית (90% ומעלה). בשלב זה נראה שהאיראנים, המתמודדים עם אתגרים כבדי משקל מבית (הפגנות וכלכלה) ומחוץ מוכנים בהחלט למלא את חלקם בהסדר הזה, המאפשר להם לפעול בכל התחומים לקידום יעדיהם בלי לחשוש מתשלום מחיר משמעותי.
סיכונים לישראל: הסדרה מצד המערב, התקרבות מצד רוסיה
בהקשר הישראלי יש במציאות המתהווה מול איראן לא מעט סיכונים, אך גם כמה הזדמנויות. הסיכון העיקרי הוא שאיראן יכולה לנצל את ההסדרה המתהווה כדי להמשיך ולהתבסס במרחב הסף הגרעיני. הם נמצאים כבר הרחק מאד ממה שתואר על ידי ישראל בעבר כקו אדום (250 ק”ג של אורניום מועשר ל-20%), וככל שהם מייצרים ומפעילים עוד ועוד צנטריפוגות מתקדמות וצוברים עוד אורניום מועשר לרמות של 60% ו-20% כך גוברים הפיתוי לפרוץ לגרעין צבאי והיכולת שלהם לעשות זאת.
סיכון נוסף המחבר בין הנושא האוקראיני לסוגיית הגרעין קשור לתמורות שרוסיה כבר מעניקה לאיראן עבור הסיוע שלה ולתמורות נוספות אפשריות בעתיד. העברת מערכות הגנה אווירית מתקדמות, אספקת מטוסים רוסיים מהדור המתקדם ביותר (סוחוי-35) וסיוע נרחב לתעשייה הצבאית האיראנית כדי להגביר את ייצור המל”טים והטילים יקשו על ישראל לפעול מול איראן בתצורות מסוימות וישפרו את היכולת האיראנית לפגוע בישראל. גם התמורה הכספית עבור הסיוע האיראני יכולה להקל את הלחצים בהם נתון המשטר.
חמור מכך, אם הרוסים ייעתרו לבקשה אפשרית של איראן לסייע, ולו בהעלמת עין, בקיצור משך הזמן הדרוש להפיכת האורניום המועשר לנשק גרעיני, כל מערכת ההנחות העומדת בבסיס ההסדרה החדשה והבעייתית מאד כשלעצמה, תתערער.
תחום אפשרי נוסף שיכול לעורר דאגה מבחינת ישראל, הוא שינוי במדיניות הרוסית ביחס לתקיפות חיל האוויר נגד יעדים איראניים בסוריה. עד כה נמנעה רוסיה מלפגוע במנגנון התיאום המיועד להבטיח שלא ייווצר חיכוך בין מטוסים ישראליים ורוסיים בשמי סוריה. סביר שמדיניות זו תישאר בתוקפה גם להבא, בין השאר כמנוף לחץ שנועד להבטיח שישראל לא תשנה את עמדתה בשאלת הסיוע הצבאי לאוקראינה, אך האיראנים עשויים להפציר ברוסים לאמץ גישה תקיפה יותר כלפי ישראל בהקשר זה.
הזדמנויות עבור ישראל: בידוד בינ”ל איראני והתקרבות למערב ולערב
מול הסיכונים, יש כאמור בסיוע האיראני לרוסיה גם הזדמנויות. ראשית, הוא מספק לישראל חיזוק משמעותי לטענתה הצודקת, שעל המערב להתייצב באופן נחוש בהרבה נגד משטר האסלאמי באיראן, משום שהוא מחויב למאבק נגד הסדר העולמי הקיים וחובר לשני האיומים העיקריים על סדר זה – רוסיה וסין. בהיבט מסוים האיום האיראני אף חמור יותר מהאחרים, שכן הוא איננו מתמקד רק במאבק בין הכוחות הגדולים במערכת הבינ”ל על נכסים וכוח (Great Power Competition בעגה הבינ”ל) אלא מבוסס על תחושת שליחות אידיאולוגית דתית אוניברסאלית ומסוכנת, ומעמיד בסכנה אינטרסים מערביים במזה”ת, מקור אנרגיה חשוב עבור המערב. איראן בבירור איננה בעיה ישראלית, אלא איום בעל השלכות גלובליות, כפי שישראל טוענת מזה זמן רב.
באותו הקשר ההכרה בחומרת האיום האיראני משולח הרסן יכולה להיתרגם הן להגברת שיתוף הפעולה הצבאי והמודיעיני מול איראן בין ארה”ב וישראל, והן להגברת התיאום האסטרטגי בין ישראל, מדינות המערב ומדינות ערב הפרגמטיות מול האיום האיראני. ביטוי חשוב של מגמה זו עשויה להיות התקדמות בהרחבת הסכמי אברהם, במיוחד על ידי נורמליזציה הדרגתית של היחסים עם סעודיה.
ההסדרה החדשה היא כאמור בעייתית, ועל ישראל להיערך להתמודדות עם השלכותיה המסוכנות, בעיקר בתחום הגרעין, ובה בעת למצות את ההזדמנויות הגלומות בה לשת”פ משמעותי יותר עם ארה”ב והמדינות הסוניות המאוימות על ידי איראן.
