“נכון לעת כתיבת שורות אלה”, כתב האלוף במיל’ גרשון הכהן ב-2018, “הפרדיגמה השלטת בסוגיית הגדר עדיין איננה מעורערת מאחר שטרם נוצרה תודעת משבר. אך פוטנציאל המשבר קיים מעצם קיומן של נקודות תורפה”. כמה סמלי, וכמה מזעזע, שבדיוק 50 שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים מדינת ישראל שוב סופגת מהקונספציה אגרוף עוצמתי בבטן. יש סיבה שמדיניות “הכלה” נחשבת ל”אזור נוחות”, כי הסטטוס קוו היה נוח ועקבי: השארת האיומים במקומם, תוך כיבוי שרפות בעצימות נמוכה.

מערכת הביטחון שבה והמליצה לדרג המדיני להימנע ממלחמה, להימנע מהסלמה, להימנע מפעולות שמשנות סדרי עולם. צה”ל נערך, מתרגל, בונה כוח – אבל מעדיף לא להגיע לרגע האמת, ולהישען על תדמית ההרתעה הבלתי מנוצחת. ישראל העדיפה לסכל משלוחי נשק בלבנון ולא לכרות את ראש הנחש, לבנות גדרות סביב עזה במקום למגר בה את הטרור, להתנהל ולתאם מול הרשות הפלסטינית במקום לתבוע ממנה למשוך תביעות בהאג ולהפסיק לשלם למחבלים. אם לסכם זאת בארבע מילים: התפשרנו על ביטחון ישראל.

“הנחת העבודה כי בניית גדר תפתור את בעיית הטרור שגויה מיסודה”, ממשיך האלוף הכהן, וקובע שהתחפרות במגננה היא אסון, ושרק חתירה למגע יכולה להכריע את הטרור. גדר ההפרדה מול חיזבאללה, גדר הביטחון ביו”ש וגם הגדר בינינו לבין עזה בעלות של מיליארדי שקלים, מעל ומתחת לפני הקרקע, אינן פתרונות ביטחוניים. הן אמצעי, לא אסטרטגיית התמודדות.

אך זו לא הייתה הקונספציה השלטת בישראל. “שקט ייענה בשקט”, אמרו לנו, ואפשרו לחמאס להתעצם. “להיזהר מפעולות שיובילו להסלמה”, הסבירו לנו, ואפשרו לעזה להפוך לחממת מוות וטרור. סיפרנו לעצמנו סיפור שאינו מתכתב עם המציאות, אלא יוצר הבניה מאוד מקורית ומטופחת היטב של המציאות: חמאס מורתע, צה”ל בלתי מנוצח, אנו ערוכים לכל תרחיש. כל אחד שר בנאמנות את התפקיד שנכתב עבורו בתסריט, ולא סטה ממנו לרגע. וכך, במקום לעקור את האיומים מהשורש, עסקנו בגינון ובגיזום.

התכוננו למלחמה הקודמת, לא הבאה

וכך, כשברחנו מההחלטה, היא כפתה את עצמה עלינו. כעת לאף אחד בישראל אין ספק במה שהיה ברור מראש: אי אפשר לתת לאיומים לתפוח לממדי ענק, ולסמוך על ההרתעה ועל עליונות במאזן הכוחות. מעל ראשה של ישראל ניצב פטיש במשקל 100 ק”ג, אבל הנחת היסוד הייתה שהמודיעין הרמטי, שהטכנולוגיה תתריע ושהאויב מורתע. ואז הפטיש הכה. הטון ההתקפי, הנחוש והבלתי מתפשר שאנו משמיעים כעת הגיע רק לאחר ששילמנו את שכר הלימוד הכואב ביותר שאפשר לדמיין: מעל 1,200 חיילים ואזרחים שנשחטו באכזריות, מעל 100 שבויים, מטף דרך צעירים ועד קשישים שמצאו עצמם מוצאים להורג על ידי סוכני מוות חסרי אבחנה.

