חרם אמריקאי על גופי מחקר ביו”ש – גול עצמי!

מחלקת המדינה – כישלון סידרתי במזרח התיכון

החלטת ארה”ב מיוני 2023 למנוע ממוסדות מחקר ומדע ביו”ש (לדוגמה, אוניברסיטת אריאל) השתתפות בקרנות משותפות לישראל ולארה”ב כמו BIRD, BARD ו-BSF – הממנפות את החדשנות הישראלית ומניבות מיליארדי דולרים לארה”ב (בעיקר) ולישראל – מלמדת על חזרת מחלקת המדינה למרכז העשייה המדינית, אחרי שהושעתה משם על ידי הנשיא טראמפ.

החרמת המוסדות ביו”ש הינה עקבית, במקביל להתנהלות מחלקת המדינה במזרח התיכון, המאופיינת על ידי כישלון סדרתי, כפי שמתועד בסרטון ובמאמר אלו.

הדוגמאות רבות:

• ב-1948 נלחמה מחלקת המדינה האמריקאית נגד הקמתה של מדינת ישראל בטענה שהיא תהיה בעלת ברית של הגוש הסובייטי, לא תוכל לעמוד מול צבאות ערב, תחייב משלוח כוח צבאי של ארה”ב להצלתה, תפגע קשות ביחסי ארה”ב–ערב ותשבש את אספקת הנפט מהמפרץ הפרסי.
• מחלקת המדינה העניקה רוח גבית עזה לאייתוללה חומייני להפיל את השאה הפרסי, שהיה “השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי”, ולהשתלט על איראן. היא הניחה שחומייני יהיה מתון, אנטי-סובייטי, פרו-אמריקאי, ושקוע אך ורק בהפיכה אסלאמית פנימית, ולא בהפצתה ברחבי העולם.
• מחלקת המדינה ראתה בצדאם חוסיין בעל ברית פוטנציאלי, הראוי לשיתוף פעולה מודיעיני, סיוע פיננסי ואספקת מערכות מתקדמות דו-שימושיות. עשרה ימים לפני פלישתו לכווית היא הבהירה לצדאם חוסיין שארה”ב תראה בפלישה לכווית סוגיה בין-ערבית.
• מחלקת המדינה הגדירה את גל האלימות ברחוב הערבי כ”הפיכת פייסבוק” ו”אביב ערבי”. היא לא הבינה שמדובר ב”צונאמי ערבי”.
• ממסד מחלקת המדינה התנגד ל”הסכמי אברהם” מכיוון שהתמקדו באינטרסים של מדינות ערב תוך עקיפת הסוגיה הפלסטינית. כל עשרות יוזמות השלום של מחלקת המדינה התרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתבססו על ההנחה – המנותקת ממציאות המזרח התיכון – שהסוגיה הפלסטינית היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, בבת עין של הערבים, וגורם חשוב בהתססת המזרח התיכון.

מינואר 2021 חזרה מחלקת המדינה להוביל את מדיניות החוץ של ארה”ב, כפי שמתבטא במעבר מעצמאות הפעולה המדינית והביטחונית האמריקאית למדיניות רב-לאומית, השואפת לפעולה משותפת עם האו”ם וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאיים ועם אירופה שאיבדה את רצונה לפעול נגד הטרור השיעי והסוני.

מדיניותה הרב-לאומית של מחלקת המדינה הופגנה ביולי 2023 כאשר ארה”ב חזרה לאונסק”ו אחרי שהקונגרס השעה את הסיוע השנתי ב-2011, ואחרי שארה”ב פרשה ב-2018, עקב הכחשת הארגון את השורשים היהודיים בני 4,000 השנים ברמת הגולן, ירושלים המזרחית ויו”ש.

מעמד ישראל ביו”ש לפי החוק הבינלאומי

מחלקת המדינה טוענת ששלילת השתתפות מוסדות מחקר ישראלים ביו”ש בקרנות הדו-לאומיות של ישראל וארה”ב מבוססת על החוק הבינלאומי, המגדיר, כביכול, את שלטון ישראל ביו”ש כשלטון בלתי חוקי בשטח כבוש. כמו כן, החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו”מ קובעת, לכאורה, שעל ישראל לסגת מיו”ש.

האומנם?

לפי פרופ’ יוג’ין רוסטאו, שהיה דקן בית הספר למשפט באוניברסיטת ייל ותת-מזכיר המדינה והשתתף בניסוח החלטה 242, “[לפי החוק הבינלאומי], לישראל זכות ריבונות בגדה המערבית כפי שיש לה בחיפה…. [לפי החלטה 242], על ישראל לסגת ‘משטחים‘, לא ‘מהשטחים‘ ולא ‘מכל השטחים’, אלא מחלק מהשטחים, הכוללים את יו”ש, רמת הגולן, רצועת עזה וחצי האי סיני…. הצעות החלטה שקראו לנסיגת ישראל מכל השטחים נדחו בעצרת האו”מ וגם במועצת הביטחון של האו”מ…. ישראל לא נדרשה לסגת לגבולות הפריכים והפגיעים של 1949 (מותניים צרים של 15–25 ק”מ)… אלא לגבולות ‘בטוחים ומוכרים’… ב-1979 ישראל נסוגה מכל חצי האי סיני, המהווה 90% מסך השטחים השנויים במחלוקת….”

כמו כן, לפי השופט סטיבן שוובל, שהיה נשיא בית הדין הבינלאומי, סגן היועץ המשפטי של מחלקת המדינה ופרופסור למשפט בינלאומי באוניברסיטת ג’והנס הופקינס, “הכיבוש הישראלי הוא תוצאה של מלחמת מגן ישראלית ולא תוקפנות…כפי שברור מהצעדים התוקפניים של מצרים, [סוריה] וירדן לפני שפרצה המלחמה…. סיפוח מזרח ירושלים והגדה המערבית על ידי ירדן ב-1950 היה בלתי חוקי…. שינוי קווי שביתת הנשק מ-1949 על ידי ישראל היה חוקי….”

מעמד יו”ש לפי החוק הבינלאומי מעוגן בסדרת הסכמים בינלאומיים מאושררים:

• ב-2 בנובמבר 1917 באה לעולם הצהרת בלפור שקראה להקמת בית יהודי לאומי על שתי גדות הירדן, תוך שמירה על הזכויות האזרחיות והדתיות של כל התושבים הלא-יהודים.
• ב-24 באפריל 1920, עם תום מלחמת העולם הראשונה, חילקה ועידת סן רמו את האימפריה העות’מאנית, הקימה כ-20 מדינות ערביות ואישררה את הצהרת בלפור.
• ב-24 ביולי 1922 העניק/אשרר חבר הלאומים את המנדט הבריטי בפלשתינה להקמת הבית הלאומי היהודי באופן בלעדי.
• ב-24 באוקטובר 1945, עם הקמת האו”ם, כלל סעיף 80, פרק 12 במגילת האו”ם את המנדט הבריטי בפלשתינה, התקף והשורד גם את קץ חבר הלאומים.
• בניגוד לסעיף 80, החלטת החלוקה של עצרת האו”ם מ-29 בנובמבר 1947 אינה תקפה ונחותה מהמנדט הבריטי בפלשתינה.

השורה התחתונה

התייחסות מחלקת המדינה לשליטת ישראל ביו”ש כ”כיבוש” וכ”בלתי חוקית” מעוגנת בטעויות ובסילוף החוק הבינלאומי, הפוגעים במאמצים לשדרוג יציבות אזורית ודו-קיום בשלום, וגורמים לעידוד בלתי-מכוון של הטרור הפלסטיני, חיזבאללה ואיראן.

נוסף לכך, החלטת ארה”ב להעניש את ישראל ולמנוע ממוסדות מחקר ומדע ביו”ש השתתפות בקרנות משותפות לישראל וארה”ב – במקביל לפייסנות המורעפת על משטר האייתולות באיראן, “האחים המוסלמים” והרשות הפלסטינית – מתפרשת ככרסום בתדמית האסטרטגית של ארה”ב על ידי מדינות ערב פרו-אמריקאיות כגון ערב הסעודית, איחוד האמירויות ומצרים. מדינות אלו מרחיבות את שיתוף הפעולה הביטחוני והמסחרי עם ישראל למרות אי-ההתקדמות בסוגיה הפלסטינית. הן גם מהוות מטרה ללחץ אמריקאי; מתנגדות לאופציה הדיפלומטית של ארה”ב כלפי איראן; ומתוסכלות מהתגובה הפושרת של ארה”ב לתוקפנות האייתולות, הפוגעת ביצוא הנפט מהמפרץ הפרסי.

הסיכוי לשכנע את מחלקת המדינה והבית הלבן שמדיניותם כלפי יו”ש שגויה ופוגעת באינטרסים אמריקאים אינו גבוה. לעומת זאת, יש סיכוי גבוה יותר לשכנע את רוב המחוקקים בשני בתי הקונגרס, התומכים בישראל באופן שיטתי (למרות הכרסום בשנים האחרונות) ואשר עוצמתם שקולה לעוצמת הנשיא גם בנושאי חוץ וביטחון. לדוגמה, היו”ר הדמוקרטי של ועדת החוץ בסנאט, הסנטור רוברט מננדז, התנגד להסכם הגרעין מ-2015, מתנגד חריף למדיניות הנשיא ביידן כלפי איראן, וכמוהו סנטורים וצירי בית נבחרים דמוקרטים נוספים. נותר לקוות שמדיניות החרמות תסתיים על מנת שכלל אזרחי ישראל יוכלו לתרום ולהיתרם משיתוף הפעולה המדעי עם מקביליהם בארה”ב.

השגריר (בדימוס) יורם אטינגר הוא חבר תנועת הביטחוניסטים ומנכ”ל “במחשבה שנייה: יוזמה ישראל–ארה”ב”