אך במקביל, במשך שנים, תנועת הביטחוניסטים, יצחק בריק ובכירים רבים ממערכת הביטחון שבו והתריעו: אנחנו מתכוננים למלחמה הקודמת, במקום למלחמה הבאה. הימ”חים ריקים, היישובים חשופים. חייבים להקים משמר לאומי, כדי שיהיה מענה מיידי בזירת האירוע. גם אחרי שה”סבב” מול עזה נגמר, חייבים לחסל את בכירי חמאס שיוצאים מהמחילות ולהוריד מפעלי רקטות, כדי לא לאפשר בניין כוח לסבב הבא, כפי שתנועת הביטחוניסטים הדגישה בעבר. צה”ל ערוך לירי רקטות, אבל לא למל”טים תוקפים ולמצנחי רחיפה. צה”ל ערוך לפתוח במהלומה, אבל לא לספוג כזו.

זו הגישה העקבית של מדינת ישראל כלפי כלל האיומים הרצחניים סביבה ובתוכה: להכיל ולסכל נקודתית, במקום להסתער להכרעה. לדחות אותה לשלב מאוחר יותר. וכעת האסימון נפל ברעש גדול – וההכרעה נכפתה עלינו. גישת ההכלה, הדחיינות וההרתעה לא תוכל יותר להחזיק מים. זה היה ידוע, אך הדעות האלה הושתקו. כעת זה ברור כשמש לכולם. “כל המערכת הייתה שרויה בתוך התפיסה המוטעית הזאת, כולל גורמי המודיעין וגורמי ההנהגה”, אמר השבוע בכאב תא”ל במיל’ יוסי קופרווסר, לשעבר רח”ט מחקר באמ”ן, ששב והתריע שההכלה לא תחזיק מעמד.

המודל הסורי

יש זירה אחת שבה ישראל לא הכילה ולא אפשרה לאויב לבנות כוח: סוריה. המדיניות העקבית של ישראל היא לא לאפשר לאיראן להתבסס בסוריה, ולכן היא הוציאה לפועל מאז 2011 מאות תקיפות אוויריות של משלוחי נשק, בסיסים צבאיים, מחסני מל”טים וטילים מדויקים, מערכות הגנה אווירית ואפילו מפקדים במשמרות המהפכה האיראניים שנכחו בשטח – חלקן לפי פרסומים זרים וחלקן באחריות ישראלית מלאה. אם הבנו שאי אפשר לתת לאיום לתפוח בסוריה, מדוע אפשר לתת לו לתפוח בעזה, בלבנון, ביהודה ושומרון, במגזר הערבי ובאיראן?

אומרים שאדם פועל לא לאור איום, אלא רק לאחר שהאיום מתממש. כנראה, דרוש תשלום שכר לימוד כדי להיות בוגר בית הספר של המזרח התיכון, להבין את החומר, ולצאת עם תובנות לשנים קדימה. באינתיפאדה השנייה ישראל העדיפה הכלה וסמיכת ידה על הרשות הפלסטינית של ערפאת, התרגלה לפיגועים, וסירבה לשבור את הכלים עד שהפיגוע הקטלני במלון פארק אילץ יציאה למבצע חומת מגן והכרעת הטרור. ה-11 בספטמבר אילץ את אמריקה לצאת מההכלה והשאננות אל תוך המלחמה נגד הטרור. גם המשבר הכלכלי של 2008 אילץ את בועת ההשקעות וההלוואות להתפוצץ. “אף פעם אל תבזבז משבר טוב”, ייעץ פעם קלינטון לנתניהו. טבע האדם הוא לדחות את הפעולה עד מצב של אין ברירה, לפעול לא כשהאקדח מכוון לרקה, אלא רק לאחר שהוא יורה. וכעת המחיר הכבד מתחוור לנגד עינינו. הפעם, שכר הלימוד עבר אינפלציה משמעותית, קטלנית, ובעיקר מיותרת ומכעיסה.

קדימה, הסתער

כעת הגיע הזמן לשתי פעולות משלימות וקריטיות: שינוי תפיסה, והסתערות לניצחון. בכל החזיתות.

בעזה, יש להשמיד לחלוטין את חמאס, ולקחת את מודל יהודה ושומרון על סטרואידים: אזורי שליטה מבוזרים, ופשיטות של ישראל נגד קיני טרור מדי יום, תוך מתן שליטה אזרחית לפלסטינים. ישראל לא תספק יותר לעזה פרנסה, חשמל, מים וציוד הומניטרי. בסיוע בינ”ל, תושבי האזורים בעזה ידאגו לעצמם. כל פלסטיני שירצה לצאת מעזה יהיה רשאי לעזוב, ועל ישראל לדרוש ממצרים לאפשר זאת.

יש לדרוש ממדינות כמו קטאר וטורקיה שמארחות בכירי ופעילי חמאס להסגיר לידי ישראל את אנשי הארגון או שיישאו בתוצאות. אסמעיל הנייה וסאלח עארורי לא יוכלו עוד להסתובב חופשי.

ביהודה ושומרון, יש להכריז על ערי מדינה פלסטיניות עצמאיות מבוזרות בכל ריכוזי האוכלוסייה, ולהוביל תהליך מדיני משמעותי שבמסגרתו הרשות הפלסטינית תפורק או תאולץ לשנות את ספרי הלימוד המסיתים לשנאה אנטישמית ולטרור. כמו כן, יש להפסיק את התשלומים למחבלים ולמשוך את התביעות בהאג. אם לא, ישראל תפעל, ויהיה לה כל הגיבוי הבינ”ל לכך. טרור האבנים, הבקת”בים והירי לא יוכל להימשך, גם אם הדבר יחייב שינוי בהוראות הפתיחה באש, בהקמת בתי מעצר נוספים למחבלים ובסנקציות אחרות.

יש להכריז על ריבונות בבקעת הירדן בתור קיר המגן המזרחי של המדינה, ועל שטחי C המכילים מקומות אסטרטגיים גבוהים, קריטיים לביטחון המדינה וצופים על כלל ריכוזי האוכלוסייה של ישראל. יש לפנות לחלוטין את כל הבנייה הפלסטינית הבלתי חוקית בשטחי C, ולהכריז על מעבר של חצי מיליון ישראלים לאזורי הספר. לאיש בישראל אין יותר ספק שאי אפשר להתחפר מאחורי גדר בתפיסת “אנחנו כאן והם שם”, אלא יש לוודא שהאיום לא תופח בשטח.

בזירה הפנימית, יש להקים מייד משמר לאומי רחב שמתבסס על אזרחים מתנדבים במשטרה בהשראת מודל המתמי”ד, כיתות כוננות מאומנות ומחומשות בכל יישוב ויישוב ובפרט ביישובי צמודי גדר, ופלוגות חו”ד של מג”ב. יש להעביר חוקים שמחמירים את הענישה על עברות הסתה, תמיכה בחמאס ובארגוני טרור – בין אם בקמפוסים ובין אם ברשתות החברתיות. יש לגרש שוהים בלתי חוקיים וצאצאי איחוד משפחות בנגב, ולהרוס את עשרות אלפי המבנים הבלתי חוקיים שנבנו שם במרוצת השנים, מטילים מורא על תושבי צפון הנגב ומחזיקים בפוטנציאל ממשי להתלקחות. ובעיקר, יש לצאת למבצע מיגור הפשיעה במגזר הערבי, תפיסת נשקים והחזרת החוק והסדר לרחובות.

בזירה האזורית, יש לנצל את האשראי הבינ”ל הרחב שהוענק לישראל על מנת לגייס קואליציה אזורית ועולמית בהובלת ארה”ב למיגור האיומים מאיראן ומחיזבאללה, חיסול תפיסת העלמת העין מאיראן והסכמי קניית שקט, איום צבאי אמין ומהלכים אזוריים רחבים, כולל נורמליזציה ישראלית-ערבית רחבה נגד ציר הטרור.

קניית השקט ממכרת, אך היא לא מחזיקה מעמד לאורך זמן. במקום לרוץ עם סמרטוט אחר השלוליות, יש לסגור את השיבר הראשי של אויבי ישראל. יש למנף את רוח הלחימה והמורל הגבוה בעם שלנו, את הלוחמים הטובים ביותר שיש ואת הזיק הציוני בעיניים, כדי להסתער על האתגרים לפני שיסתערו עלינו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו אחרת. אנחנו חייבים את זה לאחינו ולאחיותינו, קורבנות הקונספציה שנכשלה.

מה שהיה לא יהיה עוד. תם עידן ההכלה. כעת הגיע זמן הכרעה.

המאמר פורסם במקור במגזין אפוק: https://epoch.org.il/opinion/536318/

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה