הנרי קיסינג’ר המנוח נהג לומר שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. נראה שאמרה זאת דווקא נכונה יותר לתיאור ממשל ביידן בעת הזו, כאשר הוא משנה את הרטוריקה שלו כלפי ישראל בכלל וממשלת נתניהו בפרט. ביידן ואנשיו השמיעו בשבועות האחרונים התבטאויות ביקורתיות כלפי ישראל, שהיינו מצפים שיישמרו לחדרים סגורים. אנשי הממשל, כולל ביידן עצמו, מדגישים את אי הסכמותיהם עם ישראל ועם נתניהו אישית.

למשל, בנאום מצב האומה השנתי שלו, ביידן נתן התחייבות ערטילאית לביטחון ישראל, אך ברוב הזמן שהקדיש למלחמה בעזה הוא פנה ישירות להנהגה הישראלית, מבלי לנקוב בשמו של נתניהו מפורשות, כדי להזהיר אותה שחלילה לא תשתמש בסיוע הומניטרי כקלף מיקוח. זאת, בעוד ישראל מעולם לא שקלה צעד כזה, ולמעשה הכניסה יותר משאיות סיוע ביחס לתקופה שלפני המלחמה – על אף שמדובר באוכלוסיית אויב בזמן מלחמה. סגנית הנשיא האריס אף אמרה בנאום שנשאה לאחרונה שהמצב בעזה הוא קטסטרופה הומניטרית וקראה להפסקת אש מיידית. זו הייתה הפעם הראשונה שבכירה כל כך בממשל משתמשת בצמד המילים הללו.

שינוי הטון של הממשל כלפי המלחמה

בריאיון ל-MSNBC נשאל ביידן מהו הקו האדום שלו כלפי ישראל, ואם הדבר כולל תמרון קרקעי ברפיח. הוא לא ענה ישירות על השאלה, וענה שאי אפשר שעוד 30,000 עזתים ימותו. התקשורת הממסדית בישראל ובארה”ב דיווחה על התבטאות זו כאילו הקו האדום של ביידן הוא תמרון קרקעי ברפיח באופן כללי. לאחרונה אנחנו שומעים דיווחים שאנשי ממשל שוקלים לשבור את הכלים ואפילו להתנות סיוע צבאי בכך שלא ישמש ברפיח; יש אף קריאות להימנע משימוש בווטו אמריקאי במועצת הביטחון של האו”ם.

האם ביידן רק רוצה להתנגח בנתניהו, אשר נחשב לפרסונה נון גרטה בשמאל האמריקאי, ושאותו הוא מאשים אישית בכל הסבל בעזה, וההתנגשות הפומבית הזו נועדה אך ורק לרצות בייס דמוקרטי ופרוגרסיבי אשר מתוסכל ממדיניות ביידן כלפי ישראל? או שמא ביידן באמת משנה כיוון ממשי ולא רק הצהרתי?

לדעתי, האמת נמצאת איפשהו באמצע. ביידן אכן מוּנע משיקולים אלקטורליים, עיין ערך “אסטרטגיית דירבורן מישיגן” (ביידן שלח את סגן היועץ לביטחון לאומי להתנצל בפני מנהיגים מוסלמים על התנהגות הממשל מול ישראל), אך הוא ואנשי ממשלו נוהגים בצורה עקבית במדיניות חוץ רכה של הימנעות מהקרנת עוצמה צבאית מתוך מחשבה שאפשר לשמר יציבות במזה”ת באמצעות המונח המכובס “containment” – “הכלה”. הממשל מנסה להימנע מכל עימות ישיר עם ציר הרשע האיראני מחשש להסלמה, בייחוד עכשיו כשזו שנת בחירות. אנשי הממשל מחזיקים בתפיסה שאפשר להימנע מעימות ולדחות אותו קדימה. ככל שדוחים את העימות למועד מאוחר יותר, המדיניות מראה הצלחה גדולה יותר.

הבעיה היא שבגיאופוליטיקה, בדומה לשוק ההון, ציפיות ואמונות לפעמים יותר חשובות מהמציאות עצמה. אם ארה”ב תצטייר כבעלת ברית בלתי אמינה שאינה עומדת לצד בעלות בריתה, ודאי בשעת מלחמה, הדבר רק יתמרץ את ציר איראן–חמאס להיות התקפי יותר, בידיעה שארה”ב תתקפל או תזרוק את ישראל מתחת לגלגלים. בשבועות האחרונים, בולט קו מחשבה זה של חמאס וחיזבאללה בטענתם שארה”ב עוזבת את ישראל, ולכן זה לא הזמן להתפשר.

מדיניות מוּנעת טווח קצר, ולא ארוכת טווח

לממשל יש אינטרס שבקדנציה שלו יהיה שקט תעשייתי, ולכן הוא יעדיף לשחוק את ההרתעה של ארה”ב לשנים קדימה בהנחה שהדבר לכאורה יביא אשליה של שקט לטווח הזמן הקצר. אנחנו כבר רואים את התהליך הזה קורה. זה לא קורה רק משיקול פוליטי קר אלא מתפיסת גיאופוליטית שמתבססת על חוסר הבנה של השחקנים האזוריים במזרח התיכון ושל צורת החשיבה שלהם. קברניטי אמריקה לא מבינים שדימוי של רצון להימנע מעימות בכל מחיר רק מביא את העימות – ובצורה שפחות נוחה לאמריקה ויותר נוחה ליריביה.

הממשל נוהג בצורה דומה ללווה שנמצא בחובות ולוקח הלוואות נוספות כדי לכסות את חובו העכשווי, אך רק מגדיל את מצוקתו הכלכלית ומכניס את עצמו לבור כלכלי תחת המחשבה שדחיית הקץ תפתור את הבעיה במקום שתעמיק אותה. באופן דומה, ככל שארה”ב תימנע יותר מעימות עם כוחות הציר האיראני שבונים את עצמם בטווח זמן הקצר, התמודדות מולם בעתיד, כשהם חזקים יותר, תגבה מחיר הרבה יותר גדול מארה”ב ומבעלות בריתה.

רק לאחרונה, בשימוע בקונגרס, העיד מפקד פיקוד מרכז בצבא ארה”ב, מייקל קורילה, כי ארה”ב לא מרתיעה את איראן וכי היא לא גבתה שום מחיר לפעילות משמרות המהפכה באזור. דוגמה אחרת לניסיון להגיע לשקט בכל מחיר היא עדותו של ראש ה-CIA ויליאם ברנס מול הסנאט, וההדגשה שלו את הצורך להגיע להפסקת אש כדי לעזור “לילדים הגוועים” של עזה.

חמאס ואיראן שמו לב למדיניות האמריקאית המבולבלת ומנצלות זאת לקדם את האינטרסים שלהן. תפיסת הפייסנות האמריקאית פוגעת בישראל ובארה”ב במימוש יעדיהן המדיניים. לראיה, לאחר שישראל הסכימה לעסקת החטופים של ארה”ב, חמאס סירב. מדוע הוא סירב? הוא סירב כי על פי דיווחים סינוואר מרוצה מהלחץ הבינ”ל על ישראל ואין לו שום אינטרס להגיע לעסקה כשהלחץ על ישראל גובר והזמן משחק לטובתו. אם ארה”ב כל כך נחושה להגיע להפסקת אש, למה שחמאס ישלם מחיר עבורה? האינטרס של סינוואר הוא למשוך כמה שיותר זמן ואז הוא כבר יקבל עסקה יותר נוחה לו, לאחר שישראל תיכנע ללחץ האמריקאי. סינוואר קורא את מפת הלחצים ונוהג בצורה רציונלית על פי התמריצים שהאמריקאים, בצורה לא מכוונת, יוצרים עבורו.

פייסנות אמריקאית פוגעת במו”מ עם חמאס

מבחינת ארה”ב, הרבה יותר נוח ללחוץ על ישראל. ארה”ב במערכת יחסים עם ישראל ויש לה יכולת השפעה ישירה עליה בגלל התלות הישראלית בארה”ב במישור הצבאי והדיפלומטי. באופן טבעי אנשי מחלקת המדינה רוצים להגיע לאיזשהו שינוי כדי שיוכלו להציג איזשהו “הישג” במלחמה הזאת, ולכן הם בוחרים בנתיב הפשוט יותר של לחץ דווקא על בעלת בריתם. בגלל סדר הדברים הקיים – הימצאות בשנת בחירות, הצורך להביא “הישג”, ריצוי הבייס האלקטורלי שלו – ממשל ביידן מוּנע מאינטרסים עצמיים שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרס האמריקאי (והמערבי). התנהלות אמריקאית זו גם חושפת טפח שלילי ביותר לגבי קבלת החלטות אמריקאיות כאשר ישנו לחץ פנימי ויוצרת תמריץ חיובי עבור הציר האיראני להמשיך לעבוד בציר זה כדי להניע מדיניות חוץ אמריקאית שמתכתבת עם האינטרס שלו.

ברגע זה נראה שמדיניות החוץ של ממשל ביידן אינה מנוהלת תוך מחשבה אסטרטגית ארוכת טווח של יצירת תמריצים חיובים עבור שחקנים אזוריים ששוקלים להצטרף לציר הישראלי–אמריקאי–אנטי איראני. איך מדינות הציר הסוני המתון שחוששות מאיראן יגיבו אם ישראל, בעלת הברית הקרובה ביותר של ארה”ב, ברגע האמת נעצרת מהכרעת המערכה? האם ממשל ביידן לא יודע שמדיניות פייסנית היא הרסנית לטווח זמן הארוך? קשה לי להאמין. מה שיותר סביר הוא שהממשל מנהל מערכה של מדיניות פנים ולא של מדיניות חוץ בשנת בחירות. מי היה מאמין שייתכן שמי שיקבע את האסטרטגיה הצבאית של ישראל הם עשרות אלפי בוחרים במישיגן?

מאמר זה פורסם במקור בYnetnews

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט מדיניות הפנים של ביידן ביחס למלחמה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

האמריקאים אף פעם לא הצטיינו יתר על המידה ביצירת תנאים למימוש יעדי מדיניות החוץ שלהם. הדבר נכון ביתר שאת לגבי הניסיון האמריקאי להשפיע על הזירה הפנים-הישראלית. הכישלון האמריקאי להבין את התנועות הפוליטיות בישראל ואת דעת הקהל הישראלית מוביל למדיניות שגויה שמביסה את עצמה.

הסנאטור הדמוקרטי הבכיר ביותר ומנהיג הרוב בסנאט, צ’אק שומר, שידוע כידיד ותיק של ישראל, הפריד בנאום שנשא לאחרונה בין העם בישראל – והמחויבות שלו אליו – לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו ו”ממשלתו הקיצונית”, שמובילה מדיניות מזיקה לישראל. שומר ודמוקרטים תומכי ישראל אחרים, כמו הנשיא ג’ו ביידן, מציגים את עצמם בתור המגינים האמיתיים של ישראל. לדעתם, המשמעות היא שלפעמים צריך להגן על ישראל מעצמה. נימה זאת ניכרת מאוד גם בנאומי הנשיא ביידן וסגניתו קמלה האריס, שבהם הם מפרידים בין נתניהו לבין הישראלים עצמם, ומפנים את כעסם אל נתניהו וממשלתו.

הקריאה של שומר לנתניהו להתפטר על מנת שיוכלו להתקיים בחירות וההנהגה הישראלית תוחלף הייתה ביטוי לחוסר הבנה של דעת הקהל הישראלית. שומר איננו מבין שניסיון של התערבות חיצונית בזירה הפוליטית הישראלית אינו משהו שהישראלים ייקחו בקלות, וכך נוכחנו לראות שאפילו יריביו הפוליטיים המרים ביותר של נתניהו גינו את ניסיון ההתערבות של שומר בזירה הפוליטית הישראלית. לא רק שהדבר לא יחליש את נתניהו; זה בדיוק מה שמחזק את נתניהו ואת הנרטיב הפוליטי שלו. נתניהו מציג עצמו כמי שמגן על ישראל ושומר על האינטרסים שלה בבלימת לחצים בינלאומיים שיכפו עליה לקבל החלטות שנוגדות את האינטרס הביטחוני שלה. שומר כמובן לא מבין את הדבר הזה ולא מבין שפעולותיו רק מחזקות את נתניהו.

נתניהו – שם נרדף לכל מה ששנוא על השמאל האמריקאי

אי הבנה של דעת הקהל הישראלית קיימת בקרב ליברלים אמריקאיים בשל מספר סיבות. ראשית ליברלים תומכי ישראל לא אוהבים את נתניהו עצמו, בלשון המעטה. נתניהו הוא שם נרדף לכל מה ששנוא על השמאל האמריקאי: מנהיג שדומה לרפובליקן, מונע שלום, מחרחר מלחמה, מושחת, מפר זכויות אדם, וסמכותן מקביל למנהיגים סמכותניים אחרים כמו אורבן או פוטין. בעיני אותם חוגים, נתניהו הוא לא רק פוליטיקאי, אלא מושא מטאפיזי המכיל את כל הרעות החולות של העולם, ובכך הוא הפך לקונספט העומד בפני עצמו.

במעגלי שיח כאלה, נתניהו מוצג כפוליטיקאי שמוצמדות אליו כל הרעות של ישראל, והוא מושא דמוניזציה ששונאי ישראל בדרך כלל שומרים לישראל. במקום “ישראל” הם אומרים “נתניהו”. במקרים קיצוניים יותר של אנטישמיות רעילה, הדמונולוגיה האנטישמית מוצמדת ישירות לנתניהו, במקום ליהודים בצורה גלויה יותר, כמו הקריקטורה מהעיתון הקנדי שהציגה את נתניהו כערפד צמא דם. נתניהו הוא רדיואקטיבי מבחינת השמאל האמריקאי היהודי והשמאל הפרו-ישראלי, ברוח מאמריו של העיתונאי הליברלי-היהודי תומס פרידמן – שפעמים רבות משקף באופן הבוטה ביותר את הזרם הזה. לאורך שנים, נתניהו הפך גם להיות מושא הכעס והביקורת של תומכי ישראל ליברלים, אשר עושים הפרדה בין אהבתם לישראל עצמה לבין התיעוב למדיניות של ישראל שהיא שיקוף של נתניהו.

בין אם כתוצאה ממעשיו ובין אם לאו, נתניהו נהפך בעיני אותם מעגלים למחסום בפני שלום ויציבות באזור. לכן, לדידם רק דרך הזזתו מכיסאו יוכלו לתפוס את הנהגת המדינה קולות פרגמטיים יותר, המקובלים על וושינגטון, כדוגמת לפיד וגנץ, שיובילו לשינויים שאותם הממשל היה מקבל – כמו חיזוק הרשות הפלסטינית – כדי ליצור דימוי של שיפור המצב.

ביידן, שומר ודמוקרטים אחרים אינם מבינים שהמדיניות שממשלת ישראל בראשות נתניהו מובילה איננה גחמה פרטית שלו או של “ממשלתו הימנית קיצונית”, אלא מדיניות של לחימה שהייתה פחות או יותר זהה עבור כל אדם שהיה נבחר להיות ראש ממשלה בישראל. השאיפה להשמיד את גדודי חמאס ברפיח ולמוטט את השלטון הצבאי והאזרחי בעזה היא קונצנזוס מוחלט בישראל. לפיכך, כל ניסיון ליצור הפרדה בין האינטרס הישראלי למדיניות שמובלת ע”י הממשלה בראשות נתניהו עצמו נדון לכישלון וכל מדיניות שמתבססת על אי הבנה זו תיכשל.

ההפרדה בין נתניהו וישראל לא קיימת רק מחוסר הבנה בסיסי של דעת הקהל בישראל אלא גם נועדה לצורך יצירת איזון עדין בין ביקורת על ישראל והגנה על ישראל עבור הזירה הפוליטית הפנימית האמריקאית. ביידן ושומר מציגים את עצמם כדודים האוהבים מאמריקה שרואים את עצמם כמצילי ישראל מנתניהו, שמוביל את ישראל לאבדון עם מדיניות לא נכונה. זהו מסר שמתכתב גם עם הצדדים בשמאל שרוצים לראות את ביידן נוקשה יותר מול ישראל, אך לא בצורה כזאת שהייתה גורמת ליהודים ליברלים ודמוקרטים אוהבי ישראל לנטוש את ביידן.

חוסר הבנה של הממשל איננו מסתכם רק בזירה הישראלית, אלא גם בפרשנות של דבריהם על ידי אויבי ישראל ומנהיגים אזוריים אחרים. מנהיגי חמאס וחיזבאללה עוקבים כבר שבועות אחר ההתבטאויות של אנשי הממשל האמריקאי ובוחנים כיצד התמיכה בישראל נחלשת. זהו חלק מהאסטרטגיה ארוכת הטווח שלהם, וכל סיגנל מצד איש ממשל כמו שומר, שנושא נאום שמרמז על היחלשות התמיכה האמריקאית בישראל, רק מחזק את אויבי ישראל לא להתפשר מול ישראל משום שהלחץ האמריקאי יעשה את שלו. אמונות לגבי העתיד חשובות כמו המציאות בשטח – אם אויבי ישראל יאמינו שבעתיד מצבם יהיה טוב יותר, הם פחות ייטו לפשרות ויהיו יותר תוקפניים. אם אויבי ישראל יֵדעו שישראל תמיד תקבל את הגב של אמריקה הגדולה, הם יעשו חישוב ארוך טווח אם שווה בזמן הקרוב להיכנס למערכה ארוכה עם ישראל.

בשביל לנהל מדיניות אפקטיבית שמצליחה לשנות את המציאות לטובת אינטרס כלשהו, על מנהלי המדיניות קודם כול להבין נכוחה את המציאות הקיימת, גם אם היא אינה מתכתבת עם נרטיב פוליטי שנוח להם. מדיניות שנובעת ממשאלות לב ומכפייה של אמונות על המציאות לא זאת בלבד שתביס את המטרה שלה עצמה אלא גם תגרום לנזק כמעט בלתי הפיך.

מאמר זה פורסם במקור בYnetnews

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט הבית הלבן לא מבין את הפוליטיקה הפנים-ישראלית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המתקפה האיראנית כשלה לחלוטין ויצרה הזדמנויות חשובות שיכולות להועיל למדינת ישראל. עם זאת, יש לה גם השלכות שעלולות לסכן את האזור ואולי את העולם כולו.

המתקפה האיראנית שהתרחשה בלילה שבין ה-13 ל-14 באפריל החזירה אותי לשנת 91. באותה שנה הייתי סמ”פ צעיר בבסיס הטירונים של חיל הנדסה, וברקע החלה מלחמת המפרץ, שבה נורו לראשונה טילים בליסטיים מעיראק לתוך שטח ישראל. למדינת ישראל באותה תקופה לא הייתה כל יכולת להתמודד עם האיום הזה. ראש הממשלה דאז יצחק שמיר ז”ל הבין זאת, ועל אף שהיה ידוע כמנהיג תקיף, בחר שלא להגיב ונתן לאמריקאים לפעול במקומנו.

לאחר מלחמת המפרץ הבינה מדינת ישראל שהיא מוכרחה לבסס מערך הגנה על שמי הארץ כדי להתמודד בכוחות עצמה עם איומים עתידיים. במרוצת השנים המערך הזה התפתח והשתנה. בהתחלה קראו לו מערך הנ”מ (נגד מטוסים), אך בהמשך השתנה שמו למערך ההגנה האווירית, מתוך הבנה שהאיומים לא מגיעים רק ממטוסים אלא גם מטילים, רקטות, כטב”מים ורחפנים. עם הזמן התפתחו גם מערכות היירוט. התחלנו עם מערכת החץ ליירוט טילים בליסטיים, ובהמשך פותחו מערכת כיפת ברזל שמגינה מפני טילים לטווח קצר, ומערכת קלע דוד שנותנת מענה לטילי שיוט ולחלק מאיומי הכטב”מים. במקביל התפתחו גם היכולות של מטוסי חיל האוויר, וחלק מהיירוטים אכן נעשים באמצעות מטוסים, כמו שראינו במקרה של הירי האחרון מתימן.
מערך ההגנה האווירית מורגל להגיב מול מתקפות מצד חמאס וחיזבאללה, אך המתקפה האחרונה הייתה המבחן האמיתי עבורו, מאחר שזו הייתה הפעם הראשונה שבה הוא נדרש להתמודד עם ירי שמגיע ישירות מאדמת איראן. הירי גם היה מסיבי מאוד, וכלל מעל 300 שיגורים של כטב”מים, טילי שיוט וטילים בליסטיים. למרות האתגר הענק, מדינת ישראל, תוך שילוב מאמצים עם האמריקאים והירדנים, הצליחה ליירט 99% מהשיגורים הללו. מדובר בהישג חסר תקדים והיסטורי מבחינה הגנתית, אבל חשוב להבין שלאירוע הזה יש השלכות גדולות שעוד ישפיעו על המערכה.

קיבלנו הזדמנויות במחיר אפסי – עכשיו רק צריך לנצל אותן

במתקפה הזאת ניסתה איראן להשיב את כבודה, אבל בפועל היא חרצה את דינה גם מבחינה תדמיתית וגם מבחינה מדינית וצבאית, והעניקה לישראל הזדמנויות חשובות במחיר אפסי.

בהיבט התדמיתי, ראינו שאיראן יותר חלשה מכפי שצפינו ושישראל אף יותר חזקה מכפי שקיווינו. על פי דיווחים זרים, כמחצית מהרקטות התפרקו בדרכן לישראל, ומכך אפשר ללמוד על הכשירות הנמוכה יחסית של המערכות האיראניות. בו בזמן, מדינת ישראל הפגינה יכולת התגוננות חסרת תקדים, והוכיחה מעל לכל צל של ספק שהיא מסוגלת להתמודד עם איום הטילים האיראני. וכך, אחרי שנים רבות שבהן נשאלה השאלה מה יהיה אם איראן תירה עלינו, קיבלנו את ההזדמנות לראות שהמתקפה האיראנית היא לא כצעקתה, ולהיפטר מהחששות הכבדים שליוו אותנו.

ההזדמנות השנייה שהביאה המתקפה האיראנית קשורה בדעת הקהל העולמית. איראן עומדת מאחורי כל מהלך במלחמת חרבות ברזל, אבל עד כה היא הצליחה ליצור בידול בינה לבין ארגוני הפרוקסי שהיא מפעילה, ולא לשאת באשמה. במתקפה זו איראן יצאה מהצללים ונחשפה במלוא רשעותה, ועכשיו ברור באופן שלא משתמע לשתי פנים עד כמה היא מסוכנת לעולם.

מדובר בטעות אסטרטגית גדולה מאוד מצד איראן, כי עכשיו גם אירופה וגם ארצות הברית מבינות שהן מוכרחות להצר את צעדיה. כבר בבוקר שאחרי המתקפה התכנסה ועידת הG7 שבה גינו כל מנהיגי המדינות המתועשות את איראן. אני צופה שיש כאן הזדמנות לקדם מחדש סנקציות משמעותיות בכל הקשור לפיתוח היכולות הגרעיניות של איראן. סנקציות כאלו לא רק יאטו את ההתעצמות הצבאית שלה, אלא גם ינחיתו מכה קשה על הכלכלה האיראנית המדשדשת, ובכך יהוו איום גדול על המשטר.

חשוב להבין שדעת הקהל המערבית היא לא היחידה שהשתנתה בעקבות המתקפה. גם מדינות ערב שנמצאות בצידו השני של המתרס מבינות עכשיו שאיראן היא ראש הנחש, ושיש הכרח להתאחד נגדה. ההזדמנות השלישית שקיבלנו מהמתקפה, אם כך, היא זרז ליצירת ברית עם הסעודים ועם כל העולם הסוני מול הסכנות שאיראן מציבה לאזור.
ההזדמנות הרביעית והחשובה שהשגנו היא היפוך הנרטיב. בתחילת המלחמה ישראל נהנתה מתמיכה כמעט מלאה של מעצמות העולם, אך התמיכה הזאת התחלפה מהר מאוד בביקורת קשה. עכשיו תשומת הלב מופנית לאיראן, וישראל שוב נתפסת כקורבן, ויש לה לגיטימציה מחודשת להגן עצמה. היפוך זה יכול לתת לנו מרחב פעולה משמעותי שיאפשר לנו לסיים את העבודה בעזה וגם לפעול מול חיזבאללה בלבנון.

המדיניות האמריקאית: מסר מסוכן למעצמות האויב

ארה”ב היא לא רק בת ברית של ישראל – היא מעצמה עולמית וכוח אזורי משמעותי. ככזאת, יש לה אחריות לשמר מאזן אימה כדי להבטיח את היציבות הגלובלית. בפועל היא משדרת חולשה, ובמקום למנוע סכסוכים, היא רק מחריפה אותם.

חוסר הנכונות של ארה”ב להציג איום צבאי מפורש ולתקוף את איראן פגע אנושות ביכולת ההרתעה שלה, והוא זה שאפשר לכל המתקפה הזאת להתרחש מלכתחילה. אולם הבעיה האמיתית חורגת מגבולות איראן. הסכנה הגדולה היא שגם רוסיה, סין וצפון קוריאה מסתכלות על היעדר הנחישות של האמריקאים ומרגישות שיש להן חופש פעולה נרחב בחזיתות שלהן. אם רוסיה אכן תחליט להחריף את המתקפה שלה באוקראינה ואף להתפשט לאזורים נוספים באירופה, אנחנו נמצא את עצמנו על סף מלחמת עולם שלישית.

בניגוד לפסיביות האמריקאית, מדינת ישראל תהיה חייבת להגיב למתקפה האיראנית. התגובה הזאת לא מוכרחה להיות מיידית – היא צריכה לבוא בזמן ובמועד שמתאים לישראל, ולפי סדר העדיפויות שלה.

תלות או חירות? כך תבטיח מדינת ישראל את עצמאותה

המתקפה האיראנית התרחשה בסמיכות לחג הפסח, ואי אפשר שלא לחשוב על המשפט האלמותי: “בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו”. ואכן, גם לאחר שיוסר האיום האיראני תידרש מדינת ישראל להמשיך להתמודד עם אויבים נוספים. יש שתוהים כיצד אפשר להגיע לחירות במציאות שבה אנחנו חיים על חרבנו, אבל בעיניי היכולת להגן על עצמנו בכוחות עצמנו היא החירות הגדולה ביותר שאדם ואומה יכולים לבקש.

כדי להגיע למצב שבו אנחנו יכולים לדאוג לביטחון שלנו בכוחות עצמנו, מדינת ישראל חייבת לצמצם תלות בגורמים חיצוניים. בראש ובראשונה צריך להשקיע בתעשייה הביטחונית ובכושר הייצור, ולדאוג להיקף חימוש נרחב ולמאגר חלקי חילוף, כדי שלא נצטרך להיות תלויים בסיוע קריטי ממדינות זרות ולהתמודד עם הגבלות כאלה ואחרות.

באופן דומה המדינה צריכה לשאוף לעצמאות בענפי הבנייה והחקלאות, כדי שנוכל לדאוג לביטחון תזונתי ולכושר ייצור חקלאי בלי תלות ביבוא מוצרים או בעובדים זרים וּודאי שבלי תלות בפועלים פלסטינים.

אנחנו גם חייבים להשתחרר מהתפיסות השגויות שלפיהן מלחמות מסתיימות בתוך מספר שבועות ושדי לנו בצבא קטן וחכם. אנחנו רואים עכשיו שמלחמות יכולות להימשך גם שנים, ושאנחנו חייבים להחזיק צבא גדול וחכם.

לצד הגברת העצמאות חשוב גם לחזק בריתות. כמו כל מדינה בעולם, גם אנחנו צריכים מטרייה מדינית ושותפים אסטרטגיים וככל שנהיה יותר חזקים ובלתי-תלויים כך תגדל היכולת שלנו לכרות בריתות משמעותיות.

סיפור יציאת מצרים שאנחנו עתידים לספר בו בשולחן ליל הסדר מחבר אותי גם לכוח החזק ביותר ביקום – כוח הרצון. בחג הפסח התחלנו את המסע שלנו לארץ ישראל, שבו למדנו שיעור גדול על כוח רצון, וגילנו שמה שמניע אותו הוא האמונה בצדקת הדרך.

כשנתיים לאחר יציאת מצרים, כשהגיעו בני ישראל למדבר פארן, שלח משה שנים-עשר מרגלים לתור את הארץ. עשרה מרגלים טענו שאין ביכולתנו לכבוש את הארץ, ובכך גזרו על בני ישראל ארבעים שנות הליכה במדבר. רק שני מרגלים, יהושע בן-נון וכלב בן-יפונה, האמינו שהמשימה הזאת אפשרית, אך קולם נבלע.

גם במלחמת חרבות ברזל אנחנו נחשפים למנהיגים ולבכירים שאיבדו את האמונה בצדקת הדרך, ואיתה גם את כוח הרצון ואת הביטחון ביכולתנו להכריע את אויבינו. אותם מנהיגים משמיעים דעות חלשות ומחלישות, ומסכנים את קיומנו בארץ ישראל. לקראת חג הפסח אני מאחל לכולנו לקבל את האמונה של המרגלים שלא חששו לרשת את הארץ, וכדברי כלב בן-יפונה שהיסה את העם: “עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ” (במדבר, פרק י”ג, פסוק ל).

הפוסט ארבע הזדמנויות וסכנה אחת: תובנות מהמתקפה האיראנית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בתקיפה האכזרית של הקהל שהגיע לשמוע את הקונצרט בקרוקוס סיטי הול בפרברי מוסקבה ב-22 במרץ השנה נרצחו כ-137 בני אדם. זאת הייתה מתקפת הטרור הקשה ביותר ברוסיה ב-20 שנה האחרונות. דאעש לקח אחריות לפיגוע, תחילה דרך סוכנות הידיעות של הארגון, “אעמאק”, מה שגרר טענה רוסית כי מדובר ב”פייק ניוז” ואיפשר לה להמשיך לקשר את המתקפה לאוקראינה. ואולם, לאחר מכן התברר כי הפיגוע בוצע על ידי שלוחה של דאעש, “המדינה האסלאמית – מחוז ח’וראסאן” (ISIS-K), שלוחת הארגון באפגניסטן, באיראן ובפקיסטן, ואחת הזרועות הפעילות ביותר שלו בשנים האחרונות. נוסף על כך, אופן הפעולה – חמושים עם נשק אוטומטי המסתערים על בניין – מזכיר תקיפות דומות של דאעש בעבר.

מדוע דאעש מחוז ח’וראסאן תקף ברוסיה?

ככלל, דאעש מחוז ח’וראסאן הוא הסניף הנמרץ והעקבי ביותר של הארגון הסלפי בפיגועים באירופה. בשנה האחרונה דאעש מחוז ח’וראסאן תכנן כ-21 פיגועים ב-9 מדינות, לעומת 8 פיגועים בשנה הקודמת.

הסניף הרצחני הזה, שהיה נתון ללחץ מצד הכוחות המיוחדים האפגניים והכוחות האמריקאיים, ניצל את נסיגתה של ארה”ב מאפגניסטן ב-2021 כדי להתחזק ולגייס עוד פעילים בכל אחד מ-34 מחוזותיה של אפגניסטן.

מי שעוד ניצלה את הנסיגה האמריקנית מאפגניסטן היא רוסיה, כדי להרחיב את השפעתה באזור מרכז אסיה דרומה. רוסיה הידקה קשריה עם איראן מחד גיסא, ואת יחסיה עם הטליבאן, השולט באפגניסטן, מאידך גיסא. דבר זה כמובן עורר את זעמו של דאעש.

רק לאחרונה שיגר הטליבאן לרוסיה את הנספח הצבאי הראשון שלו, אחמד יאסר, בנו של אחד ממנהיגיו הבכירים של הארגון. באמצעות שיתוף פעולה צבאי, מעוניין הטליבאן לחזק את היחסים עם מוסקבה, שמעוניינת מצידה להרחיב את השפעתה באזור.

דאעש בכלל, ודאעש מחוז ח’וראסאן בפרט, הכריזו זה מכבר על כוונתם לפגוע ברוסיה. הם הזכירו את הכיבוש הצבאי המוקדם של רוסיה באפגניסטן בשנות ה-80, ואת ההיסטוריה הארוכה של מבצעיה נגד קהילות מוסלמיות ברוסיה, ובמיוחד באזור צ’צ’ניה. כמו כן, הם ציינו את התמיכה של רוסיה במשטר האכזרי של בשאר אל-אסד בסוריה.

האזהרות מהמערב נפלו על אוזניים ערלות

דאעש כבר ביצע פיגועים ברוסיה, בשנים 2016–2019. פיגועים נוספים סוכלו בשנים 2021–2023. נתון רלוונטי נוסף הוא שמרבית מלוחמי דאעש מחוז ח’וראסאן שנעצרו ברחבי אירופה במהלך השנתיים האחרונות היו אזרחים רוסים או ממרכז אסיה (כמו המחבלים הטג’יקים שביצעו את מתקפת הטרור באולם הקונצרטים במוסקבה).

המעצרים האחרונים התרחשו בתחילת מרץ, כאשר הרשויות ברוסיה טענו כי סיכלו פיגוע מתוכנן בבית הכנסת הגדול במוסקבה. חודש קודם לכן אזרח רוסי שהואשם בקשרים לדאעש נעצר בפולין, בעוד אחר נעצר כשעבד בבניית מתקן גרעיני בטורקיה.

לפני הפיגוע באולם הקונצרטים מסרו לרוסים ארה”ב וחמש מדינות נוספות מידע מודיעיני המתריע על תכנון מתקפות של דאעש מחוז ח’וראסאן במוסקבה. אזהרות אלו נפלו על אוזניים ערלות ונדחו על הסף על ידי הקרמלין בטענה כי נועדו להכפיש את רוסיה.

בשנים האחרונות, מרב מתקפותיו של דאעש מחוז ח’וראסאן היו באפגניסטן, ומרביתן כוונו נגד קהילת ההזארה השיעית. פיגועים בולטים של מחוז ח’וראסאן היו, לדוגמה, פיגוע ההתאבדות מחוץ לשדה התעופה בקאבול, באוגוסט 2021, בעיצומו של הפינוי, שהביא ל-170 אזרחים ו-13 אנשי צבא ארה”ב הרוגים. דוגמה נוספת היא פיגוע מטען שביצע הארגון בשגרירות רוסיה בקאבול בספטמבר 2022, שבו נהרגו לפחות שישה אנשים. דאעש מחוז ח’וראסאן אף ביצע את פיגוע ההתאבדות בקרמאן באיראן, בינואר 2024, שבו נהרגו כמעט 100 בני אדם בטקס לציון יום השנה הרביעי להתנקשות במפקד כוח קודס לשעבר, קאסם סולימאני.

למה דאעש לועג לחמאס

איראן ורוסיה מנהלות ברית אסטרטגית ויש להן אינטרסים משותפים רבים, וביניהם הנוכחות האיראנית בסוריה והלחימה בדאעש. שתי המדינות אף חברות בקואליציה שנקראת “4+1″, המורכבת מרוסיה, איראן, סוריה ועיראק, כשה”+” מציין את ארגון חזבאללה. הקואליציה הוקמה ב-2015 ואף הוקם עבורה בבגדד מרכז להחלפת מידע בנוגע לדאעש, כדי שהחברות בה יוכלו לתאם מראש את פעולותיהן נגד הארגון.

מעבר להתערבות הרוסית לצד משטרו של אסד נגד דאעש, הארגון הסלפי הקיצוני רואה ברוסיה כוח צלבני כופר, שאחראי לדיכוי סונים במקומות שונים בעולם, בדיוק כמו ארה”ב. כמו כן, רוסיה תומכת בחמאס ומארחת משלחות מטעמו במוסקבה. למה שזה יפריע לדאעש? מכיוון שדאעש מתנגד לחמאס ולועג לו, כארגון שחבר לאיראן השיעית, מה שנחשב בעיני דאעש לכפירה.

דאעש לועג לחמאס לא רק עקב החבירה לאיראן, אלא גם עקב התמיכה באל-קאעדה, שדאעש התפצל משורותיו. דאעש רואה בציר המשולש של איראן, אל-קאעדה וחמאס מקשה אחת, והוא מתנגד לציר זה בכל תוקף – בייחוד כאשר מנהיגו הנוכחי של אל-קאעדה, סייף אל-עאדל, יושב בטהרן.

עימות הרחק מתשומת הלב העולמית

נוסף לעוינות של דאעש כלפי רוסיה במסגרת הנעשה בסוריה, הארגון מתעמת מול הרוסים גם בזירה פעילה שרחוקה מאוד מן התקשורת העולמית: אזור הסאהל באפריקה. ארגונים רבים המסונפים לדאעש פעילים כבר שנים רבות באזור זה (כגון שלוחות של בוקו חראם, שהצטרף לדאעש, וארגונים נוספים כמו דאעש סאהל ודאעש מערב אפריקה). הארגונים האכזריים הללו פועלים במאלי, ניז’ר, בורקינה פאסו ואף במוזמביק במזרח אפריקה.

בדומה לאפגניסטן, שם ארה”ב נסוגה – ונכנסה רוסיה, כך קרה גם במדינות אלה, כאשר כוחות ארה”ב וצרפת נסוגו מצ’אד, מאלי וניז’ר. הרוסים סיפקו למדינות אלה סיוע צבאי באמצעות כוח וגנר הידוע לשמצה, כדי להילחם באסלאם הרדיקלי במחוזותיהן. דאעש מעוניין לפגוע ברוסיה על אדמתה, כיוון שצבאה נלחם בפעיליו שמנסים להרחיב את הח’ליפות האסלאמית ולהשתלט על אפריקה.

למרות היריבות בין דאעש לאל-קאעדה, שני הארגונים מתעצמים באזורים הרחוקים מתשומת הלב העולמית, כמו במדינות הסאהל באפריקה, קרן מזרח אפריקה ואף מדינות במזרח אסיה, בהן הפיליפינים. על המערב לשים לב לאיום הטרור הנשקף מארגונים אלה, על שלוחותיהם – והמתקפה במוסקבה היא תזכורת לכך שהאיום לא נעלם. הצמיחה המתמשכת של השלוחה המסוכנת של דאעש במחוז ח’וראסאן צריכה להדליק נורת אזהרה במערב לגבי התגוששות בין ארגונים קיצוניים באזורים מרוחקים שעתידים להכות במערב.

מאמר זה פורסם במקור בYnetnews

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט מה הביא את דאעש לבצע את הפיגוע במוסקבה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לאחרונה, באחת ממסיבות העיתונאים שערך הפנטגון לקראת המשימה האמריקאית להקמת נמל צף בעזה, נשאל דובר הפנטגון פאט ריידר איך יוודא הממשל שהסיוע ההומניטרי אכן מגיע לאזרחים ולא משמש להתחזקות חמאס. על שאלה זו ענה ריידר תשובה לא פחות ממדהימה: “אם חמאס באמת ובתמים מאמין שהעם הפלסטיני סובל, אז למה שירצה לקחת את הסיוע לעצמו? ניתן לקוות שעזרה זו תגיע לעם שזקוק לה יותר מכולם”.

בתשובה זו ריידר מודה שמדיניות הממשל האמריקאי מניחה שחמאס מתעניין בשלומם של הפלסטינים. בכך, הממשל נופל לציניות של חמאס, שבונה על הרצון הטוב של מדינות העולם ועל כך שהן רואות את סבל העזתים ומוכנות ללחוץ על ישראל כדי להקל עליו. חמאס משתמש בסבל של העזתים לצורכי תעמולה והפעלת לחץ על ישראל, והעובדה שגם ארה”ב נפלה למלכודת הזו רק מחזקת את התמריץ של הארגון להשתמש באוכלוסייה בתור מגן אנושי. חמאס מבין שהאסטרטגיה הזו עובדת ופוגעת בישראל יותר ממה שהיא פוגעת בו. במקום ליצור מנגנון חלוקת סיוע שירגיע את המצב ההומניטרי בעזה מחד גיסא, וימנע מהסיוע להגיע לחמאס מאידך גיסא, הממשל האמריקאי שוב עסוק באקטים הצהרתיים פומביים להרגעת דעת הקהל.

הנשק החזק ביותר של חמאס: יצירת משבר הומניטרי בעזה

בהמשך מסיבת העיתונאים נשאל ריידר לגבי הסיכונים של המשימה האמריקאית, בהם האפשרות שחמאס ישגר רקטות לכיוון אנשי הצוות האמריקאים. תשובתו נותרה דומה: “אם לחמאס באמת אכפת מהפלסטינים, הוא לא יירה על מקור הסיוע החיצוני”. בתשובתו הוא חשף את חוסר התכנון ההמשכי בחשיבה האמריקאית על עזה, ואת הכשלים הלוגיים הבסיסים ביותר בתוכנית הסיוע הזאת. בכך הוא משקף למעשה את חוסר ההבנה האמריקאי של המזרח התיכון בכלל, ושל העם הפלסטיני בעזה בפרט. מדיניות הממשל הולכת ונעשית יותר ויותר מבוססת תקווה מאשר פרגמטיות, מה שמעלה חשש אמיתי לגבי יכולתה של ארה”ב לפתח תוכניות הגיוניות לסכסוך בהמשך.

עבור ארצות הברית, הנראות של המצב בעזה עולה בחשיבותה על חשיבה ארוכת טווח שתיצור את התנאים לשיפור רווחת העזתים – כלומר, חשיבה שתביא למיטוט שלטון חמאס. בתור ארגון טרור ושחקן לא מדינתי, חמאס יכול להשתמש בנשק החזק ביותר בארסנל שלו, שהוא יצירת תנאים של משבר הומניטרי בעזה להפעלת לחץ בינלאומי. זהו כלי עבודה שמהווה מכפיל כוח עבור חמאס, והארגון מנצל אותו היטב כדי לזעזע את דעת הקהל העולמית.

במצב כזה ארגון הטרור תמיד יצליח להשיג ויתורים מהצד השני. חמאס לא מפסיד כלום ממוות של עזתים אלא רק מרוויח, ולכן אין לו כל אינטרס להימנע מפעולות המביאות להחמרת המצב ההומניטרי בעזה, תוך יצירת מראית עין של מאבק למען הפלסטינים. עם הכנסת סיוע הומניטרי אמריקאי דרך הים אין שום ערובה לכך שחמאס לא ישתלט עליו. בתרחיש הקיצון, שאיננו מופרך כלל, חמאס גם יוכל לתקוף את ספינות הקרב האמריקאיות בתירוץ לבחירתו: הגנה על העם הפלסטיני מפני פלישה מערבית, אי-קבלת סיוע ממעצמה שמסייעת ל”כיבוש” הישראלי בעזה, או כל סיבה תעמולתית אחרת.

שלושה תנאים ליציבות

מי שרוצה באמת לייצב את עזה ולמנוע מחמאס לצמוח בטווח זמן הארוך חייב להתעקש על שלושה תנאים: להשמיד את יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס, למנוע כל יחסי תלות בין האוכלוסייה האזרחית לחמאס, וליצור דה-רדיקליזציה במערכת החינוך כך שהיא תהיה נקייה מהסתה, ולא תיטע רעל בדור הבא של העזתים במטרה להפוך אותם למחבלים של מחר.

על מנת להגיע למטרות הללו ולצמצם את כמות ההרוגים בטווח הזמן הארוך, חייבים להכריע את חמאס בכל מחיר. אי-השלמת המשימה יגבה בטווח הארוך מחיר גדול גם מישראל וגם מהעזתים. זה המקום להיזכר שגם ארה”ב הייתה צריכה לקבל החלטות קשות מאוד במלחמת העולם השנייה, שהבולטת שבהן היא ההחלטה הגורלית להטיל שתי פצצות אטום על יפן. בטווח הקצר הפצצות הרגו מאות אלפי אזרחים, אך בטווח הארוך הן הצילו מיליונים, שכן יפן נכנעה בתוך ימים ספורים, ובכך נמנע הרג מיותר של מיליונים נוספים מהצד האמריקאי והיפני גם יחד.

במלחמה הנוכחית, לישראל אין כל כוונה לסיים את המערכה בעזה בדרך כואבת כמו זו שבה בחרו האמריקאים. היא בסך הכול מבקשת מרחב לגיטימציה לחסל את המערכות הצבאיות והשלטוניות של חמאס באופן הסטרילי ביותר שאפשר להשיג בתנאי קרב קשים אלה. כדי להבין עיקרון פשוט זה, רצוי להתחיל בהבנת האויב החמאסי עצמו – במקום להניח שהוא מעוניין בסוף בטובת האוכלוסייה העזתית.

המאמר פורסם במקור ב-ynetnews

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט אסטרטגיית חמאס עובדת על האמריקאים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

התקדמות כוחות צה”ל ברצועת עזה מסִבה נזקים חסרי תקדים לתשתיות האזרחיות ברצועה, ומחדדת את השאלה: איך תיראה עזה ביום שאחרי שוך הקרבות? נדרש גם להבין כיצד משתלבות מטרות המלחמה באסטרטגיה רחבה יותר, שתאפשר לגורמים המקומיים, האזוריים והבינלאומיים לקדם פתרונות מדיניים שיעלו בקנה אחד עם השאיפות והאינטרסים הישראליים. ללא תכלית מדינית ברורה עלול העימות הצבאי בעזה להסתיים בריק שלטוני שיידרדר לכאוס ויתפוצץ בפניה של ישראל. על ישראל להציג תוכנית שתענה על השאלה מי יקבל את האחריות על הרצועה אם וכאשר יקרוס שלטון החמאס, כדי להבטיח יציבות ביטחונית ארוכת טווח ושקט ליישובי העוטף.

בעקבות מהלכים בינלאומיים לקידום יוזמות מדיניות באזורנו פרסם ראש הממשלה ב-24 בפברואר נייר עקרונות קצר ובו קווים מנחים להשלמת יעדי המלחמה של ישראל ברצועה בטווח זמן הבינוני. בכל האמור על התחום הצבאי נקבע כי ישראל תקים “סוגר דרומי” בגבול עזה–מצרים בתווך התת קרקעי והעילי, לרבות במעבר רפיח, למניעת שיקום והתעצמות חמאס וגרורותיה ברצועה. זאת, בשיתוף פעולה עם מצרים ובסיוע ארה”ב. כמו כן, ישראל תשמר את המעטפת הביטחונית סביב הרצועה במישורים היבשתי, האווירי והימי. הניהול האזרחי ברצועה והסדר הציבורי יתבססו על “גורמים מקומיים בעלי ניסיון ניהולי שאינם מזוהים עם הטרור”. שיקום הרצועה יתאפשר רק לאחר פירוזה ותחילת תהליך הדה-רדיקליזציה, וזאת במימון מדינות המקובלות על ישראל.

איך עזה תנוהל אזרחית על רקע משבר הומניטרי קשה כל כך?

נייר העקרונות הישראלי מצביע על הכוונה להעמיק את מעורבותה ואחריותה של ישראל בעזה, הן במישור האזרחי והן במישור הצבאי, ולהרחיב את הפיקוח הישיר גם על מעבר רפיח וגבולה הדרומי של הרצועה עם מצרים. מדיניות זו מותירה על כנה את מערכת היחסים האזרחית בין עזה לישראל ואף מגבירה את האחריות הכוללת הרובצת על ישראל למצבה ההומניטרי העגום של האוכלוסייה הפלסטינית ברצועה. נייר העקרונות הישראלי לוקה במספר חולשות מרכזיות, ובהן:

ראשית, משימת הניהול האזרחי והאחריות לסדר הציבורי בעזה תהיה מורכבת מאוד לנוכח מה שנראה כבר עתה כמשבר אזרחי חסר תקדים המתחולל בעזה – משבר העלול להידרדר בכל רגע לאסון הומניטרי קשה.

שנית, המשימה למצוא גורמים עזתיים בעלי ניסיון ניהולי שייכנסו לנעליהם של אנשי החמאס ויתמודדו עם המשבר האזרחי בעזה, מבלי שיש מתווה הזוכה לתמיכה פוליטית פנימית ולתמריצים משמעותיים, נראית חסרת סיכוי. על מנת לפתות גורמי כוח רלוונטיים יש להציג תוכנית המגובה במישור הבינלאומי וזוכה ללגיטימיות ולתמיכה פלסטינית עממית רחבה. בכל מקרה, סביר להניח כי גם אם יופיעו גורמים מקומיים שיתרמו לניהול המשבר, הם יגיעו לאחר תיאום עם אנשי החמאס, בהנחה שלא תושג הכרעה צבאית מוחלטת שלו (למעשה כבר עתה מבקשים אנשי החמאס לשתף גורמי כוח נוספים בניהול המשבר האזרחי החמור בעזה).

שלישית, בנייר הישראלי אין התייחסות לקשר הגורדי שמסבך את ישראל ברצועה, ובראש וראשונה לאחריות הישראלית הכוללת למצב ההומניטרי של האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. אחריות זו מנוצלת על ידי החמאס לגיוס תמיכה פנימית ובינלאומית ומעניקה לה לגיטימיות רחבה ברחוב הפלסטיני. נייר העקרונות הישראלי אינו תורם מאומה להתרת התלות בישראל, שמאפשרת לתנועת החמאס להשקיע את מרב מאמציה בטרור ולהטיל את האחריות על קיום האוכלוסייה על ישראל ועל הקהילה הבינלאומית. במידה מסוימת, נייר העקרונות רק מעצים את אחריותה של ישראל על מצבה של האוכלוסייה העזתית ומסבך אותה במישור הבינלאומי.

עזה תלויה באופן מוחלט בישראל

הציבור הישראלי ומנהיגיו מתקשים להפנים את משמעות הנטל האזרחי הרובץ לפתחה של ישראל מצידה של רצועת עזה. הרצועה תלויה באופן מוחלט במדינת ישראל לקיום צורכי האוכלוסייה, המונה מעל לשני מיליון תושבים, ובכלל זאת בתחומי האנרגיה (דלק, גז לבישול, חשמל), המים, התקשורת, הסחורות והתנועות האזרחיות. כל ניסיון להתחמק מהתלות האמורה ללא יצירת חלופה סבירה ומיידית סופה להסתיים באסון הומניטרי בטווח זמן קצר. כפועל יוצא נתונה ישראל תחת לחץ בינלאומי כבד ובלתי פוסק לחדש את אספקת המים, החשמל והעברת הסיוע האזרחי לרצועה בשגרה כמו גם בעיתות חירום ולחימה – סיוע אזרחי שחלקו הגדול נלקח על ידי חמאס לצרכיו הצבאיים.

למעשה, חמאס מחזיקה משני קצותיו את הסטטוס-קוו האזרחי שיצרה ישראל בעקבות מימוש תוכנית ההתנתקות בשנת 2005. מחד גיסא היא מצטיירת כתנועת שחרור לגיטימית הנאבקת בעושק שכופה ישראל על האוכלוסייה ברצועה, ומאידך גיסא חמאס נושאת בגאון את דגל ההתנגדות וזוכה ללגיטימיות ציבורית רחבה. מעגל הדמים רק מחזק את חמאס, שכן הנזקים הכבדים שנגרמים למרחב האזרחי הפלסטיני מחריפים את מצוקת האוכלוסייה ואת התלות שלה בחמאס. משוואה זו אינה צפויה להשתנות כל עוד ישראל ממשיכה לחבק את הרצועה בחיבוק דוב, ואינה מאפשרת לה חלופות.

הקשר הגורדי בין ישראל ועזה הניח את התשתית המשפטית והמוסרית להוקעת ישראל ולהצגתה כמדינה גזענית ומרושעת. תיאור זה השתלב בתפיסות העולם הפרוגרסיביות, סחף את דעת הקהל בחוגים מסוימים במערב והציב תודעתית את ישראל כמדינה בלתי לגיטימית המבקשת לשלוט במיליוני תושבים פלסטינים ולמרר את חייהם. הרצועה מתוארת לעיתים כבית הכלא הגדול בעולם (“Open air prison”) והחמאס מוצג כגורם הפועל מתוך מניעים מובנים בעוד ישראל מצטיירת כמבצעת פשעי מלחמה ורצח עם. ככל שחלף הזמן התקבע בעולם הנרטיב שרצועת עזה נמצאת תחת מצור ישראלי (Blockade) ושהיא טריטוריה המשולה לבית כלא שדבר אינו יכול להיכנס ולצאת ממנו ללא אישור. בראייה בינלאומית, אין בנייר העקרונות שפרסמה ממשלת ישראל בשורה של ממש שיכולה לחלץ אותה מהמצב שאליו היא נקלעה ב-7 באוקטובר.

לשחרר את הרצועה מ”חיבוק הדוב”

מלחמת חרבות ברזל מספקת לצד הישראלי הזדמנות נדירה לבצע שינוי יסודי במערכת היחסים עם הרצועה. מחד גיסא שינוי זה ישים קץ למעגל התלות המזין את נרטיב ההתנגדות של עזה כנגד ישראל, ומאידך גיסא הוא יבטיח לישראל מרכיבי ביטחון הדרושים לה על מנת למנוע מהחמאס לשקם את יכולותיו הצבאיות. המוכנות הישראלית להסיר את מה שמכונה “המצור” מעל עזה ולשחרר את הרצועה מאותו “חיבוק דוב” אזרחי מהווה קלף מיקוח רב ערך. על ישראל לנצל את המצב שנוצר בעקבות המלחמה ואת הרעיון של נשיא ארה”ב להקמת נמל ימי בעזה על מנת להציג יוזמה מדינית שבמסגרתה היא תוותר על המצור בתמורה להסדרים ביטחוניים ואזרחיים חדשים ברצועת עזה שיגובשו בהובלתה.

במסגרת זאת על ישראל להציע לבנות בריתה מתווה מדיני-אזרחי שיאפשר לה להתנתק מן הרצועה במישור האזרחי בתמורה ליצירת משטר פיקוח בינלאומי על הרצועה. ישראל תציע לגורמים הבינלאומיים את האפשרות להוביל “תוכנית מרשל” כלכלית לשיקום עזה. התוכנית תעצב מחדש את סדר היום האזרחי ברצועה, תקדם את שיקום ההריסות בעזה ותציע לתושבי הרצועה אופק כלכלי חדש שיכלול התנתקות מהשליטה הכלכלית הישראלית.

ניתוק השליטה האזרחית הישראלית ברצועה יתבצע בהדרגתיות על פני שלוש שנים. המהלך יחייב התאמות במעטפת ההסכמית (הסכם פריז) של הרצועה עם ישראל. ההסדר יעניק לרשות הפלסטינית את היכולת להמשיך ולגבות את כספי המכסים במעברי הרצועה, אך במנותק מישראל, בכפוף לפיקוח בינלאומי ובמסגרת הסכמית חדשה. המדינות התורמות יפעלו להקמת תשתיות אזרחיות חיוניות של מים, אנרגיה, תקשורת ושירותים חיוניים ברצועה, על מנת להכין את הקרקע לניתוק הרצועה מן המערכות האזרחיות הישראליות בתום פרק הזמן שנקבע.

תוכנית הפיתוח של עזה

תוכנית הפיתוח של רצועת עזה תכלול קידום חלופות לקשר האזרחי עם ישראל, בהן פיתוח שלושה מעברים שיחברו את הרצועה לתנועת אנשים וסחורות בפיקוח בינלאומי – מעבר רפיח למצרים, שדה התעופה דהניה והנמל הימי בעזה. מעברים אלה יחליפו את מעבר ארז וכרם שלום שייסגרו לפעילות בתום תקופת מעבר שתימשך שלוש שנים. כמו כן, משטר הפיקוח האזרחי שיוטל על הרצועה יכלול נתיב ימי מפוקח מנמל עזה לנמל בודד באירופה (קפריסין?), שם ייבדקו כלל הסחורות הנכנסות לרצועה למניעת זליגת אמל”ח וטכנולוגיות צבאיות. ישראל תשתלב במאמצי הפיקוח הבינלאומיים באמצעות נציגים קבועים ועל פי אמנות וקריטריונים שייקבעו בהתייעצות משותפת. נמל התעופה דהניה והמעבר היבשתי ברפיח ייפתחו לתנועת אנשים וסחורות באופן מפוקח, וזאת על ידי כוח משימה ייעודי במאפיין של הכוח המיוחד של האיחוד האירופי, EUBAM, שפעל במעבר רפיח בשנת 2007 בהשתתפות נציגים ישראלים.

נוסף על כך, ישראל תפעל יחד עם מצרים והקהילה הבינלאומית לייצר “מרחב פיקוח מיוחד” בקו הגבול של מצרים ורצועת עזה, על מנת למנוע את חידוש פעילות כלכלת המנהרות המושתתת על הברחת סחורות אסורות בין חצי האי סיני ורצועת עזה. פיתוח משאבי הגז של רצועת עזה יתאפשר בכפוף למציאות הביטחונית שתתפתח ברצועה. שימור השקט והיציבות יהווה תמריץ חיובי לקידום פרויקט Gaza-Marine בכפוף לחוות הדעת של מנגנוני הפיקוח והקהילה הבינלאומיים.

מערכת היחסים המוצעת מול הרצועה תייצר איומים ביטחוניים לצד הזדמנויות חדשות. החשש הישראלי מפתיחת הרצועה לתנועה מפוקחת נעוץ באפשרות של שיקום גורמי הטרור ברצועה. ואולם, השלמת ההתנתקות מן הרצועה תבסס את הלגיטימיות הבינלאומית של ישראל ותשחרר את ישראל מנטל בלתי נסבל. שינוי הסטטוס קוו המדיני-אזרחי ברצועה עשויה למקד את תשומת הלב של הגורמים הבינלאומיים והעזתיים במאמצי שיקום הרצועה ובניצול הזדמנויות חדשות למשך שנים רבות.

המצב החדש יעודד את ההנהגה הפלסטינית לאמץ גישות חדשות ביחס לקשר עם ישראל ולדילמות האזרחיות הנגזרות מניתוק התלות בישראל. היצמדות ההנהגה העזתית לנרטיב ההתנגדות ולעימות עם ישראל – גם לאחר השלמת ההתנתקות האזרחית מעזה – תוביל לקריסת מהלכי השיקום ולאסון אזרחי חמור ברצועה. במצב זה חמאס תתקשה לגייס את דעת הקהל הפנימית והעולמית לנרטיב ההתנגדות. המצב החדש יחדד ברחוב העזתי ובקרב גורמים בינלאומיים את ההכרה שאין לרצועה עתיד של ממש ללא שינוי תודעתי, ושמר גורלה איננו קשור למדינת ישראל. מציאות זו תקל על ישראל לנהל את העימות הצבאי עם הרצועה ולטעון ביושר כי האחריות לאסון ההומניטרי המתרחש ברצועה איננו רובץ עליה.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט דעה: המלחמה – הזדמנות לנתק את הקשר הגורדי בין ישראל לרצועה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

נייר זה יציג שורת התפתחויות ויצביע על המהלכים הנרקמים מאחורי הקלעים של התוכנית לארכיטקטורה חדשה של הזירה הפלסטינית. חלקו הראשון עסק ברשות הפלסטינית; בחלק זה נעסוק בחמאס.

האמריקאים לוחצים על קטאר לסלק את חמאס

מהדיווחים בתקשורת הערבית עולה שארה”ב לוחצת על קטאר לסלק את הנהגת חמאס משטחה, אלא שמקורות ערביים אומרים לנו שקטאר מנסה להפוך את השבת החטופים שבידי חמאס לגלגל הצלה שיבטיח את עתידה הפוליטי של חמאס בקטאר. להערכתם, חילוקי הדעות ומאבקי הכוח הפנימיים בחמאס מצביעים על מוטיבציה רבה של חמאס להפוך מישות פוליטית בחסות קטאר לזרוע צבאית בחסות איראן.

גורמים בישראל מעריכים כי בקרוב צפויים בכירים נוספים בחמאס השוהים בקטאר לעזוב את המדינה ולעבור לאלג’יר, לתורכיה וללבנון. על פי מקורות ערביים, עזיבתם היא חלק מתהליך התרחקותה של חמאס מהחסות הקטארית ופנייתה אל הציר האיראני. בעוד קטאר פועלת זה שנים לקנות בכסף את החמאס ולייסד את מדינת האחים המוסלמים ברצועת עזה, קונה איראן בכסף ובנשק את הפרוקסי הג’יהאדי בעזה הגורר את ישראל למלחמה שבחסותה ממשיכה איראן לקדם את תוכנית הגרעין שלה.

“קטאר נמצאת תחת לחץ כבד מאוד מצד ארצות הברית, שדורשת ממנה לשנות כיוון מול חמאס והיא כבר עומדת להטיל על חמאס שורה של סנקציות כבדות”, אומר לנו גורם ערבי המעורה בשיחות. “הסיכויים גדולים מאוד לכך שבקרוב תבקש קטאר מאיסמעיל הנייה ומצוות ההנהגה לעזוב את המדינה, אלא שבינתיים היא מנסה לרכך את הלחץ על ידי שחרור חטופים”.

להערכתו של אותו גורם, “הנייה לא יוכל להתמקם אלא בלבנון, באין מדינה אחרת לארח אותו”. הוא העיר גם ששאלת מושבו של ראש המחנה הקטארי בחמאס, ח’אלד משעל, שאיננו אהוד על החיזבאללה והציר האיראני, עולה מחדש על השולחן.

“דולר אחד לא יזרום כל עוד חמאס בשלטון”

בשיחות שמארחת קטאר מקדמים בכירים ערביים את הקמתו של גוף פלסטיני חדש שישלוט ברצועת עזה. מדינות אלה לוחצות על חמאס לפנות את הדרך כדי לאפשר את שיקומה של הרצועה תוך איום מפורש כי תחת חמאס יימנעו המדינות מכל מעורבות וסיוע לשיקום הרצועה.

“דולר אחד לא יזרום כל עוד אתם שולטים ברצועה”, נאמר להנהגת חמאס – כך אומר לנו גורם ערבי שמוסיף כי המדינות הערביות לוחצות באותה מידה גם על אבו מאזן לפנות את מקומו. המטרה היא לאפשר את הקמתו של גוף אש”פי חדש, שיקבל לידיו את האחריות לניהול הרצועה בחסות סיוע כלכלי משמעותי מצד מדינות ערביות ומפרציות, ובראשן קטאר.

גורמים ערביים שלקחו חלק בשיחות בקטאר, במצרים ובסעודיה אומרים לנו כי בשיחות שקיימו נציגים פלסטינים, בהם נאסר אל-קדווה, נציגיו של מחמד דחלאן ששוהה באמירויות לאחר שהודח על ידי אבו מאזן מהפת”ח וגורמים נוספים, התרשמו רבים מהנוכחים כי בחמאס השלימו עם העובדה שהתנועה לא תישאר בעזה ביום שאחרי המלחמה.

המקורות דיווחו על שיחות רשמיות וחצי רשמיות שהתקיימו באחרונה בין מדינות ערביות לנציגי הרשות הפלסטינית ונציגי חמאס בשאלת היום שאחרי המלחמה בעזה. בשיחות היו שותפים בין היתר נציגים ממצרים, סעודיה, האמירויות וקטאר, וחלקן התקיימו הן במצרים והן בקטאר, שאירחה גורמים פלסטיניים מהרשות הפלסטינית ומפת”ח לשיחות עם הנהגת חמאס.

השיחות האלו עסקו בין השאר ובעיקר ביום שאחרי המלחמה ברצועה, וגורם ערבי שלקח בהן חלק אמר לנו: ”ניכר שחמאס מפנימה את העובדה שהיא תצטרך לוותר על השלטון שלה ברצועת עזה ואף למסור את המפתחות לישות פלסטינית חדשה שתתבסס בעיקר על אחדות לאומית באש”ף”.

הגורם הדגיש כי ”הבנות אלה מגיעות בעיקר מהקבוצה הקטארית בחמאס, ושותפים לה ח’אלד משעל, מוסא אבו מרזוק וגורמים נוספים”. אלה התראיינו באחרונה וחזרו ואמרו כי אם יצטרפו לאש”ף, יכירו בהסכמים הנלווים והחתומים, והם אף הדגישו: “לישראל זכויות, אם כי לא על חשבון הפלסטינים”.

בכירים בחמאס מוכנים להצטרף לאש”ף

”הופתענו מאוד לראות עד כמה הרחיקו אנשי החמאס שנמצאים בקטאר והתקרבו לעמדות הפת”ח ואש”ף”, אמר לנו אחד הגורמים שהשתתף בפגישות. ”בכירי החמאס מביעים נכונות רבה להצטרף לאש”ף וכעת נותר לסכם בעיקר את התנאים לכך”. אלא שלצד זאת הוא הדגיש: ”יחיא סינואר, שמייצג את הקו האיראני בחמאס, זועם על עמיתיו שנמצאים בקטאר ואוסר עליהם לקיים את השיחות האלה”.

זו גם הסיבה לכך שסינואר שיגר באחרונה איגרות להנהגת חמאס בקטאר, שבהן התכוון לשכנע את הנהגת חמאס בקטאר כי הוא שולט היטב במצב ברצועת עזה. “סינואר אוסר כל דיון בשאלת היום שאחרי שלא מתקיים בהסכמתו או בנוכחותו”, אומר לנו הגורם הערבי.

אבל אחת ההפתעות בעניין הזה היו דברים שאמר זאהר ג’בארין, סגנו ומחליפו של סאלח עארורי, שהיה ממונה על הפעילות ביהודה ושומרון עד שחוסל. לדבריו, תנועת חמאס מוכנה לדון ברעיון של ממשלת אחדות פלסטינית ביום שאחרי המלחמה ברצועת עזה.

עוד הוסיף הגורם הערבי, כי בשיחות נאמרו מספר דברים המצביעים על האפשרות שחמאס עשויה בעתיד, ביום שאחרי המלחמה ברצועה, לוותר על שלטונה ולהפוך למפלגה. זאת, גם לנוכח ההבנה שאף אחת מהמדינות הערביות לא תסכים לממן את שיקום רצועת עזה כל עוד חמאס שולטת שם. גם מממשלו של אבו מאזן דורשים הערבים, בלחץ אמריקאי, לערוך רפורמות משמעותיות.

“יחיא סינואר לא יתייצב כנגד שיקום רצועת עזה תחת השלטון הפלסטיני החדש”, הוסיף הגורם. “בשיחות התקבלו אינדיקציות כי סינואר יתמוך במסירת המפתחות בעזה לידי הרשות הפלסטינית החדשה ביום שאחרי המלחמה ברצועת עזה”.

“סינואר סבור כי הוא השיג את ההישג ההיסטורי בפלישה ליישובי הנגב המערבי”, אמר הגורם הערבי, “וכעת הוא מאותת כי הוא מעדיף ישות פלסטינית מאוחדת שתשלוט ברצועת עזה ובשטחי יהודה ושומרון. סינואר איננו אידיאולוג שרואה במדינת חמאס ברצועת עזה את פסגת השאיפות הפלסטיניות, ובשנים האחרונות הוא נחשב לבעל עמדות לאומניות הרבה יותר מאשר איסלאמיות, וקרוב לעמדות פת”ח המסורתיות”.

“על החמאס להכיר במדינת ישראל”

גם איחוד האמירויות לוחץ על חמאס להפוך לארגון מפורז ולפנות את הדרך לממשל חדש ולשיקום הרצועה. באחרונה הגבירו האמירויות את הסיוע לרצועת עזה, ולדברי הגורם הערבי “אין מדובר במהלך מקרי, שכן באמירויות מאותתים כי המועמד שלהם לניהול הרצועה הוא מחמד דחלאן”.

דברים אלו מתיישבים עם המאמץ האמריקאי המופגן להטיל שורת סנקציות כלכליות על בכירי חמאס, בהם כאלה היושבים בקטאר. סנקציות הוטלו על איסמעיל ברהום, תושב עזה, חבר הלשכה המדינית של חמאס, שמשמש ראש אגף הכספים. השני הוא הארון נאצר אלדין, תושב תורכיה, אחד הפעילים הפיננסיים של חמאס שהשתתף ברשת שהעבירה כספים מתורכיה ומעזה למרכז הפיקוד של חמאס בחברון.

‏הניו יורק טיימס חשף שחמאס החזיקה בקרן השקעות ונכסים בשווי של חצי מיליארד דולר. בפורטפוליו ההשקעות שניהל חמאס נכללו גורדי שחקים באיחוד האמירויות, נדל״ן באלג’יריה, חוות חקלאיות בסודן, וכן חברת כרייה וחברה ענקית להשקעות נדל״ן בתורכיה, הנסחרת בבורסה התורכית. המרכז הפיננסי של קרן ההשקעות של חמאס היה בתורכיה.

כדי להצדיק את עמדותיה ואת תמיכתה בחמאס, מנסה כעת קטאר להציג את חמאס באור מתון, ואף לשלב אותה באש”ף. רק כך אפשר להסביר את הדברים שאמר באחרונה מוסא אבו מרזוק, שנחשב לראש המחנה הקטארי, בהתבטאות חריגה: “על חמאס להכיר במדינת ישראל”. בריאיון מדוחא הוא הוסיף, “יש לכבד את העמדה הפלסטינית הרשמית שאש”ף הכיר במדינת ישראל, שכן לישראלים מגיעות זכויות, אם כי לא על חשבונם של אחרים”.

גורמים מקטאר הודפים את הטענות שנשמעות בישראל ובארה”ב בדבר הגיבוי שקטאר מעניקה לחמאס, ואומרים שמשרד החמאס נפתח בשנת 2012 לבקשתה של ארצות הברית ובתיאום עם הממשלים השונים בבית הלבן מאז. קטאר טוענת שארה”ב ביקשה ממנה לארח את חמאס כדי לשמר את ערוצי הקשר האחרונים לתנועה, שהחלה לפנות לכיוון איראן ועמדה להשתקע בלבנון ובאיראן. בקטאר מוסיפים כי נענו לבקשה האמריקאית לבסס יציבות ברצועת עזה כבר משנת 2007, בעקבות ההפיכה שביצעה שם חמאס.

ראש ממשלת קטאר, שנפגש לא מזמן פעמיים עם ראש ה-CIA ועם ראש המוסד הישראלי, חוזר ואומר באחרונה שמשרד חמאס בקטאר הוקם כדי לבסס את היציבות באזור. דוברים אחרים חוזרים ומסבירים כי גם הכסף שהועבר בשנת 2018 לחמאס בעזה הועבר בידיעה מלאה ובתיאום מוחלט עם ישראל וארצות הברית, מתוך הנחה שאפשר יהיה להביא לרגיעה באזור. מהדברים הללו עולה כי הקונספציה שבחסותה פרצה המלחמה האחרונה החלה לפני הרבה מאוד שנים והיו שותפים לה גם הקטארים והאמריקאים.

אבל מעל לכול עומדת לקטאר יכולת התיווך הנדירה, כאמצעי לשימור תנועת חמאס ולהסרת ההתנגדות האמריקאית להמשך נוכחותה של חמאס בקטאר. נודע לנו, על פי מקורות ערביים, שקטאר עסוקה כעת עד מעל הראש במאמצים להביא לשחרור חטופים. מהלך זה נועד לרכך את הלחץ האמריקאי ולשמר לפחות את המחנה הקטארי שבחמאס.

עסקת חטופים תכריע את גורל חמאס בקטאר

קטאר נהנית משורת הצלחות במשימות תיווך עבור ארה”ב, וכעת היא מנסה להביא להצלחה נוספת על ידי שחרור החטופים שבידי חמאס. כזכור, קטאר היא שעמדה מאחורי התיווך בין ארה”ב לאיראן בסוגיית השבויים האמריקאים, ומאחורי התיווך בין הטליבאן לבין האמריקאים. היא אף תיווכה כדי להביא לשחרורם של חטופים שהוחזקו על ידי הקבוצות החמושות ועל ידי דאע”ש בסוריה ובעיראק.

מקורות ערביים מעריכים שעתידה של חמאס בקטאר תלוי במידה רבה בהצלחת העסקאות הבאות לשחרור החטופים. נראה שכל חטוף נוסף שיחזור לישראל יקדם את הסיכוי להישארותה של חמאס בקטאר. לצורך זה מפעילה קטאר כעת את כל קשריה וכישוריה להביא לעסקת שחרור חטופים נוספת. גוף ממשלתי מיוחד בקטאר עוסק בעניין הזה, והוא מנצל את הקשרים המיוחדים שרקם עם חמאס ואת תלותה של חמאס בכסף הקטארי. ואולם, סינואר פועל בתקופה האחרונה כמי שנאמן ביותר למחנה האיראני, ומתריס כלפי קטאר.

קטאר אומנם מאותתת לארה”ב שאין בכוונתה להפסיק את הסיוע לעזה, ולפני כמה שבועות היא שלחה את השרה לשיתוף פעולה כלכלי כדי לבקר בשטחי הרצועה, אבל ככל שהדברים אמורים במערכת היחסים עם הנהגת חמאס עזה, הנשענת על הזרוע הצבאית, קיימים פערים גדולים מאוד ואפילו איבה מוסתרת בין השלטון הקטארי לבין מטהו של יחיא סינואר.

נראה כי הלחץ שמפעילה ארה”ב על קטאר ומאמצי התיווך של קטאר נתקלים במחלוקות הקשות שבהנהגת חמאס. על פי מקורות שונים נוטה איסמעיל הנייה לתמוך בעסקאות נוספות לשחרור חטופים כדי לסייע למארחיו הקטארים במאמציהם, אלא שמנגד ניתק יחיא סינואר את הקשר איתם והוא אינו מוסיף לשתף פעולה בעניין זה.

גורם ערבי מעריך כי צעד זה מוכיח שהנהגת חמאס בקטאר מחפשת כל דרך להבטיח את עתידה הפוליטי במדינה, אלא שמנגד מדווח כי סינואר רותח במקום מחבואו בעזה על המגעים שמנהלים חבריו בקטאר ותובע מהם לחדול מכך. גם בישראל אישרו את הדברים הללו.

קטאר, לפי מקורות אלה, לוחצת על הנהגת חמאס לשתף פעולה עם הרעיונות לגבי היום שאחרי, תוך שהיא מאיימת עליהם כי היא לא תוסיף לארח את הנהגת חמאס בשטחיה אחרי המלחמה. לפני כמה חודשים התרחש סכסוך גלוי בין החמאס לבין קטאר, שעצרה את הכספים לרצועת עזה, בעקבות שורה של הצהרות שהשמיע סינואר בזכות החזרה של חמאס לסוריה, צעד שעורר זעם והתנגדות בקטאר.

סכסוך בין מחנה איראן למחנה קטאר בחמאס

ניצני הסכסוך בין המחנה הקטארי לבין המחנה האיראני בחמאס כבר נראו בעבר. בשנת 2019 אותתה קטאר לזרוע הצבאית של חמאס כאשר שגריר קטאר בעזה, מחמד עמאדי, הטריח את עצמו לחברון, שם פגש את עזיז דויכ, מראשי ההנהגה של החמאס בגדה המערבית, ועודד אותו להתמודד בבחירות לרשות הפלסטינית, כדי לנסות ולהתברג בראשות ההנהגה הפלסטינית ככל האפשר. דויכ וחבריו להנהגת הגדה דחויים בעיניה של הזרוע הצבאית בעזה, ולא היו מיוצגים אלא על ידי סאלח עארורי שחוסל וזאהר ג’בארין, אלא שג’בארין ממילא לא שוהה בשטחי יהודה ושומרון אלא בציר שבין בירות לטהראן.

סינואר לא שכח, ונקם בקטאר ואף גרם לה למבוכה רבה מאוד כאשר אילץ אותה לשלוח נציג מיוחד למעבר רפיח, שידבר על ליבו רק כדי לקיים את אחת מבין פעימות שחרור החטופים על פי מה שהוסכם מראש. גורם ערבי מעריך כי רק לחץ מצרי שכנע את סינואר לבסוף שלא להפר את ההסכמים. כל זה קרה כאשר ראש הלשכה המדינית, הנייה, שוהה בעצמו בקטאר.

ההערכה הרווחת כעת היא שסילוק הנהגת החמאס מקטאר עומד על הפרק אף שאולי יתקיים באופן הדרגתי ואיטי או ייעצר רק בעיצובם של היחסים מחדש. ההערכה היא שהדבר יימנע אם תצליח קטאר לשכנע את ארה”ב להתפשר בעניין הזה – מה שעשוי להתרחש במקרה שקטאר תקדם שחרור חטופים כפי שעשתה רק לפני מספר חודשים כאשר הביאה לשחרור שבויים הדדי בין איראן לארה”ב.

אלא שכאן נכנסות המחלוקות שבין קטאר לאיראן. בין המדינות יש אי הסכמות באשר לאופיין של העסקאות לשחרור החטופים שהתקיימו עד כה ובוודאי לגבי אלו הבאות, וכן לגבי מעמדה של חמאס ברצועת עזה ביום שאחרי המלחמה. לא בכדי מצא לנכון שר החוץ האיראני לבקר בקטאר כאשר זו אירחה את המגעים להשבת החטופים משבי החמאס.

מתח בין סינואר והנייה וסכסוכים נוספים

ממקורות שונים עולה כי סינואר מבין שכל עסקה נוספת לשחרור חטופים משרתת את המחנה הקטארי, אלא שהוא נענה לתכתיבים המגיעים מאיראן. מנגד, איסמעיל הנייה, היושב עדיין בקטאר, תומך בעסקאות נוספות מתוך ההבנה שהדבר יסייע להמשך נוכחותו במדינה, ובין השניים יש מתח רב. ביטוי לכך אפשר היה לראות כאשר בזמן ההפוגה נאלצו הקטארים לשגר שליח לרצועת עזה כדי לשכנע את סינואר להמשיך לקיים את עסקת שחרור החטופים כלשונה ולא לחרוג מההסכמות. מקורות ערביים וישראליים טוענים כי רק לחץ מצרי הביא אותו בסוף לפעול בהתאם, ולא הלחץ הקטארי.

לסינואר הייתה מחלוקת קשה עם מי שהיה עמיתו ל”הנהגת הגדה”, סאלח עארורי, שחוסל בבירות, וזאת משום שאיסמעיל הנייה הבטיח להעביר לעארורי את הבכורה בבחירות הבאות, בשנת 2025, כחלק מ”הסכם רוטציה” בין השניים. הדבר הרתיח את סינואר ואת ניזאר עוודאללה, היושבים בעזה, והם העבירו את תמיכתם לסגנו של עארורי, זאהר ג’בארין, כמנהיג הגדה הבא של חמאס. הסכסוכים בצמרת חמאס מוצאים ביטוי בסדרה של התפתחויות. ממקורות שונים עולה כי איסמעיל הנייה כבר מינה את מחמד נאצר, בכיר חמאס, להיות שליחו המיוחד לתיאום המהלכים מול סוריה.

נאצר, מקורבו של סינואר, אינו מקובל על הקטארים, ובשל פעילותו משטחה סגרה קטאר את הברז להנהגת החמאס בעזה. צעד זה של הנייה עורר כעס רב אצל ח’ליל אל חיה, סגנו של סינואר בהנהגת חמאס עזה. אל חיה הוא שמופקד על תיק התיאום עם המדינות הערביות ולכן החל לפעול באחרונה כדי להבטיח את האופציה לארח את מפקדת חמאס באלג’יר ומינה לכך את יוסף חמדאן כנציגו המיוחד. ייתכן שהדבר מסביר את הדיווחים שלפיהם צפויה הנהגת חמאס לעבור מקטאר לאלג’יר.

מחלוקת אחרת מתקיימת בין הנייה, שתומך בחבירת חמאס לאיראן, לבין ח’אלד משעל, שטוען כל הזמן שיש לחזק את היחסים עם המדינות הערביות המתונות. מסיבה זו מסרבת איראן לקבל את משעל, וגם כאשר ביקר בלבנון הוחרם על ידי חיזבאללה.

ההשפעה הקטארית על חמאס דועכת

כך בהדרגה הלכה חמאס והתבססה תחת איראן כשלוחת טרור ברצועת עזה, ונראה שההשפעה הקטארית שהאמריקאים וישראל ראו בה לפני 20 שנה גורם ממתן הולכת ופוחתת. המחנה הקטארי בחמאס הולך ודועך והשפעתו נחלשת ככל שמחזקת חמאס את קשריה עם איראן ועם חיזבאללה בלבנון.

הזרוע הצבאית של חמאס נחושה לחזק את קשריה עם חיזבאללה ואיראן, למרות סדרה של פסקי הלכה שעוצרים את הדבר בשל חלקו של בשאר אסד בטבח מוסלמים. ח’אלד משעל, ראש המחנה הקטארי ומי שעמד במשך שנים רבות בראשות הלשכה המדינית, מאבד מכוחו, והדבר פותח לחמאס את הדרך חזרה לסוריה שסילקה את משעל כאשר תקף אותה בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה.

מנגד הפך סינואר לגורם המרכזי בהנהגת חמאס והוא שמנהל את המהלכים ומקבל את ההחלטות הקשות בסופו של דבר. בעוד קטאר מנסה לייסד בכסף את מדינת האחים המוסלמים היחידה בעולם, איראן כבר הצליחה לקנות בכסף את הפרוקסי החמאסי, ובאמצעות המלחמה שהוא כפה על ישראל בעזה היא יכולה כעת להמשיך ולהתמקד בפיתוח פרויקט הגרעין שלה ולהתבסס במרחב הלבנוני והסורי.

חמאסלנד בדרום לבנון?

לצד אלו הולכת חמאס ומתבססת בדרום לבנון, שכבר נתפסת כ”חמאסלנד”. חיסולו של סאלח עארורי, מטר מחדר השינה של נסראללה, הוא נקודת שיא בתהליך התבססותה של חמאס בלבנון. עארורי הוא שאחראי על האסטרטגיה החדשה של חמאס ועל בניית הבסיסים והמפקדות שלה בדרום לבנון בתיאום עם חיזבאללה ואיראן, והסתלקותו לא תפריע למפעל חייו להימשך.

חמאס לבנון הפכה לפרוקסי של ממש בידי חיזבאללה. נסראללה, שמקפיד על כללי המשחק מול צה”ל, מפעיל את חמאס כשהוא צריך לפגוע בעורף הישראלי – כך פעם אחת בהפצצה של נהריה וכך פעם אחרת בקריית שמונה.

חמאס הפכה לגורם פופולרי מאוד בלבנון והיא נטועה עמוק במחנות הפליטים הפלסטיניים. סקר מצביע על 79 אחוזי תמיכה בארגון בדרום לבנון. נסראללה מבסוט: הרבה שנים הוא מחפש שותף פלסטיני סוני שישלוט במחנות הפליטים האלימים והתוססים בדרום לבנון. גם חמאס מרוצה, כי נסראללה פותח עבורה את הדלת ללבנון ובקרוב גם לסוריה.

באחרונה החלה חמאס לגייס צעירים פלסטינים לארגון חדש שהקימה, “חלוצי מבול אל אקצא”, כשמה של המלחמה הנוכחית. בלבנון זעמו על הקמתה של עוד מסגרת טרור, אחת מני רבות, וחמאס מיהרה להכחיש ולהבהיר כי אין מדובר בארגון צבאי אלא בארגון נוער, אבל רבים בלבנון עדיין זוכרים לרעה את ה”פתחלנד” והם לא רוצים כעת “חמאסלנד” במדינה המתפרקת.

חמאס כאמור מיהרה להכחיש כי מדובר בארגון צבאי אבל לא כולם השתכנעו מההסברים, והחשש מההתגייסות הנרחבת של פלסטינים לשורותיה של חמאס הוא גדול. הנוצרים שחוו על בשרם את תוצאות מלחמת האזרחים של שנות ה-70 חוששים מהתופעה החדשה, ובעיקר מהאורחים הבלתי רצויים ששוב הגיעו מדרום. אפילו בעלי הברית הפוליטיים של נסראללה, כמו ג’בראן בסיל, מודאגים מהחברים החדשים שלו, בעוד הוא כאמור נהנה מאוד מחברתם.

הלוויות ההרוגים שחוסלו בדאחיה בבירות הכו את דרום לבנון בהלם בעקבות השתתפותם של המונים במפגני הכוח הגלויים של חמאס ברחובות. כל הלוויה הפכה למפגן כוח, תוך שחמאס מאותתת כי היא כאן כדי להישאר, אולי כהשלמה עם האובדן הצפוי של רצועת עזה.

עיקר הכוח של חמאס כאמור הוא במחנות הפליטים. אלפים לקחו חלק בהלוויות. במחנה בורג’ אל שמאלי אירע לפני שנתיים פיצוץ במחסן תחמושת של חמאס, ובמחנה הפליטים עין אל חילוה הביסה החמאס את כנופיות הפת”ח, עדות למתיחות במחנות.

בלבנון לא רוצים לשלם מחיר בגלל האורחים מהדרום

לפני מספר שנים קיבל אבו מאזן דוח מודיעין חשאי שבו הצביעו אנשיו על התבססות חמאס במחנות הפליטים תוך שהפת”ח נדחקת משם. לא רק בג’נין או בשכם, גם בדרום לבנון ניגף הפת”ח מול חמאס. מאז הוגש הדוח, אפשר למצוא סימנים רבים שמעידים על הפיכת המחנות הללו לאחד מבסיסי הכוח המשמעותיים ביותר של חמאס. בלבנון אומרים שחמאס כל כך נטועה שם, עד שאנשיה משתתפים אפילו בטקסי דת של השיעים. הדבר מטריד את הלבנונים, ואפילו אנשי דת מודאגים מעליית כוחו של ארגון הטרור הפלסטיני.

פרשנים לבנוניים מזהירים מפני חזרה לתקופות אפלות; אחרים חוששים מהסתבכות במלחמה רק כנקמה על הרג פלסטיני, חשוב ככל שיהיה, ואחרים פשוט כבר שבעו ממלחמות שהרסו את המדינה. באחרונה אותתה חיזבאללה לחמאס שאין בכוונתה להצטרף למלחמה כוללת מול ישראל והעלתה את מפלס הלחץ בקרב השותפים הפלסטיניים. מאז מנסה חמאס להסתיר את המתח ולשמור על יחסים טובים עם הבוס שמארח אותה.

החלטת חמאס להתבסס בלבנון היא התפתחות משמעותית ביותר בתולדות ארגון הטרור וצעד חשוב של ציר הרשע האיראני. לא במקרה חמאס כבר מקימה שלוחה נוספת בסוריה. אבל מנגד, בלבנון מבינים התושבים שהם עלולים לשלם פעם נוספת מחיר כבד רק בגלל אורחים לא רצויים שמגיעים מדרום.

על פי גורמים בלבנון הקימה חמאס מנגנון גיוס רחב היקף שמתבסס בעיקר על מחנות הפליטים, והוא שאחראי על גיוס צעירים בגילאים 17 עד 20 למסגרות צבאיות. עדות ראשונה לכך שחמאס פועלת להקים כוח צבאי נצפתה כאשר באחת מפעולות צה״ל חוסלה בדרום לבנון חוליה שהתברר כי כללה את סגן מפקד חמאס בלבנון, ח’ליל ח’ראז, ולצידו פעיל צבאי מלבנון ושני פעילים צבאיים מתורכיה.

יש להעריך כי נוכחות חמאס במחנות הפליטים משרתת את חיזבאללה, שמבקשת לשלוט בכוח שיוכל לרסן את מאות אלפי הפליטים הפלסטינים במחנות, ואילו לחמאס יש אינטרס בהקמת עורף אסטרטגי חדש לפעילותה לקראת היום שאחרי המלחמה בעזה.

כל זה קורה למרות שישראל פועלת לשנות את המציאות הביטחונית בדרום לבנון, וחיזבאללה ממתינה לשעת הכושר ונערכת להתשה ממושכת. מאז החלה המלחמה ברצועת עזה מנסה ישראל לשנות את המציאות הביטחונית גם בדרום לבנון, מתוך ההבנה שחיזבאללה מסוגלת להפעיל את כוחות רדואן באופן דומה לטבח שביצע החמאס ביישובי העוטף ואף באופן חמור יותר. ממקורות לבנוניים עולה כי ישראל גבתה מחיזבאללה ומדרום לבנון מחיר משמעותי מאז החלה המלחמה.

המחיר על הפנייה של חמאס לאיראן

סיכומו של דבר: פנייתה של חמאס לציר ההתנגדות האיראני, על חשבון הציר הסוני, עלולה לגבות ממנה מחיר כבד. זאת, בעיקר לאור ההבנה שהמדינות הסוניות המתונות הגיעו לכלל מסקנה, על פי מקורותינו, שחמאס צריכה להיפרד מהשלטון ברצועת עזה.

מנגד, קטאר עדיין לוחצת לשימורה של הנהגת חו”ל ובין השאר היא מקדמת את כניסתה לאש”ף, כמקלט מדיני; זה מה שמסביר את הצהרותיהם של מוסא אבו מרזוק וח’אלד משעל בדבר הצורך בהצטרפות לאש”ף.

אבו מאזן, לפי מקורותינו, מבין שכניסת חמאס לאש”ף עלולה להיות לו לרועץ ובבחינת סוס טרויאני, ולכן הוא מציב שורה של תנאים קשים ובעיקר את ההכרה בכל ההסכמים שעליהם חתם אש”ף, לרבות הסכם אוסלו – הכול כדי למנוע מחמאס להצטרף לארגון הגג הפלסטיני.

הסכסוכים הפנימיים בחמאס, החלוקה בין המחנה הקטארי למחנה האיראני, הלחץ המדיני הערבי, הלחץ הכלכלי האמריקאי, הלחץ הצבאי הישראלי ושורת תוכניות אלטרנטיביות – כמו זו של דחלאן שעליה דיווחנו בפרק הקודם – עשויים להביא בסופו של דבר לדחיקתה של חמאס אל מחוץ לרצועת עזה.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט התוכנית לארכיטקטורה חדשה של הרשות הפלסטינית בעזה חלק ב’ – חמאס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

כאשר החיילים שלנו נלחמים בעזה ותופסים עמדות על גבול לבנון, יש לנו, כקולות מובילים בקהילה הביטחונית הישראלית וכקצינים במילואים, אחריות מיוחדת. חובתנו העליונה, מעבר לקריאה נכונה של המפה ואבחון המגמות שמסביב לנו, היא לזהות מדוע המערכת לא הייתה מוכנה לשבעה באוקטובר, וכיצד השגת ניצחון מוחלט בעזה תשרת בצורה הטובה ביותר את האינטרסים הביטחוניים של ישראל – לא רק ברצועת עזה, אלא גם מול לבנון והאזור. אין דבר רחוק יותר מן המציאות מאשר לתאר את המושג “ניצחון מוחלט” כסיסמה ריקה מתוכן. לכן, הדבר הגרוע ביותר שאנו יכולים לעשות הוא פוליטיזציה של מה שרוב מכריע מקרב הישראלים רואים כדבר הכרחי לחלוטין.

בקהילה זו נשמעים קולות – ביניהם זה של אלוף גיורא איילנד, לו אני רוחש הערכה רבה – הקוראים לישראל לוותר על רעיונות אוויליים, דוגמת סיום העבודה ברצועת עזה, באמצעות הימנעות מהשתלטות על רפיח וציר פילדלפי. כך, הם אומרים, ישראל לא רק תסיים את המלחמה בעזה בהקדם האפשרי, אלא גם תימנע ממלחמה מיותרת בלבנון. איך הם יודעים? ובכן, הם מתבססים על הצהרות של מנהיגי העולם, ושל חסן נסראללה.

לוותר על רפיח זה לוותר על הכול

אחד הלקחים החשובים ביותר שלמדנו לאחר שבעה באוקטובר, שאותו תיארתי גם לפני שנה בספרי “לא נשוב אחור”, היה שישראל אינה יכולה להפקיד את ביטחונה בידיהם של אחרים. כמו כן, אל לה לעולם להיכנע ללחץ בלתי רלוונטי מצד גורמים אשר שאיפתם היחידה היא לקדם את האינטרסים שלהם עצמם על חשבון צורכי הביטחון החיוניים של ישראל.

בעת שצה”ל מתקדם בח’אן יונס ומתכונן לקראת השלב הקריטי במלחמה – הקרב על רפיח, איילנד ואחרים קוראים למעשה לוותר, לחזור לימים שלפני שבעה באוקטובר, ולרקוד לצלילי החליל של המגמות הבינלאומית העייפות מן המלחמה. אולם החזרה לאסטרטגיית הפיוס הכושלת היא בדיוק מה שיוביל אותנו לאסון השבעה באוקטובר הבא, ויגרום לנפילת חיילי צה”ל לשווא. ישראל יודעת כיצד להדוף את הלחץ הזה ולא לאפשר לו להנחות את השמירה על צורכי הביטחון החיוניים של ישראל.

כאשר בוחנים את הצהרותיו של הנשיא ביידן, ברור גם לו כי אין ברירה אלא לסיים את העבודה. ארה”ב עברה מאזהרה רשמית של ישראל מפני פעולה ברפיח להדגשה גרידא כי “אין להמשיך בפעולה צבאית ברפיח ללא תוכנית אמינה ובת-קיימא על מנת להבטיח את ביטחונם של האזרחים ברפיח ולסייע להם”. זוהי באופן בסיסי העמדה הישראלית. צה”ל כבר הציע תוכניות להקמת “ערי אוהלים” נרחבות מצפון לרפיח על מנת להבטיח מעבר בטוח ומקום מקלט לאזרחים.

ההצהרות של נסראללה: מילים לחוד ומציאות לחוד

הנימוק השני שעומק מאחורי הקריאות לוותר – זה שמניח שהפסקת הלחימה תמנע מלחמה בלבנון – הוא אפילו פחות הגיוני. אם לשפוט לפי הצהרותיו של רב המחבלים, המזכיר הכללי של חיזבאללה חסן נסראללה, מפתה להאמין שכל שעל ישראל לעשות על מנת להימנע ממלחמה עם לבנון הוא להסיג את כוחותיה מעזה ולהניח לחמאס להימלט. בנאומיו מאיים נסראללה כי המלחמה בצפון “לא תיעצר עד שתיפסק התוקפנות הישראלית בעזה”.

אולם מדוע על ישראל להיכנע להצהרות מאיימות של נסראללה, ומדוע עלינו להאמין לו? חישוב מפושט יתר על המידה, שלפיו תנאיו של נסראללה ברורים, ולכן הם מתווים בבירור את הנתיב לשקט, הוא פשוט חסר כל היגיון. כל הפילוסופיה של נסראללה מבוססת על המאבק המזוין. בלעדיו, הלבנונים יבחינו באופן ברור יותר בהרס שגרם ארגונו למה שהיה “גן עדן הארזים” של המזרח התיכון. חיזבאללה יאבד את הסיבה לקיומו.

אנו יודעים גם שזה לא נכון מכיוון שאנו יכולים לבחון את המצב בצפון לפני שבעה באוקטובר. במחקר של מחלקת המחקר של הביטחוניסטים מאוגסט 2023, הנושא את הכותרת “חיזבאללה: על סף התפרצות?”, אנו מפרטים מאות תקריות לאורך גבול לבנון מתחילת 2023 בלבד, לרבות עקירת מצלמות אבטחה, עימותים עם חיילים, מתקפות ירי, שיגור 34 רקטות בפסח, פיגוע ההתאבדות במגידו והקמת אוהלים בשטח ישראל. האם על ישראל לשוב לעימות ברמה הזו עם חיזבאללה?

גישה תבוסתנית זו היא בדיוק מה שהוביל את ישראל לחתום על הסכם הגז האסוני עם לבנון באוקטובר 2022, שאותו ניתחנו בפירוט. בניגוד לכל היגיון בריא, “התנאים הברורים” של נסראללה, אז ועכשיו, הובילו את ישראל למסור שטח ימי גדול יותר ממחוז תל אביב פשוט על מנת להימנע ממלחמה ו”לקנות שקט” לחודשים הבאים. מה שקיבלנו הוא הישג מבית שאין שני לו עבור נסראללה בלבנון, ואת ההפך הגמור משקט. אותם קולות ביטחוניים ממש הריעו לצעד זה, בניגוד למה שעמיתיי ואני ראינו כהכרחי לביטחונה של ישראל: מסר ברור שאל לאיש לבחון את הנכונות שלנו להילחם.

האויבים שלנו מבינים אסרטיביות

כניעה לתנאים של חמאס ונסראללה בעזה באמצעות נסיגה תשרת היטב את אויבינו ותרחיק את הרעיון של שלום עם ערב הסעודית יותר מאי פעם. האויבים שלנו מבינים אסרטיביות, לא תבוסתנות. ישראל חייבת לסיים את העבודה בעזה באמצעות חיסול כל הגדודים הנותרים של חמאס, ולאחר מכן להבטיח את חופש הפעולה הנצחי של צה”ל ברצועת עזה. אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו.

המטרה של ניצחון מוחלט בעזה לא שייכת לממשלה או למפלגה מסוימת; אנו שומעים אותה מן הלוחמים, המפקדים, המפונים, משפחות הקורבנות ומשפחות החטופים, ואנחנו יודעים עד כמה היא חיונית בהתחשב בכישלון המשפיל של אסטרטגיית ההכלה שבה נקטה ישראל במשך עשורים לאורך גבולותינו. כעת, בעת שחיילינו מפגינים אומץ עצום בשדה הקרב, הם מציגים את ההפך באמצעות גישה תבוסתנית הקוראת להפקיד את ביטחונה של ישראל בידיהם של אחרים. אנו יכולים להפקיד את ביטחוננו בידינו שלנו בלבד.

מאמר זה פורסם במקור ב-ynet

הפוסט כאשר ההיגיון הפשוט מסתיים: מדוע כניעה לתנאים של נסראללה רק תסלול את הדרך למלחמה עם לבנון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

פיגוע הטרור הרצחני ליד מעלה אדומים ממחיש כיצד מדיניות ההסתה המוצהרת של הרשות הפלסטינית נגד ישראל, שכוללת גם תגמול כספי למחבלים, גורמת למותם של ישראלים נוספים. לקראת הרמדאן, הגיעה העת להתמודד עם אתגר זה ביהודה ושומרון

 על רקע מספר פעולות סיכול מוצלחות שביצעו צה”ל, השב”כ ויחידות העילית של המשטרה ביו”ש, בוצע בימים האחרונים פיגוע אנטישמי ליד מעלה אדומים. הפיגוע, שתוכנן היטב, גרם למותו של אזרח ישראלי אחד ולפציעתם הקשה של מספר אזרחים נוספים. בזירת הפיגוע נכח לוחם אשר לחם בעזה במשך ארבעה חודשים, והוא נטרל את המחבל במקום ומנע פגיעה נוספת בחיי אדם. הנטרול המהיר ממחיש את החיוניות של נוכחות אזרחים חמושים מיומנים שיודעים לתת מענה מיידי לאירועים קטלניים.

ישראל מצויה כעת בלחימה במספר חזיתות. המתיחות הרבה שקיימת ממילא מחריפה לקראת הרמדאן, וקיים חשש ממשי לפיגועים מצד חמושים פלסטינים ופלגים מסוימים בקרב ערביי ישראל. במציאות תוססת זו חשוב מאוד לפקוח עין על זירת הלחימה השמינית – הזירה הפנימית, ובייחוד על ירושלים. בהקשר זה ראויה לציון הפעילות של משטרת ישראל במזרח ירושלים. מספר המעצרים ורמת ההשתוללות של ההסתה מוכיחים כי רוחה של הלאומנות הפלסטינית לא פוסחת על בירת ישראל.

ההסתה הייתה על הקיר: השפעת מדיניות הרש”פ על גל הטרור

פיגועי טרור לא מתרחשים לעולם בחלל ריק. מזה שנים, הרשות הפלסטינית מסיתה לאנטישמיות, מתרברבת בהצלחתו של הפת”ח ברצח יהודים, ומשלמת באופן אקטיבי לפלסטינים כדי לרצוח יותר ויותר ישראלים בתמורה לשכר נדיב. במחקר “מחבלים בשירות הציבורי”, מחלקת המחקר שלנו מוכיחה כיצד המדיניות הרשמית של הרש”פ, המכונה “לפגוע בתור מקצוע”, מעוגנת בחוקים אשר נועדו לתמרץ פלסטינים מן השורה להצטרף למעגל הטרור ולתגמל מחבלים מקצועיים על רצח של יהודים – בין אם הם קשורים לפת”ח, לחמאס, לחזית העממית או שאינם מקושרים לארגון כלשהו. התשלום עבור רצח עומד על פי שמונה משכר המינימום בקרב הפלסטינים, פי ארבעה מן השכר הממוצע של מרצה או מהנדס פלסטיני – ומגיע לסכום מרבי של 12,000 ש”ח לחודש.

מאיחוד הזירות של חמאס לאיחוד הזירות של ישראל

הפיגוע במעלה אדומים ממחיש גם את חוסר יכולתה המוחלט של הרש”פ לתפקד ולמשול באופן יעיל. ככל שכוחות הביטחון של ישראל מטפלים בהצלחה בחוסר הסדר שהרש”פ מותירה בשטח, עוצרים למעלה מ-3,000 מחבלים וחשודים ומסכלים מאות פיגועים בהיקף נרחב, הרש”פ ניצבת חסרת אונים מול פלגים מקומיים אשר השתלטו הלכה למעשה על מובלעות בחלק מסוים של יהודה ושומרון.

לאמיתו של דבר, פקיד ישראלי בכיר אמר כי הם קיבלו חיזוק מחודש המלווה בנחישות לפרק לחלוטין את תשתית הטרור ביהודה ושומרון. בעקבות שבעה באוקטובר, אסטרטגיית איחוד הזירות של חמאס שבמסגרתה איים הארגון להתערב אם ישראל תפעל ביהודה ושומרון הפכה לבלתי רלוונטית. למעשה, ההצלחה הישראלית בעזה מעניקה לכוחות הביטחון מוטיבציה לפעול גם ברחבי יהודה ושומרון, כך שאפשר לומר שהתגבשה אסטרטגיה חדשה: איחוד הזירות של ישראל.

עם זאת, קיים כורח לשפר את מוכנותה של ישראל בזירה הפנימית לקראת הרמדאן, באמצעות הנחתת מכה על תשתית הטרור ביהודה ושומרון ובירושלים, תוך מתן תשומת לב להשפעות אפשריות על פלגים רדיקליים בקרב ערביי ישראל. הדבר כולל את הגברת הפעילות המודיעינית, מעצרים, וחיזוק כיתות הכוננות, המבוססות על אזרחים מקומיים חמושים המוכנים להגיב לאירועים בשטח. בעידן של אתגרים חדשים, החדשנות הישראלית חייבת להביא לשולחן אמצעים מתקדמים ונועזים.

הפוסט הבטן הרכה של הטרור: תוצאת ההסתה של הרש”פ מתגלה בפיגועים רצחניים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

צה”ל למעשה נכנס במרחבים אלה לשלב השלישי של הלחימה. השלב הראשון כלל מבצע צבאי אווירי לפגיעה בתשתיות ארגוני הטרור ובמנהרות, במפקדות ובמחסני אמצעי לחימה. זאת, גם כהכנה לכניסה קרקעית של כוחות היבשה. השלב השני התמקד בתמרון הקרקעי לתוך רצועת עזה, והוא עצמו התחלק לכמה תתי-שלבים: בתחילה תמרון בצפון הרצועה ובהמשך תמרון בחאן יונס. כעת, צה”ל קרוב לעבור לשלב השלישי, והוא לחימה נגד התקוממות (Counter-Insurgency) ונגד גרילה במטרה למנוע מחמאס ומארגוני הטרור האחרים לצמוח ולהתעצם מחדש באזורים בהם פעלו. 

עם זאת, על מנת להשלים את ההשתלטות על הרצועה ואת המעבר המלא לשלב השלישי, ישראל עדיין נדרשת לצאת למבצעים צבאיים קרקעיים במחנות המרכז ובעיקר ברפיח. במחנות המרכז נותרו בערך שני גדודי חמאס, בעוד ברפיח נותרה חטיבה שלמה. המשך קיום יכולתו הארגונית של חמאס ככוח צבאי ושלטוני לא יאפשר מעבר מלא ללחימה נגד התקוממות ולפעילות בעצימות נמוכה בעזה. 

שיפא כדוגמה 

הישארות כוחות צה”ל בשטח רצועת עזה – בלי קשר למבצעים הצבאיים במחנות המרכז וברפיח – היא מחויבת המציאות. הדבר נכון בעיקר לאזורים שצה”ל כבר תמרן בהם. לראיה, זמן קצר לאחר שהתפרסם כי הכוחות יצאו מחאן יונס, שוגרו מספר רקטות מאזור חאן יונס לעבר ישראל (וכך גם ב-8 באפריל), באופן שמעיד על העבודה הרבה שעוד נותרה ברצועה.  

המבצע הצבאי האחרון בבית החולים שיפא מהווה את הדוגמה הבולטת ביותר לכך. בית החולים ממוקם בצפון הרצועה, אזור שבו צה”ל הפעיל את עוצמת האש ואת כוח התמרון המשמעותיים ביותר שלו במסגרת המלחמה (לפני שממשלת ישראל נכנעה ללחץ האמריקני, והסכימה להפחית את עצימות התקיפות). לאחר שצה”ל יצא מהאזור, הגיעו לבית החולים אלפי מחבלים במטרה להסתתר בו, להתעצם ולהתארגן מחדש לביצוע תקיפות נגד כוחות צה”ל ונגד יישובי ישראל. 

בין אם מדובר בתרגיל הונאה ישראלי שנועד מלכתחילה למשוך מחבלים למקום במטרה לפשוט עליו ולחסל אותם ביתר קלות ובין אם לאו, הדבר מעיד כי לצה”ל נדרשת עדיין עבודה רבה של טיהור קיני הטרור בכל רחבי עזה. נוסף על כך, כל עוד ישראל ממשיכה להוציא עוד ועוד כוחות מהרצועה, אי אפשר למנוע שיגורי רקטות מצד ארגוני הטרור בעזה. 

המעבר מהשלב השני לשלישי דורש מצה”ל לעשות שימוש בטקטיקות של פשיטות צבאיות. אם עד כה היה מדובר בפשיטות נקודתיות במסגרת התמרון, בזמן שהכוחות שהו על אדמה עזה, כעת נראה שהשימוש בפשיטות יימשך וייעשה גם אל תוך הערים העזתיות. 

אילוצים מדיניים, אסטרטגיים וטקטיים 

חרף הצורך המבצעי בהישארות כוחות יבשה רבים ברצועת עזה, ישראל נדרשת להתמודד עם שלושה מרכיבים עיקריים שבהם היא צריכה להתחשב בבואה לקבל החלטות על המשך פעילות הכוחות המתמרנים ברצועת עזה. 

ראשית, הלחץ של ממשל ביידן ממשיך לתת את אותותיו, ואף ביתר שאת, לאחר המקרה המצער שבו נהרגו בטעות שבעה מעובדי הסיוע של ארגון WCK ב-2 באפריל על ידי צה”ל. הממשל האמריקני ניצל את האירוע הטרגי על מנת להעמיד בסימן שאלה באופן רשמי את המשך תמיכת ארצות הברית בישראל, ולאיים בשינוי מדיניות אמריקני – צעד לא שגרתי כלל ביחסי שתי המדינות. 

כחלק מהפעלת הלחץ של ממשל ביידן, נדרשת ישראל בין היתר להפסיק לחלוטין את הלחימה בעזה, ואם לא כן, אזי להגדיל משמעותית את הכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה, ובמקביל למצוא חלופות למבצע צבאי ברפיח, או לפעול ברפיח בעצימות נמוכה ובמתכונת של לחימה שלא תפגע באוכלוסייה בלתי-מעורבת. על רקע זאת, אפשר להבין את הוצאת הכוחות המתמרנים של צה”ל מחאן יונס כהתחשבות נוספת בבקשת האמריקנים. 

המרכיב השני נוגע לפן הטקטי-צבאי. ישראל מתכננת את המבצע הצבאי ברפיח ולשם כך נדרשות מספר פעולות, בין היתר, רצון לאפשר את פינוי האוכלוסייה מרפיח לאזורים צפוניים יותר ברצועה, ובהם חאן יונס; רענון כוחות צה”ל שנמצאים בחאן יונס כשלושה חודשים; וקיום אימונים לקראת התמרון הקרקעי באזור. 

המרכיב השלישי נוגע לרמה האסטרטגית-צבאית ולזירה הצפונית. בשל הפחתת עצימות הלחימה בעזה, רוב המשאבים וההתכוננות מכוונים לגבול לבנון. כך, למשל, אוגדה 36 שיצאה מעזה בינואר האחרון הועברה צפונה ומקיימת אימונים, תרגילים והכנות לקראת פתיחת מלחמה נגד חיזבאללה. לא מן הנמנע כי אוגדה 98 תעבור גם היא לצפון. 

למה ישראל צריכה לצאת למבצע ברפיח 

ישראל צריכה לצאת בהקדם האפשרי למבצע צבאי ברפיח ובמקביל במחנות המרכז, על מנת להשמיד את כלל הכוח הארגוני, הצבאי והשלטוני של חמאס. עד שישראל לא תכריע את חמאס ואת יתר ארגוני הטרור באזורים שנותרו, מטרות המלחמה – ובהן שחרור החטופים – לא יושגו. נוסף על כך, שיגורי הרקטות יימשכו אלא אם כן ישראל תכבוש את רפיח ומחנות המרכז, ותשאיר נוכחות צבאית בכל רחבי רצועת עזה. 

כיבוש רפיח ומחנות המרכז נדרשים גם אם ישראל מעוניינת להסיר את האיום מעליה בגבול הצפוני. האינטרס של ישראל הוא לא לפתוח במלחמה נגד חזבאללה כל עוד המלחמה בעזה לא הסתיימה משיקולים של הסטת משאבים, חימוש ומיקוד מבצעי. 

לכן, המפתח להסרת האיום מלבנון הינו קודם כול לסיים את השלב העצים במלחמה בעזה, לעבור לאסטרטגיה של טיהור יסודי ומתמשך של תשתיות הטרור שנותרו ברצועה, ובמקביל להיערך למלחמה נגד חיזבאללה שתכריע את ארגון הטרור השיעי.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט דעה: למה דוללו הכוחות המתמרנים בעזה, ומה הלאה?  הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המלחמה ברצועת עזה העלתה מחדש את העניין הפלסטיני לסדר היום העולמי, ובעיקר הערבי. מדינות ערב המתונות רואות במלחמה איום חמור על שלום האזור אך גם מנוף לפתרון כולל ל”בעיה הפלסטינית”, וכך הן משתלבות בחזון הממשל האמריקאי להביא לכינונה של “רשות פלסטינית מתחדשת”. נייר זה יציג שורת התפתחויות ויצביע על המהלכים הנרקמים, על פי מקורותינו, מאחורי הקלעים של התוכנית לארכיטקטורה חדשה של הזירה הפלסטינית. הנייר – שחלקו הראשון יעסוק ברשות הפלסטינית וחלקו השני בחמאס – מביא שורה של גילויים חדשים שנחשפים כאן לראשונה.

העיתון הסעודי “אל מג’אלה” פרסם בתחילת פברואר מאמר שמתאר את המו”מ לשחרור החטופים כחלק מתוכנית רחבת היקף בת שלושה שלבים, שרק השלב הראשון בה יעסוק בשחרור החטופים. השלב השני, המוגדר “השלב המדיני”, עוסק בשורת צעדים לחידוש התהליך המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית, ובמרכזו שורת רפורמות ברשות, הכרה מצד מדינות מערביות במדינה הפלסטינית ועוד. השלב השלישי עוסק בהסכם אסטרטגי בין ארה”ב לסעודיה שיאפשר כינון יחסים בין הממלכה לישראל. במפת הדרכים שאותה משרטט המאמר הסעודי יעסוק גם הנייר הזה.

חזונו של נשיא ארה”ב ג’ו ביידן מנובמבר 2023 בדבר הקמתה מחדש של רשות פלסטינית שתקבל את השליטה ברצועת עזה ביום שאחרי המלחמה מעורר את הזירה הפלסטינית. הנשיא ביידן קבע את העיקרון בדבר “החייאה מחדש” של הרשות הפלסטינית כבסיסו של פתרון שתי המדינות ביום שאחרי המלחמה.

“עזה והגדה המערבית צריכות להתחבר מחדש כדי שמבנה שלטוני אחד יוכל להכיל את שני האזורים תחת רשות פלסטינית מתחדשת” (Revitalized Palestinian Authority), קבע הנשיא והוסיף כי ארה”ב תוסיף לחתור לפתרון שתי המדינות. מנגד, מוסיפה ממשלת ישראל לגלות התנגדות לשיבתה של הרשות הפלסטינית לעזה, בהיותה תומכת טרור, מחנכת לשנאה, עוסקת בהסתה ואף משלמת שכר למחבלים.

מאז, על פי שורה ארוכה של מקורות ברשות הפלסטינית, במדינות ערביות ובישראל, אנו עומדים בפני מאמצי ארכיטקטורה משמעותיים של ארה”ב, כפי שמכנה זאת בפנינו אחר מבכירי הרשות הפלסטינית. נייר זה יתאר את מאמצי ארה”ב לשנות ולעצב מחדש את הזירה הפלסטינית, לקראת היום שאחרי המלחמה בעזה.

הדרישה האמריקאית מאבו מאזן

במסגרת מאמציה להכשיר את הרשות הפלסטינית לשלטון ברצועה, מציבה בפניה ארצות הברית שורת תנאים שמיועדים להפוך אותה לרשות שלטונית אפקטיבית – כך חושפים בפנינו גורמים ברמאללה, בהם בעלי תפקידים ברש”פ ובפת”ח.

באחרונה נפגש ראש המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית, ג’ק סאליבן, עם ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן. מדובר בפגישה אחת מתוך סדרה ארוכה של פגישות שבמהלכן לחצה ארצות הברית לשינויים משמעותיים ברשות הפלסטינית, באופן שיהפוך אותה לשלטון אפקטיבי ברצועת עזה ביום שאחרי המלחמה: רפורמות מעמיקות, איחוד מנגנונים וכו’.

על פי גורמים פלסטינים ברמאללה, ארצות הברית דורשת מאבו מאזן לוותר על חלק גדול מסמכויותיו השלטוניות ולמנות לעצמו סגן לענייני הרשות הפלסטינית. כמו כן, ארצות הברית דורשת שורה של רפורמות מבניות, הקמת גופים יעילים למאבק בשחיתות ומינויה של ממשלת מומחים פלסטינית, שבראשה יעמוד ראש ממשלה בעל סמכויות נרחבות ביותר.

עוד דורשים האמריקאים – ולצידם גם הירדנים והמצרים – כי אבו מאזן יערוך בחירות שעל בסיסן תוקם ממשלת אחדות לאומית פלסטינית, אם כי לא ברור אם תביעה זו עומדת גם כעת בראש סדר הדרישות, לאור המצב ברצועת עזה. בפועל, ביום 14 במרץ הורה אבו מאזן למקורבו, מחמד מצטפא, להקים ממשלת מומחים חדשה בהתאם לתכתיב האמריקאי (עם זאת, בכירי הרש”פ מכחישים את קיומו של תכתיב כזה).[1]

גורמים פלסטיניים ברמאללה אומרים כי ארצות הברית דורשת מאבו מאזן לערוך רפורמה גם בתשלום המשכורות למחבלים ולאסירים בבתי הכלא בישראל, ולערוך שינוי משמעותי במערכת החינוך ובספרי הלימוד, כדי שתוכל להעביר כספי סיוע לרמאללה.

הסקר שמדאיג את רמאללה

על פי דיווחים בתקשורת הערבית הביע אבו מאזן פתיחות כלפי האמריקאים אך דרש בו בזמן לפעול להחזרת כספי המיסים המוקפאים בידי ישראל.[2] גורמים ברמאללה, פקידים בכירים ברש”פ, מאשרים כי הושגה הסכמה בתיווך אמריקאי, וכי ישראל תחזיר לרשות הפלסטינית את כספי המיסים שישמשו את הרשות גם לתשלום משכורות אנשיה ברצועת עזה, וזאת לאחר שהרשות תעביר לישראל את רשימת הפקידים שיהיו זכאים לקבלת המשכורות.

גורם במשרד האוצר הפלסטיני מסביר כי מדובר ב-250 מיליון שקל בחודש, מהם 70 מיליון לפנסיונרים ו-180 מיליון שקל לפקידים הפלסטינים שנמצאים כיום תחת שלטון החמאס. אבו מאזן אמר בריאיון כי מדובר ב-140 מיליון דולר בחודש.

מנגד, גורמים אחרים ברמאללה מעלים סימני שאלה בקשר לאסטרטגיה האמריקאית החדשה, בעיקר לאור סקר שהתפרסם באחרונה, שעל פיו 88% מהציבור הפלסטיני דורש את פירוקה של הרשות הפלסטינית ו-68% מהפלסטינים רואים ברשות הפלסטינית נטל.[3] עוד מצביע הסקר על עלייה משמעותית ביותר בתמיכה בחמאס גם ברחבי יהודה ושומרון. הסקר קובע כי אילו נערכו הבחירות כיום, הייתה חמאס זוכה ל-51% תמיכה והפת”ח היה מקבל 19% בלבד. גם בשאלת ההתמודדות בין איסמעיל הניה לבין אבו מאזן מנצח הניה עם 78% מול 16% תמיכה באבו מאזן.

חיפוש אחר אלטרנטיבה לאבו מאזן

על פי העיתון “סנדיי טלגרף” שורר בבית הלבן ספק גדול מאוד באשר ליכולתו של אבו מאזן בן ה-90 כמעט להוביל את הרשות הפלסטינית לקראת האתגרים הבאים ברצועת עזה. אבל גורמים בפת”ח מסבירים כי הלחץ האמריקאי לא נועד להבטיח את הישארותו של אבו מאזן על הכיסא, אלא ההפך, ומציינים כי ארה”ב מחפשת לו מחליף ראוי בעיניה. בין השאר עולים באחרונה שמותיהם של מחמד דחלאן וחוסין א-שיח’.

בכירים פלסטינים, בהם נאצר קדווה, אחיינו של ערפאת ובעבר שגריר הרשות הפלסטינית באו”ם, נועדו באחרונה בדוחא עם המחנה הקטרי בחמאס. בפגישות אלו נדונה, לקראת היום שאחרי המלחמה בעזה, האפשרות להקמתו של גוף פלסטיני חדש, שייצג את הפלסטינים כולם, לרבות את חמאס שכיום איננה חברה באש”ף. מזה שנה ויותר שקדווה מקדם את רעיון הקמת “חזית ההצלה הלאומית”, לשיקום ההנהגה הפלסטינית, וכעת הוא מפנה את מרצו לעצירת המלחמה.

מדינות ערביות מקדמות תוכנית שאחד מעקרונותיה הוא “לא עבאס ולא חמאס” ליום שאחרי המלחמה בעזה – וזו זוכה לקשב רב גם בממשל האמריקאי. לא רק המדינות הערביות המתונות פועלות בעניין, אלא גם הקטרים, שרואים חלק גדול מהדברים עין בעין. ביטוי לכך נתן מחמד דחלאן, מנהיג הפת”ח הגולה, בריאיון לניו יורק טיימס.[4]

הריאיון איננו אירוע בודד. באחרונה נועדו נציגיו של דחלאן בדוחא עם ראשי חמאס, איסמעיל הניה, ח’אלד משעל וזאהר ג’בארין. את דחלאן ייצגו סמיר משהראוי ונאצר קדווה, אחיינו של ערפאת שהודח על ידי אבו מאזן והפך לבן בריתו של דחלאן.

השיחות נועדו לדון בעתידה של עזה לאור הסכנות הטמונות בתוצאות המלחמה. נציגי דחלאן ניסו למשש את הדופק בקרב הנהגת חמאס ולנסות להבין לאן היא הולכת, אלא שמקורות ערביים, כולל בכירים פלסטיניים, מספרים לנו כי לא כל השיחות בדוחא מתקיימות באופן נינוח ומוסיפים כי הנהגת חמאס שומעת דברים קשים מאוד לאור אחריותה למצב.

משיחות עם מקורות ערביים בכירים עולה כי קיימת התארגנות משמעותית מאוד גם של גורמים פוליטיים פלסטיניים שאינם נמנים עם הרשות הפלסטינית או עם חמאס. שגרירים ערביים, אישי ציבור ומשפיעים מקדמים את הרעיונות האלו גם בוושינגטון, בפגישות עם סנאטורים מכל המפלגות וכן עם יועציו של ביידן, והם שמביאים אותו להתבטאויות בדבר הצורך בהקמתו של גוף פלסטיני חדש.

התוכנית הגדולה של דחלאן לשליטה ברצועה

כעת אנו חושפים כאן לראשונה את מה שאפשר לספר על תוכניתו של מחמד דחלאן, בהתבסס על דיפלומטים ערביים. דחלאן, בכיר הפת”ח הגולה באבו ד’אבי, מקדם תוכנית גדולה לשלטון ברצועת עזה. התוכנית כבר קיבלה שם זמני ודיפלומטיים ערביים מכנים אותה “היוזמה הערבית לביטחון רצועת עזה 2024”.

התוכנית כוללת שליטה ברצועה, כחלק מהסדר מדיני וביטחוני כולל, שבסופו גם פירוק אש”ף, לקראת סיום הסכסוך הישראלי–פלסטיני. כל זאת, בתמיכה ערבית רחבת היקף, גם סעודית, ובגיבוי של האמריקאים והבריטים שסבורים כי היא עשויה להוות מנוף לנרמול היחסים בין ישראל לסעודיה, שתומכת בפירוק אש”ף, לקראת הסדר קבע באיו”ש וברצועה.

לתוכנית שלושה שלבים. בשלב הראשון ייכנס צבא ערבי לרצועת עזה; בשלב השני תקום שם ממשלת טכנוקרטים; ובשלב השלישי יתקיימו הסדרים ביטחוניים, גם כאלו שימנעו את המשך העברת הנשק ואת תעשיית ההברחות במנהרות מתחת לציר פילדלפי.

במסגרת השלב השני תוקם ממשלה זמנית שתשלוט ברצועת עזה בגיבוי הכוח הערבי. זו תהיה ממשלת טכנוקרטים שתבצע שורה ארוכה מאוד של רפורמות, לרבות כאלו שדורשים האמריקאים כעת משלטונו של אבו מאזן, והיא תופקד רק על ניהול החיים האזרחיים ברצועה, עד לבחירות.

במקביל לפעילותה תחל פעילות ביטחונית ברצועה, בסיוע הכוח הערבי. הפעילות הביטחונית תתחיל מרפיח לכיוון צפון. במגעים שניהל דחלאן בחודשים האחרונים עם מדינות ערביות הושגה הסכמה כי הצבא הערבי שייכנס לרצועה יורכב מכוחות מצריים, ירדניים ומרוקאיים, ייהנה מגיבוי וממימון של מדינות המפרץ וכן מתמיכה של הליגה הערבית. “כל אלו כבר נמצאים בשלב מתקדם של דיונים”, אומר דיפלומט ערבי.

“השלטון בעזה לא יתבסס בהכרח על תהליך אוסלו”

בשיחות סגורות תוהה דחלאן על ההיגיון הישראלי בפעולה שהחלה מצפון לדרום. הוא סבור שיש לבודד תחילה את גבול מצרים–עזה, באזור רפיח, ולהתחיל להשליט סדר ביטחוני בסיוע הצבא הערבי מדרום לצפון.

“השלטון בעזה יתבסס על דגל פלסטיני וערבי, כאשר דחלאן והאמירויות תומכים בו מרחוק. השלטון לא יתבסס בהכרח על תהליך אוסלו”, אומר דיפלומט ערבי. ההנהגה בעזה תתבסס על גורמים מקומיים ותיתמך על ידי גורמים ערביים ממדינות המפרץ, כולל סעודיים, שיסייעו במימון ובגיבוי מדיני.

שלטונו של דחלאן ברצועת עזה צפוי להתבסס על קבוצה של דמויות פלסטיניות, ויישען על סמכות אש”ף, עד לשלב הסופי, אז יפורק ארגון הגג הפלסטיני. דחלאן מקדם את נאצר קדווה, בעל הברית הפוליטי שלו, לצד קבוצת דמויות נוספות הנמנות עם חוגו.

דחלאן סבור שהשלטון הפלסטיני הנוכחי חייב לעבור שינוי משמעותי ביותר, וכי ההנהגה הבאה ברצועת עזה צריכה לכלול מרכיב ערבי משמעותי מאוד. באחרונה נתן ביטוי לתפיסתו את ההסדר הסופי ברצועת עזה, כאשר התראיין ב”ניו יורק טיימס” תחת הכותרת “לא עבאס לא חמאס”.

התוכנית מתקדמת והיא כרוכה בחתימת חוזים לשיקום עזה עם חברות ענק. ההערכה היא כי עלות השיקום עומדת על 90 מיליארד דולר, כפי שאמר נשיא מצרים.

דחלאן מזרים מים ומזון לרצועה

דחלאן מקדם שורה של הסכמות עם מחמד בן זאיד ועם מחמד בן סלמאן לגבי תוכניתו ליום שאחרי, ובמסגרת זאת צפויות כמה מדינות ערביות לדרוש את פירוק אש”ף, בהינתן הסדר מדיני ברצועת עזה ובשטחי יהודה ושומרון, כך טוען דיפלומט ערבי.

דחלאן מתואם לחלוטין עם הסעודים, שכאמור מביעים תמיכה בתוכניתו, וגם עם איחוד האמירויות שכבר החלה להזרים סיוע משמעותי מאוד לרצועת עזה ואף מתכוונת להפעיל את הקו הימי שבין קפריסין למזח הזמני שנבנה ברצועה.

בינתיים מזרים דחלאן עצמו סיוע משמעותי מאוד לרצועת עזה. שליש מהמים שמגיעים כיום לתושבי הרצועה מקורם בשישה מתקני התפלה שמקימה ומממנת איחוד האמירויות בשטחי רצועת עזה. כמו כן מוגשות מדי יום 200 אלף ארוחות לתושבי עזה מהסיוע שמזרים דחלאן, תוך שהוא רוכש חלק גדול מהמזון בסיוע האמירויות ונכנס לרצועה במשאיות מצריות.

“דחלאן כבר מממן את העברת המשאיות ברצועת עזה באמצעות אנשים הנאמנים לו, בהם קבוצות חמושות”, אומרים אנשיו. נוסף על כך, יותר מ-10,000 עזתים אושפזו בבתי חולים ובמרפאות במימונו של דחלאן, שאף מממן מחלקת כוויות מיוחדת. גורמים מציינים כי סך ההשקעות שהשקיע דחלאן בסיוע לתושבי רצועת עזה מאז ה-7 באוקטובר חצה את רף 400 מיליון הדולר והוא כולל מתקני התפלת מים, טיפול בבתי חולים ובנפגעי כוויות וכן העברת אמצעים לחימום ולמחסה ועוד. כל זאת במסגרת מבצע “ציפורי הטוב”, שלקח על עצמו שליט האמירויות, מחמד בן זאיד.

“דחלאן סבור שגם חמאס צריכה להיות חלק מהשלטון הזה משום שאי אפשר יהיה להתעלם מהתנועה, אך עליה להפוך למפלגה תחת אש”ף”, אומר מקורבו, ומסביר כי באחרונה, כאשר נועד דחלאן בקטר עם איסמעיל הניה, דנו השניים בעניין זה.

“מדובר ביוזמה שהסעודים מקדמים והיא כבר זוכה לתמיכה ערבית נרחבת ולתמיכת ארה”ב ובריטניה”, אומר הדיפלומט הערבי. אלו, לצד מדינות מפרציות, סבורים כי פירוק אש”ף יהווה שלב קץ התביעות וקץ הסכסוך בין ישראל לפלסטינים.

היוזמה המצרית

מצרים היא השחקן הראשי בעניין הזה ובמסגרת זו הציעה, כחלק מהמו”מ על שחרור החטופים, יוזמה ובה המונח “ממשלת טכנוקרטים”.

אבו מאזן סירב, ושלח שליח למצרים, אלא שבפועל ממשלה כזו הולכת ומוקמת לאחר שב-14 במרץ אבו מאזן הטיל את מלאכת ההרכבה על מקורבו, מחמד מצטפא.[5] המונח ”ממשלת טכנוקרטים”, טוענים גורמים פלסטיניים, היה מסר גם לאבו מאזן וגם לחמאס על כך שמצרים מעוניינת בישות פלסטינית אחרת, “לא חמאס ולא עבאס”.

”לא בכדי”, אומר גורם ערבי, סירבו הן חמאס והן הרשות הפלסטינית לקבל את המונח ”ממשלת טכנוקרטים”. אומנם כעת הם מוכנים לדון בממשלת אחדות פלסטינית, גם תחת אש”ף, אלא שהפער בין מחנה קטר למחנה איראן בחמאס מונע זאת.

ישראל מקיימת מגעים עם נציגי הרשות הפלסטינית

מנגד, ישראל משתעשעת בינתיים בשורה של רעיונות כמו העברת הסיוע ברצועת עזה לידי חמולות. באחרונה נודע ממקורות פלסטיניים כי ישראל אף פנתה בעניין זה לרשות הפלסטינית כדי להסתייע בה לחלוקת הסיוע ברצועה.

במקביל מקיימת ישראל מגעים עם גורמים פלסטיניים וערביים ברמאללה, בעזה ובמדינות ערביות כדי לבדוק את ההיתכנות לשליטה פלסטינית בעזה ביום שאחרי המלחמה וכדי שיקבלו את האחריות על חלוקת הסיוע ברצועה – כך נודע ממקורות רשמיים ואחרים. הדבר בא לאור השתלטות חמאס על הסיוע שמגיע לרצועת עזה, מה שאינו משרת את מטרות המלחמה.

באחרונה פנתה ישראל לגורמים ברשות הפלסטינית כדי לבדוק אם יקבלו על עצמם את ניהול החיים ואת חלוקת הסיוע ברצועת עזה כבר בשלב הנוכחי של המלחמה. כמו כן היא מבקשת לבדוק את מידת מוכנותם לקבל את השלטון ברצועה לאחר המלחמה.

מגעים כאלה התקיימו מול בכירים ברשות הפלסטינית ומול גורמים פלסטיניים אחרים, ובמסגרתם נועד גורם בכיר מאוד במערכת הביטחון הישראלית עם גורמים ערביים ופלסטיניים במדינה ערבית. הדברים אושרו על ידי גורמי ביטחון בישראל.

באחרונה פנתה ישראל למספר חמולות ברצועת עזה באמצעות ראש המודיעין הפלסטיני, מאג’ד אל פרג’, מקורבו של אבו מאזן ומי שמוזכר כאחד המיועדים לרשת אותו. שמו של פרג’ מוזכר באחרונה כמי שהוצע על ידי מערכת הביטחון בישראל לניהול החיים ברצועת עזה ולחלוקת מזון, באופן זמני. ראש האופוזיציה יאיר לפיד אמר בריאיון: “טבעי להעלות את שמו של פרג’, הוא אחת הדמויות שעבדו איתנו הכי הרבה נגד חמאס”.

בינתיים נודע, כי פרג’ מינה קצין בדרגת תת אלוף, איש המודיעין הכללי הפלסטיני, וזה כבר מקיים מגעים עם כמה חמולות, בעיקר בדרום רצועת עזה, לבדוק אם יוכלו להפוך לכוח מקומי שיוכל לאבטח את שיירות המזון בדרכן לצפון רצועת עזה. זאת, על מנת לשמש מסלול עוקף לחמאס, שמשתלטת על שיירות הסיוע. נציגו של פרג’ הורה לראשי חמולות ברפיח ובדרום הרצועה להיערך לאבטחה ולהסתייע בנושאי נשק מקומיים.

בהתייחסות לפרסומים על אודות האפשרות שנבחנת על ידי מערכת הביטחון בישראל להפקיד את פרג’ על ניהול החיים ברצועת עזה, אומרים מקורביו: “אנחנו עוסקים כעת בכל מה שנדרש כדי לעצור את שפיכות הדמים ואת ההרס ברצועת עזה ולפני שנעמוד במשימה הזו אין כל סיבה לדבר על עתיד עזה”.

רמאללה: ישראל מבינה את הצורך בהחזרת הרש”פ לעזה

גורמים בכירים ברמאללה מוסיפים, “ישראל כבר ניסתה את אופציית החמאס עד שזו התנפצה לה בפרצוף ב-7 לאוקטובר ואין כל אופציה אחרת זמינה, אלא חזרת הרשות הפלסטינית לעזה”. הם מוסיפים: “קיימת הבנה משותפת לנו ולנציגי מערכת הביטחון בישראל בדבר הצורך בהחזרתה של הרשות הפלסטינית לרצועת עזה, אולם ככל שמדובר בממשלת ישראל, הרי שגורמי הימין שבה מתנגדים לכל תוכנית שכזו”.

מקורות ערביים מדווחים, כי במקביל לפנייה מצד מערכת הביטחון הישראלית לפרג’ בעניינים הביטחוניים, פנתה ישראל גם לשר הפלסטיני לעניינים אזרחיים, חסין א-שיח’, וביקשה ממנו לפעול לטובת חלוקת הסיוע ברצועה. א-שיח’ העביר הנחיות ברוח זו לנציגו ברצועת עזה, איאד נאצר, ראש לשכת הקישור של המשרד לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית, ובעקבות ההנחיות בחר נאצר חמש חברות הובלה של אנשי עסקים פלסטינים, מקורביו.

חברות אלו אושרו על ידי מערכת הביטחון הישראלית ומתפ”ש, והן כבר החלו לפעול ברצועה כשהן מסתייעות בגורמים חמושים. החברות משנעות את המזון לרחבי הרצועה, ואחת מהן הסתבכה בסוף פברואר בתקרית שבמהלכה נדרסו למוות כמאה פלסטינים בכיכר נבולסי בצפון רצועת עזה.

כזכור, שיירת המשאיות הותקפה על ידי חמאס ואילו צה”ל אבטח את התנועה בקטע אחר של מסלולה, כך מאשרים גם גורמי צבא. נאצר הוא הנציג הרשמי של הרש”פ ברצועה בהיותו ראש לשכת הקישור הפלסטינית זה כשנתיים, מינוי אישי של א-שיח’. נאצר נשא ונתן עם ישראל על קבלת היתרי העבודה לפועלים הפלסטינים שעבדו בישראל. אגב, בעבר הוא נעצר כמה פעמים על ידי החמאס, שמנסה להצר את צעדיה של הרשות הפלסטינית ברצועה.

בעזה טוענים כי חברות התובלה שמופעלות על ידו מקבלות תשלומי שוחד גדולים, ובין השאר, גם אגודות הסהר האדום, הפלסטינית והמצרית, שביקשו להעביר סיוע ממצרים דרך רפיח, שילמו שוחד לחברות הללו והן שאחראיות גם לעליית המחירים ברצועה. “כיום אפשר לקנות בלון גז במחיר של 750 שקל אף שמחירו המקורי הוא 60 שקל בלבד”, אומר סוחר עזתי.

מגעים במדינות ערביות על היום שאחרי

המגעים שמקיימת היום ישראל עם בכירים פלסטינים וערבים אינם מוגבלים לסוגיית חלוקת הסיוע. גורמים ביטחוניים ומדיניים ישראליים מקיימים מגעים עם גורמים ערביים ופלסטיניים במדינות ערביות בשאלת אופיו ודמותו של השלטון שישלוט ברצועת עזה ביום שאחרי ובתנאים להקמתו.

מספר שליחים שאינם ממלאים תפקיד רשמי בישראל נשלחו למפגשים במדינות ערביות. גם קצין בכיר מאוד במילואים יצא לפגישות במדינה ערבית עם גורמים פלסטיניים. בין השאר, הוצגו לבכירים הישראלים אפשרויות שונות בתחומי הביטחון והכלכלה וגם בשאלת שיתוף הפעולה הצפוי בין מדינות ערביות מתונות במפרץ לבין השלטון הבא ברצועה.

מסקנות עד כאן: הרש”פ כישות שלטונית ביום שאחרי

לסיכומו של דבר: יש מאמץ אמריקאי משמעותי ביותר, בשיתוף מדינות ערביות, לרבות אלה החברות ב”מועדון הסכמי אברהם”, להציב את הרשות הפלסטינית כישות שלטונית ביום שאחרי המלחמה ברצועת עזה.

למהלך האמריקאי שתי מטרות עיקריות: הראשונה היא שימור אופציית פתרון שתי המדינות, תוך שהרשות הפלסטינית משתלטת על רצועת עזה ומאחדת אותה מחדש עם שטחי איו”ש; השנייה נובעת מהבנה שלפיה הפסקת אש ברצועת עזה תביא גם לרגיעה בחזית הצפון ותרחיק מהאזור את סכנת ההתלקחות האזורית.

אלא שלמרות המאמץ האמריקאי והערבי, ספק גדול מאוד אם תוכל הרשות הפלסטינית בהרכבה הנוכחי וביכולותיה הדלות לעמוד במשימות שיקום הרצועה שעלותן מוערכת בכ-90 מיליארד דולר. הרשות הפלסטינית סובלת ממערכות מנוונות, לרבות מערכות אש”ף, מעמדה הציבורי נמצא בשפל, ומעל הכול, תנועת הפת”ח שעליה מתבססת הרשות מפורקת ומפוררת למספר גושים. כל זה מתרחש כאשר חמאס עדיין מפגינה כוח ובוודאי לא ויתרה על תפקידה בזירה הפלסטינית וברצועת עזה.

מנגד, גם במערכת הפלסטינית עולה צורך למצוא אלטרנטיבה לרשות הפלסטינית הכושלת, ונראה כי לאור זאת החליט אבו מאזן להרים את הכפפה ולערוך שורה של רפורמות קוסמטיות שיאפשרו לאמריקאים לראות ברשות הפלסטינית ישות חדשה ברצועת עזה.

במסגרת זאת מינה אבו מאזן באחרונה שורה של מושלים חדשים, ואף הורה על הקמתה של הממשלה הבאה, ממשלת מומחים, שאחד מתפקידיה העיקריים יהיה שיקום רצועת עזה – כפי שאומר מחמד מצטפא, שאמור לעמוד בראשה. בינתיים מקימה ארה”ב מזח זמני בשטחי רצועת עזה, ואילו חמאס מנסה לצופף שורות תוך שבכירי השבטים החמולות מסרבים לכל רעיון שמזכיר את “אגודות הכפרים”.

בפרק הבא: תפקיד חמאס.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

[1] ראו בכתבה באתר אלקודס.

[2] ראו באתר ווטן.

[3] ראו בכתבה באתר PSR.

[4] ראו כתבה באתר סקיי ניוז.

[5] ראו כתבה באלג’זירה.

הפוסט התוכנית לארכיטקטורה חדשה של הרשות הפלסטינית בעזה חלק א’ – הרשות הפלסטינית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הקמת ממשל צבאי זמני ברצועת עזה בתום המלחמה היא החובה המשפטית והאתית של מדינת ישראל. בלי זה, עזה תגלוש לאנרכיה וכולנו נשלם את המחיר

בתום מלחמת העולם השנייה נכנעה גרמניה לבעלות הברית. ומי שלט בגרמניה מייד אחר כך? החל מרגע הכניעה ב-1945 ועד לשנת 1949 הייתה גרמניה נתונה לממשל צבאי תחת בעלות הברית. גם ביפן, שנכנעה זמן קצר לאחר גרמניה, התבסס ממשל צבאי באחריות ארצות הברית, שנמשך שש שנים. הממשלים הצבאיים בשתי המדינות ניהלו את כל ההיבטים האזרחיים, ודאגו לשיקום האזורים הפגועים. הדבר לא נעשה מתוך נדיבות ליבן של בעלות הברית, אלא משום שזוהי הפרקטיקה הצבאית הנדרשת במצבים מסוג זה.

כאשר צבא כובש שטח ומפיל את השלטון המקומי נוצר ואקום בהנהגה, ולמדינה הכובשת יש אחריות אתית ומשפטית לדאוג לניהול האוכלוסייה באותו מרחב. הממשל הצבאי במהותו הוא פתרון זמני, והשאיפה היא שהמדינה הכובשת תשלוט באזור עד שתימצא הנהגה מקומית מתאימה.

מבט על ההיסטוריה העולמית והאזורית מגלה שמרבית הממשלים הצבאיים אכן הסתיימו בתוך שנים בודדות. גם מדינת ישראל הנהיגה ממשלים צבאיים זמניים בכמה תקופות בעבר, וזה בדיוק מה שהיא צריכה לעשות ברצועת עזה ביום שאחרי מיטוט חמאס.

קווים לדמותו: כך ייראה הממשל הצבאי הזמני בעזה

מלחמת חרבות ברזל תסתיים אך ורק עם מיטוט שלטון חמאס, ואז נידרש לבחון מי ישלוט ברצועת עזה במקומו. מבחינה ביטחונית, אין שאלה – מדינת ישראל תהיה חייבת להמשיך לשלוט ברצועה, שליטה שעשויה להימשך לעד. מבחינה אזרחית, לעומת זאת, המטרה היא לבסס באופן הדרגתי הנהגה מקומית.

מי שחושב ששלטון מקומי בעזה יכול לקום יש מאין יום אחרי הפלת חמאס, לא מחובר למציאות. מדובר בתהליך ארוך שיימשך שנים, ומי שיצטרך לדאוג עד אז לניהול האזרחי בעזה זו מדינת ישראל.

את הממשל הצבאי הזמני בעזה רצוי שתנהל ישראל באמצעות שיתוף פעולה בין השב”כ לבין יחידות המבצעים, המודיעין והמנהל האזרחי של צה”ל. הממשל שיוקם יידרש, בראש ובראשונה, לספק פתרונות הומניטריים בסיסיים, תוך הסתייעות בגורמים מקומיים ובארגונים בין-לאומיים שאינם לעומתיים כמו אונר”א. במקביל יתחיל התהליך הממושך של איתור הנהגה מקומית אשר ייעשה עקב בצד אגודל.

רעיון הממשל הצבאי נתפס לרוב כרעיון שלילי, אולם לממשל כזה יש יתרונות רבים, והוא גם יכול להועיל למדינת ישראל מבחינה אסטרטגית. ממשל צבאי זמני יאפשר ניתוק של האוכלוסייה מהחמאס, קידום תהליכי דה-רדיקליזציה, ונגישות למודיעין משמעותי שיסייע בפירוק תשתיות החמאס. נוסף על כך, מדינת ישראל תוכל להשתמש בכספים ובמשאבים שברשותה כבמנופים להובלת תהליכי עומק שייצרו מציאות אחרת ברצועה.

שליטה ישראלית בעזה גם תועיל לסוגיית ההגירה מרצון. נכון להיום יש מאות אלפי אנשים שרוצים להגר מעזה למדינות אחרות ולא יכולים לעשות זאת. מאחר שגם ישראל מעדיפה שיהיו כמה שפחות תושבים ברצועה, יש פה מפגש אינטרסים מובהק. במסגרת הממשל הצבאי הזמני, מדינת ישראל תוכל לסייע לכל אלו המעוניינים בכך להגר החוצה מהרצועה.

הממשל הצבאי יפגע בזכויות הפלסטינים? בדיוק להפך

היתרונות של ממשל צבאי ברצועה ברורים, ובכל זאת יש אנשים שנאחזים בתירוצים קלושים כדי לנסות להציג אותו כפתרון איום ונורא. אחת הטענות שנשמעת היא שממשל כזה יצרוך כספים רבים מתקציב המדינה. לא צריך ללכת רחוק כדי להיווכח שלטענה זו אין אחיזה במציאות. כשמסתכלים על המצב הנוכחי ביו”ש רואים שכספי המיסים של האוכלוסייה המקומית וכספי הסיוע הבינלאומיים מכסים את כל ההוצאות – וכך יהיה גם ברצועת עזה.

טענה נוספת היא שממשל צבאי יפגע בזכויות הפלסטינים שמתגוררים ברצועה. גם כאן מדובר בטענה שגויה. לפני הקמת הממשל הצבאי ביהודה ושומרון, לא הייתה באזור אוניברסיטה אחת, ועכשיו בכל הערים באזור יש אוניברסיטאות, בתי חולים ותשתיות מתקדמות.

הממשל הישראלי ביו”ש תרם לרווחת האזרחים הרבה יותר ממה שתרמה הרשות הפלסטינית המושחתת, ובוודאי יותר ממה שיתרמו גופים כמו החמאס והג’יהאד האסלאמי. באופן דומה, גם בתקופה שבה הנהיגה ישראל ממשל צבאי בעזה ראינו שיפור ברמת החיים, שהלכה והידרדרה עם שלטון הרשות ובהמשך עם שלטון חמאס. אם כך, לא זאת בלבד שהתושבים בעזה לא ייפגעו מממשל צבאי זמני בשליטת ישראל, אלא הם גם ירוויחו ממנו.

דה-נאציפיקציה גרסת עזה: השינוי מתחיל בחינוך

לצד ההיבטים האזרחיים ההומניטריים, האתגר הגדול ביותר שמצפה לישראל במסגרת הממשל הצבאי הזמני הוא ניהול החינוך ברצועה.

ישראל מעולם לא חוללה שינוי משמעותי במערכת החינוך הפלסטינית, ואפילו בחינוך של ערביי ישראל המדינה לא יודעת להתערב. צריך להבין שמצב החינוך בעזה מורכב מאוד. מי ששלט בחינוך בעזה בשנים האחרונות זה ארגון אונר”א, שמסית בצורה ברורה ומחנך את הציבור להשמדת ישראל. אם כך, החינוך שם צריך להשתנות מהיסוד, ממש כמו שהשתנה החינוך בגרמניה הנאצית בתהליך הדה-נאציפיקציה שהובילו בעלות הברית.

חשוב להבין שאם מדינת ישראל לא תיקח את החינוך ברצועה תחת אחריותה, אז תישאר שם אותה ביצה שמייצרת יתושים בדמות מחבלים. שינוי החינוך חייב להיות באחריותנו, אבל רצוי להיעזר בגורמים חיצוניים כמו סעודיה ואיחוד האמירויות, שמבינים את התרבות ואת השפה וכבר ביצעו תהליך דומה. ראוי גם להתנות את התקציבים שמגיעים ממדינות אלו ומכספי הסיוע הבין-לאומיים ביישום בפועל של תוכניות החינוך החדשות. בסופו של דבר, רק באמצעות שליטה בכסף אפשר לשנות את המציאות בשטח.

היום שאחרי הממשל הצבאי הזמני: ההנהגה העתידית ברצועת עזה

כאמור, לאחר שיקום רצועת עזה, יש להעביר את השלטון האזרחי לגוף מתאים. כדי להבין איזו הנהגה תתבסס ברצועת עזה בהמשך, צריך קודם כול להבין איזו הנהגה לא תתבסס שם – וזו הנהגה של הרשות הפלסטינית. האפשרות הזאת לא באה בחשבון כיוון שהרשות לא יותר טובה מחמאס, ומדינת ישראל לא יכולה לאפשר לעצמה סיכון כזה. הצעה אחרת היא להעביר את השליטה לידי סעודיה ואיחוד האמירויות. ההצעה הזאת אולי הייתה יכולה להתאים אבל היא לא ישימה כי שום מדינה ערבית לא מעוניינת לקחת על עצמה את ניהול הרצועה.

אם כן, השאיפה היא שהניהול האזרחי יעבור באופן מלא לידיים של מנהיגים מקומיים, שככל הנראה ייבחרו מבין ראשי החמולות הגדולות. חמאס מאוד חושש מהחמולות כיוון שהן מהוות איום גדול על קיומו, במיוחד עכשיו כשהן חוזרות להרים את ראשן ולפעול בשטח. בשונה מחמאס, החמולות שואפות ליציבות ברצועה, רוצות לפתח את האזור, וזוכות ללגיטימציה מצד האוכלוסייה המקומית, ולכן הן הגורם שאיתו מדינת ישראל יכולה וצריכה לדבר. בכל מקרה, העברת השלטון האזרחי תיעשה בהדרגה ותוך שישראל לומדת על הדרך בשיטת הניסוי והטעייה.

או ממשל צבאי או אנרכיה

רעיון הממשל הצבאי הזמני בעזה מצטייר בקרב גורמים שונים כגחמה זדונית של מדינת ישראל הכובשת. בפועל מדובר בפתרון צבאי לגיטימי ומקובל, ואף בחובה מוסרית. אם מדינת ישראל לא תבנה תוכנית שיטתית והדרגתית לשליטה ברצועת עזה, המצב שם יגלוש מהר מאוד לאנרכיה, והעולם יאשים אותנו בכך. האנרכיה תפגע בראש ובראשונה בתושבי הרצועה, אבל גם תאפשר צמיחה מחודשת של טרור, ובכך תהווה איום על מדינת ישראל.

מכל הבחינות, הקמת ממשל צבאי ישראלי זמני בעזה היא הפתרון המוסרי והנדרש על מנת לשקם את הרצועה ולהשיב את השקט באזור. הגיע הזמן לשים בצד טענות לא מבוססות ותפיסות שגויות, ולהפסיק לפחד פחד לא מבוסס מהמושג שנקרא “ממשל צבאי”.

הפוסט מי מפחד מממשל צבאי זמני? המענה האזרחי בעזה ביום שאחרי מיטוט חמאס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

החלטת ארצות הברית להימנע מהטלת וטו על הצעת החלטה במועצת הביטחון של האו”ם שקראה להפסקת אש מיידית בעזה, ללא קשר לשחרור החטופים הישראלים מידי חמאס, מסמלת החמרה משמעותית ביחסים בין וושינגטון לירושלים.

המהלך אף מעיד על שינוי גישה מוחלט של ממשל ביידן ביחס לעמדתו בתחילת המלחמה בעזה. לאחר ה-7 באוקטובר 2023 התייצב נשיא ארצות הברית לצד ישראל ותמך באופן בלתי מסויג וחד-משמעי בזכותה של ישראל להגן על עצמה, וכן במטרה של השמדת החמאס כמסגרת צבאית ושלטונית בעזה.

אבל ככל שהמלחמה נמשכה שינה ממשל ביידן את גישתו לשלילה כלפי ישראל. המהלך במועצת הביטחון של האו”ם – שככל הנראה תוכנן בקפידה על ידי ממשל ביידן – נועד לאותת לישראל כי אם היא תמשיך להתעקש על תנאי עסקת החטופים ועל המשך ההכנות למבצע צבאי ברפיח, הממשל האמריקני יהיה מוכן לפעול נגדה גם במחיר של שבירת מוסכמות ביחסים בין שתי המדינות.

הצעד האמריקני – האם זהו קדימון?

לאורך העשורים האחרונים, הווטו האמריקני במועצת הביטחון של האו”ם היה, מצד אחד, קלף מיקוח משמעותי בידי ארצות הברית להפעלת לחצים על ישראל, ומצד שני, הוא שימש ערובה דיפלומטית ומדינית יקרה מפז עבור מדינת ישראל. גם כאשר נוצרו מתיחויות ומורכבויות ביחסי שתי המדינות בנושאים שונים – בעיקר בכל הנוגע לסוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני – נשמרו גבולות גזרה אלו, וארצות הברית הקפידה לא לשנות את המשוואה מול ישראל (להוציא החלטת ממשל אובמה בשלהי כהונתו, בדצמבר 2016). לכן, יש חשש כי הצעד האמריקני במועצת הביטחון של האו”ם מהווה קדימון לצעדים קיצוניים וחמורים נוספים, כגון צמצום או הקפאת משלוחי הנשק והתחמושת לישראל.

המהלך של ממשל ביידן מהווה פגיעה קשה במלחמה של מדינה מערבית ודמוקרטית בטרור האסלאמי הקיצוני. לא זאת בלבד שההחלטה האמריקנית אינה מועילה לקידום סיום המלחמה, אלא היא תורמת להארכתה. הנהנית העיקרית משינוי העמדה האמריקנית היא בראש ובראשונה חמאס – ולצדה יתר ארגוני הטרור ברצועת עזה – שמקבלים מוושינגטון תמיכה ורוח גבית להמשך הלחימה בישראל והחזקת החטופים.

למה שחמאס תישבר ותסכים להתפשר בעסקת חטופים כאשר היא רואה כיצד בת-הברית החשובה ביותר של ישראל – והמעצמה הגדולה בעולם – זונחת את ירושלים ומאמצת לחלוטין את הנרטיב של ארגון טרור רצחני כמו-נאצי, שאחראי לטבח של 1,200 ישראלים, לאונס נשים, עריפת ראשים, ביתור חלקי גופות, שריפת אנשים חיים ורצח תינוקות?

הצעד האמריקני מקומם עוד יותר, כאשר הוא מגיע למרות כל הוויתורים והמחוות שביצעה ישראל לבקשת ממשל ביידן בכל הנוגע להכנסת ולהרחבת הסיוע ההומניטרי ולצמצום העוצמה הצבאית במהלך המלחמה – צעדים שפוגעים באופן מתמשך במטרת המלחמה ומסכנים את חייהם של לוחמי צה”ל.

אסור לפעול בפזיזות

נוכח מציאות זו, ישראל חייבת להגיב לצעד הקיצוני והחריג של הממשל האמריקני. אולם, לאור יחסי הכוחות בין הצדדים, ולאור העובדה כי ישראל זקוקה לסיוע ולתמיכה האמריקניים באספקת אמצעי לחימה, בסיוע לרכש ביטחוני (רק השבוע אישר הקונגרס האמריקני חבילת סיוע ביטחוני לישראל בסך 3.3 מיליארד דולר) ובהמשך התמיכה בזירה הדיפלומטית והמדינית, אסור לה לפעול בפזיזות ומתוך תחושות בטן רגעיות.

פעולה מדודה כזו עשויה להיות הערכה מחדש בכל הנוגע למעורבות האמריקנית בתהליכי קבלת ההחלטות של ישראל. עד כה, הקפידה ישראל – באופן שהיה מלכתחילה תמוה וחסר תקדים – לערב גורמים אמריקניים רשמיים בתהליך קבלת ההחלטות במלחמה. כעת ישראל צריכה להבהיר לממשל האמריקני כי התיאום והסנכרון בין המדינות בנוגע למלחמה יימשכו כסדרם, אך היא לא תאפשר יותר השתתפות של גורמים אמריקניים רשמיים בתהליך קבלת ההחלטות הריבוני שלה.

נוסף על כך נדרשת חזית אחידה וחוצת מפלגות במערכת הפוליטית בישראל. הן מפלגות הקואליציה והן מפלגות האופוזיציה חייבת לצאת במסר לאומי רשמי, אחיד ותקיף כלפי וושינגטון, שלפיו ישראל דוחה מכול וכול את מניעת הטלת הווטו האמריקני, לצד הבעת תודה לסיוע האמריקני המדיני והביטחוני שהתקבל עד כה מוושינגטון.

להחזיר לתודעה את הטבח

במקביל, ישראל צריכה לצאת בקמפיין הסברה והשפעה נרחב בתוך ארצות הברית ובעולם כולו כדי להחזיר לתודעה את מאורעות ה-7 באוקטובר. קמפיין כזה נעשה בימים שלאחר מתקפת חמאס, אך מאז דעך. כיום, התקשורת, אנשי ציבור, משפיענים ומקבלי ההחלטות נחשפים בעיקר לתמונה חד-צדדית שמגיעה מעזה, המתווכת באמצעות תעמולה של חמאס.

מעל הכול, ישראל צריכה לנצל את המצב הנוכחי כדי לפתוח במבצע צבאי ברפיח להשמדת ארבעת הגדודים של חמאס באזור, או לכל הפחות לפתוח במבצע צבאי להשמדת כוחות חמאס שנותרו במחנות המרכז ברצועת עזה. ארצות הברית חייבת להבין כי למשוואה יש שני צדדים, גם אם צד אחד עליון בכוחו ומסייע לצד השני בנדיבות.

בניגוד לתפיסתו של מנהיג הרוב בסנאט האמריקני, צ’אק שומר, שקרא להדיח את ראש הממשלה בנימין נתניהו, ובניגוד לתפיסתו של הממשל האמריקני בכללותו, הזורק את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס לאחר כל הוויתורים והתיאומים שביצעה מול וושינגטון, ישראל אינה רפובליקת בננות המנוהלת על ידי גורמי חוץ.

מאמר זה פורסם במקור ב-ynet
הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט ממשל ביידן זרק את ישראל מתחת לאוטובוס – וישראל חייבת להגיב בחוכמה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ב-26 בפברואר 1993 התפוצצה משאית נפץ בחניון התת-קרקעי של מגדלי התאומים והביאה להרג של שישה אזרחים ולפציעתם של 1,042 נוספים. ארצות הברית עצרה את כל המעורבים בפיגוע, אבל לא נתנה את דעתה לתשתיות המהוות בית גידול לטרור בתוך גבולות אמריקה. למשל, לעובדה שמתכנן הפיגוע התחזה לפליט עיראקי וכך הצליח לעבור את הגבול, וכן לעובדה שהוא חסה בצל מטיף מצרי במסגד בעיר ניו ג’רזי שבה השתקע. גם העובדה שתשתית הטרור צמחה בצל מוסדות קדושים עבור האמריקאים – מוסד הפליטות ומוסד חופש הדת – לא אתגרה את הקונספציה האמריקאית. 

שלוש שנים מאוחר יותר כבר הגה ח’אלד שיח‘ מוחמד את התוכנית למיטוט מגדלי התאומים, והציג אותה לבן לאדן. כחמש שנים בלבד לאחר מכן, בשנת 2001, הוכה העולם החופשי בתדהמה כאשר צפה בשידור חי בקריסת המגדלים המפורסמים בעולם, שהפכו לסימן ההיכר לשליטתו ולעוצמתו של המערב.  

כתוצאה מכך פתחה ארצות הברית, יחד עם מדינות נוספות, במלחמה באפגניסטן וביעדי טרור נוספים בעולם. המלחמה נמשכה 20 שנים, בין 2001 ל-2021. ארצות הברית הפילה את שלטון הטליבאן וכוננה שלטון חדש פרו-אמריקאי במקומו, אך מייד כאשר עזבה את גבולות אפגניסטן, חזר שלטון הטליבאן. 

טרור על אדמת אירופה 

מבלי להיכנס לסקירה היסטורית של כל פיגועי הטרור שבוצעו על ידי האיסלאם הרדיקלי על אדמת אירופה, אפשר לראות בהחלט איך הטרור האיסלאמי מתפשט בבירות אירופה. 

במאי 2013 בריטניה חווה פיגוע ברוטלי, כאשר שני איסלאמיסטים עורפים את ראשו של חייל בריטי ברחובה של עיר, לאורו של יום. למרבה ההפתעה, המחבלים אינם ממהרים להימלט מזירת האירוע, אלא נותרים בזירה על מנת “לחנך” את העוברים והשבים ההמומים, שבעצם מי שאשם בפיגוע זה הם עצמם. “אנחנו נשבעים לאללה הכול יכול, לא נפסיק להילחם למענך”, הם אמרו בידיים מגואלות בדם, האוחזות במצ’טות ובסכינים. “הסיבה היחידה שעשינו את זה היא שמוסלמים מתים מדי יום. החייל הבריטי הזה קיבל עונש עין תחת עין, שן תחת שן”, אמרו המחבלים ונופפו בנרטיב הקורבן הקבוע של התוקפן המוסלמי. 

שנה וחצי לאחר מכן, בינואר 2015, הגיע תורו של ה”11 בספטמבר” הצרפתי, כפי שהוא כונה אז על ידי התקשורת המקומית, כאשר שני רעולי פנים פרצו בצוהרי היום למשרדי המגזין שארלי האבדו, הממוקם בפריז, ורצחו 12 איש, בהם עשרה עיתונאים ושני שוטרים, לאחר שהעיתון העז לפרסם קריקטורות של מוחמד. פיגוע זה התפתח לרצף אירועי טרור ובהם פיגוע ירי שהביא לרצח של שוטרת והפיגוע במרכול הכשר בפריז, שבו נספו ארבעה בני ערובה נוספים. בסך הכול נרצחו בסדרת האירועים הזו 18 בני אדם, בהם 15 אזרחים ושלושה שוטרים. 

על אף זוועות הפיגוע בשארלי האבדו, מי שכינה אותו “ה-11 בספטמבר” של פריז לא ידע מה צופן לו העתיד בהמשך אותה שנה, כאשר בחודש נובמבר ידעה פריז את המתקפה הגדולה ביותר שספגה מאז מלחמת העולם השנייה: בפיגוע שארע במהלך מופע רוק שהתקיים באצטדיון נרצחו 127 איש ועשרות נפצעו. 

ב-2016 חווה גם גרמניה פיגוע במערב ברלין, כאשר מחבל דורס למוות 12 קורבנות, ובהם תיירים ומקומיים. 

תודעת הקורבן הקבועה של האיסלאם הרדיקלי 

בין פיגועים אלו ואחרים עוברים קווי דמיון ברורים. ראשית, אפשר לראות השראה וחיקוי בין שרשראות הפיגועים. שנית, האיסלאם הרדיקלי נוקט אכזריות כשיטת עבודה ליצירת הרתעה וטרור פסיכולוגי. אלו נועדו לשתק תגובה אפשרית מצד החברה המותקפת. שלישית, תעמולה. הטרור האיסלאמי הרדיקלי מגיע עם צידוק קבוע, שמתבסס על תודעת הקורבן הנרדף, שבשם “רגישותו” לעוולות הנעשות לו מבצע פשעים מפלצתיים נגד האנושות. רביעית, הטרור האיסלאמי הרדיקלי משתמש בערכים המקודשים למערב על מנת לחסל אותו. 

השימוש בערכים המקודשים למערב על מנת לחסלו מתבצע בשתי שיטות. השיטה הראשונה היא פגיעה בסמלים מערביים. לא במקרה נבחרו מגדלי התאומים, שהיוו את מרכז הסחר העולמי וסמל לעליונותו של המערב, השארלי האבדו הצרפתי, שהוא סמל לזכות היסודית של חופש הביטוי, והופעת רוק באצטדיון הצרפתי, שמהווה סמל לתרבות המערב. כל אלו נועדו לתקוף ולערער את ערכי היסוד של המערב. 

השיטה השנייה שבאמצעותה מביסים את המערב באמצעות שימוש בערכים המקודשים לו מתוחכמת הרבה יותר. הרי הסתה שמתבצעת מתוך מסגדים מעמידה את המערב בקונפליקט בנושא חופש הביטוי; מחבל שמגיע עם תעודת פליטות מעורר אמפתיה ופורט על היסוד ההומני הטבוע בערכי המערב; ההאשמות הקבועות של האיסלאם הרדיקלי בדבר תוקפנות המערב מנגנות על האמביוולנטיות המערבית בדבר הפעלת כוח, והרצון לייצר שלום ולהימנע ממלחמה; וגולת הכותרת, השימוש במשוואה שלפיה החלש תמיד צודק, כאשר המוסלמי לעולם יוצג כחלש אל מול המערב הכובש, ולכן גם כצודק יותר ממנו.  

הכוננות בדצמבר 2023 

במבט לאחור, אפשר רק לתהות מה היה קורה אילו אחרי משאית התופת ב-93′ היו האמריקאים נדרשים לחיסול תשתיות הטרור, כולל באמצעות בדיקה נוקשה יותר של כניסת פליטים לגבולות אמריקה, הטלת הגבלות על מסגדים ומוסדות דתיים אחרים, ושלילת אזרחות וגירוש של מסיתים מאדמתה. ייתכן שלא רק הפיגוע במגדל התאומים היה נמנע, אלא גם שעליית האיסלאם הרדיקלי אל מול שקיעת המערב הייתה מתונה יותר, וכן הייתה נמנעת ההשראה לפיגועים נוספים שהתרחשו על אדמת אירופה. 

לקראת חג המולד האחרון, בדצמבר 2023, כבר אפשר היה לראות כיצד השיח הישראלי של “כוננות לקראת החגים” מועתק גם לאירופה, שנערכה אז לקראת הטרור האיסלאמי. נדמה שאירופה מתחילה לגלות סימני חיים אל מול המכבש של הטרור האיסלאמי השוטף אותה. אלפי פעילים איסלאמיסטיים נמצאים במערב אירופה לבדה, ונתונים במעקב. כך למשל הודיע ראש שירות המשרד להגנת החוקה (שירות הביטחון הפנימי) שהמדינה נמצאת “בסכנה הגדולה ביותר מזה שנים” להתקפת טרור, וכן ש”אירוע כזה יכול להתרחש בכל יום”. הצהרתו זו הייתה על רקע פיגוע שהתרחש בפריז קודם לכן. לאחרונה אף אמר ראש ממשלת בריטניה, רישי סונאק, “הרחובות שלנו נכבשו על ידי קבוצות איסלאמיסטיות“. 

אבל לבתי הגידול של הטרור, וגם לטרוריסטים עצמם, יש מטריית הגנה שאי אפשר להפריז בחשיבותה, והיא מדיניות של הכלה, שמבוססת על קבלת התעמולה הפסיכולוגית של האיסלאם הרדיקלי, כפי שפורטה לעיל. 

המשוואה השקרית של האיסלאם הקיצוני 

חלק ניכר מהטענות של האיסלאם הרדיקלי, שמי שאשם באלימותו ואכזריותו הם “אחרים”, מופנה כלפי ישראל. במקרה הישראלי, ביתר שאת, מהווה האיסלאם הרדיקלי תוקפן המתחזה לקורבן. תחת הפגנות התמיכה בעזתים ה“מסכנים”, מנורמלים בדעת הקהל העולמית מעשי טבח ואונס, מהמחרידים ביותר שידעה האנושות. כמו בכל פיגועי הטרור של האיסלאם הקיצוני, וכפי שנהוג על פי המדיניות הדו–פרצופית הקבועה של האיסלאם, לצד החרב מגיעה גם הבטחה שאילו רק הישראלים לא היו כל כך רעים אליו, הוא לא היה צריך להתקומם גם באירופה. 

כלומר, האיסלאם הקיצוני מייצר תיחום תודעתי מדומיין של גבולות הסכסוך והאלימות, ומייצר משוואה שקרית, שאילו ייפתר הסכסוך הנקודתי הנ”ל – ובכל פעם מדובר בסכסוך אחר – הרי שתתייתר האלימות של האיסלאם. 

יש מי שקונה את תעמולת האיסלאם הרדיקלי, ומתנדב להנחיל להמונים את מסריו ולנרמל אותם. דוגמה אחת לכך ניתנה בדיון שנערך לאחרונה בפרלמנט הבריטי, שבו הואשם ה BBC-ב”שותפות למסע הדיסאינפורמציה המתוזמר היטב של חמאס“ שלפי הדוברים “הוביל לזינוק באנטישמיות ברחבי העולם“. 

מי שנדמה לו שה BBC-פוגע בישראל ומקדם אנטישמיות כבושה וגלויה צודק, אבל מפספס את הלקח החשוב ביותר לאירופה ולמערב. קבלת טיעוניו של האיסלאם הרדיקלי והצדקת טענותיו האלימות יביאו לשיתוק מוסרי ותודעתי באירופה, בדיוק כמו שקרה בישראל. הטרור האיסלאמי מתחיל בארס תעמולתי המשתק את חוש המוסר והצדק, מנצל את ערכי המערב כנגדו, ואז טובח בו. 

הניסיון לתחם את גבולות הסכסוך הנוכחי לישראל ולכפות על ישראל הפסקת אש במטרה להביא לשקט תעשייתי למערב אינו שונה ממדיניות הפיוס הצ’מברלייני אל מול האויב הנאצי, והיא תעלה למערב בדם רב ובאיבוד ההגמוניה העולמית שבה הוא מחזיק. 

רק תבוסה חד–משמעית של איראן, על שלוחותיה, ושל רוסיה באוקראינה, יאפשרו למערב להגיע מוכן למאבק מול סין. הניסיון להכיל את הטרור האיסלאמי הקיצוני נדון להיכשל, כמו שמוכיח ה case  study-הישראלי. 

מאמר זה פורסם במקור ב ynet-בשפה האנגלית 

הפוסט על המערב ליישם את לקחי מדיניות ההכלה הישראלית על מנת למנוע אינתיפאדה במדינותיו  הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במהלך מתוזמן הטילו לאחרונה ארצות הברית, בריטניה וצרפת, כל אחת בנפרד, סנקציות כלכליות על אזרחים ישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק. הסנקציות מגיעות על רקע קמפיין “אלימות המתנחלים”. הסלמת הקמפיין עלולה להתרחש בקרוב, בתום 60 הימים שקיבלה ממשלת ישראל על מנת להגיב על טענות לאלימות חיילינו ביהודה ושומרון, לפני שיטילו סנקציות גם עליהם – על חיילי צבא ההגנה לישראל שפעלו במסגרת תפקידם.  

העיתונאים קלמן ליבסקינד ב”מעריב” ואריאל כהנא ב”ישראל היום” חשפו את השקר שעומד בבסיס הקמפיין והפריכו את הטענות שעליהן הוא מתבסס, עד כדי כך שצה”ל עצמו חזר בו מחלק מהפרסומים. זה לא שמעולם לא הייתה שום אלימות של מתיישבים יהודים כנגד ערבים, אלא שהנתונים זניחים בהרבה מהמדווח, המקרים מנותחים באופן מוטה ומסווגים בצורה שגויה ושקרית, וה”עלייה המדאיגה” עליה מדווחים לנו היא בדיה מוחלטת. 

לכן, חייבים לשאול: אם הקמפיין מבוסס על עיוות ושקר, איך זה שלא זו בלבד שהוא אינו יורד מהאוויר, אלא להפך – ממשיך להיות מפומפם ביתר שאת על ידי דיווחים תקשורתיים ו”הבעת דאגה” של בעלי תפקידים אמריקאים ואירופאים? 

למה ההלם על הפיגוע לא מחזיק מעמד 

שורשיו של “קמפיין אלימות המתנחלים” מתוארים יפה בספרו של שגריר ישראל בארצות הברית לשעבר, ד”ר מייקל אורן. הספר, “בן ברית: חיי כגשר בין ישראל לארצות הברית”, מתמקד בתקופת כהונתו של אורן כשגריר, תחת ראש הממשלה נתניהו ובתקופת נשיאותו של אובמה. 

אורן מתאר כיצד רצח משפחת פוגל, השם ייקום דמם, התקבל בזעזוע ובאימה בקרב האמריקאים, והבית הלבן גינה את הרצח בנחרצות. אבל, בדומה לאירועי 7.10, ההלם לא החזיק מעמד זמן רב. הקהילה באיתמר, בהיותה ימנית ודתית, כותב אורן, זוהתה עם “קמפיין אלימות המתנחלים”. מאחר שההתנחלויות “לא לגיטימיות” בעיני האדמיניסטרציה של אובמה ועל ידי האו”ם, הן נתפסו בעיניהם של גופים בינלאומיים רבים כמטרה הוגנת לתקיפה.  

אורן מספר שהביע באוזני יועציו בשגרירות את חששו מכך שכל אוכלוסיית ההתנחלויות עברה “פוגליזציה” ותויגה כ”כובשים שמצדיקים את ההתקפות כנגדם“. חששו של אורן היה שבאופן הדרגתי תעבור כל אוכלוסיית מדינת ישראל “פוגליזציה”, ותיתפס ככזו שמגיעים לה הטילים המכוונים כלפיה. חשש זה נשמע אולי מוגזם ב-2011, אבל 13 שנים בלבד מאוחר יותר נכחו כל אזרחי ישראל לדעת שחששו היה מדויק. 

התגובה של אובמה לטבח 

תגובתו של אובמה לטבח של ה-7 באוקטובר, באיחור של כחודש, מנסחת את התפיסה הזאת באופן בהיר: “מה שחמאס עשה היה מחריד, ואין לזה שום הצדקה”, אמר הבוס לשעבר של רוב האדמיניסטרציה של הנשיא ביידן ומי שהביא אל המזרח התיכון את “האביב הערבי”, אבל, הוא הדגיש “מה שעוד נכון הוא שהכיבוש ומה שקורה לפלסטינים הוא בלתי נסבל“. יש מי ששומע בהצהרה זו של אובמה את שורשי אסטרטגיית ההסברה החמאסית-פרוגרסיבית בדבר “עזה היא בית כלא פתוח”, ויש מי שרואה דרך קצרה בין תפיסה זו לבין התפיסה שלפיה “להתנגדות הפלסטינית לא נותרה ברירה“. 

עוד נדמה שלמורת רוחו של הנשיא לשעבר, ישראל והעם היהודי עסוקים מדי בשימור לקחי השואה ובצפייה בסרטוני הזוועות מה-7 באוקטובר, ולכן לא מתפנים לדאוג לילדים בעזה. איך אמר מוחמד דראוושה בחשיפה של העיתונאי ישי פרידמן מערוץ 14? “הציונות הדתית... מחלחלת סם אידיאולוגי בתוך המדינה”. אלא שעכשיו זו לא רק הציונות, אלא בדיוק כמו בנבואה של אורן, גם כל מי שמבקש לזכור את אירועי ה-7 באוקטובר ולהפיק מהם לקחים מעשיים. 

שתי אסטרטגיות: השחרה והשתקה 

מי שמסיק שמדובר במלחמה תודעתית בלבד, טועה. מדובר בתעמולה מכוונת שיש לה מטרה מאוד מעשית, והיא להכשיר מדינה פלסטינית בשטחי יהודה, שומרון ועזה, שתכלול פינוי יהודים מיישובים. 

ברור שעל מנת לממש תרחיש כל כך תלוש נדרשת הכנה תודעתית משמעותית, והיא מתקיימת באמצעות שתי אסטרטגיות. אסטרטגיה אחת היא אסטרטגיה של “השחרה”. זו אסטרטגיה ישנה וטובה, שעובדת כבר שנים רבות. לאסטרטגיה זו שני קהלי יעד. האחד: ישראלים. השחרת ציבור המתיישבים באמצעות “קמפיין אלימות המתנחלים” נועדה להשכיח מהציבור הישראלי את העובדה שמתיישבים אלו מהווים קו הגנה ראשון לכפר סבא, השרון וכל מרכז הארץ. האשליה התודעתית המצופה היא הסכמה “להקריב” את “המתנחלים הבעייתיים“, תוך שכנוע עצמי שבכך ייפתרו כל בעיותינו. השני: הקהילה הבינלאומית, שמצופה לתמוך בצעדים הולכים ומקצינים נגד ישראל ואזרחיה. 

האסטרטגיה השנייה היא אסטרטגיה של “השתקה”, ולשמה אנו רואים את הסנקציות מופעלות. כפי שפרסם לאחרונה השגריר לשעבר דיוויד פרידמן, תנאי הסנקציות האמריקאיות חלים על כל ישראלי שמתנגד למדינה פלסטינית: כל ישראלי. כרגע מדובר ביותר מ-%80 מהאוכלוסייה בישראל, מציין פרידמן. דהיינו, גם כתיבת טור זה עלולה ליפול למלכודת הסנקציות, וכמוה כמעט כל שיחת סלון וכל התבטאות באולפן. 

דינו של מי שתלה דגל על מרפסת בבבלי 

הדברים אינם נוגעים רק לעניין חופש הביטוי, אלא גם לשליטה פרטנית במעשיו של כל ישראלי, תוך ייתורה של מערכת המשפט הישראלית. התקהלת בנתניה מחוץ למעונות של סטודנטים ערבים, באופן שפורש על ידם כאיום? הפגנת נגד שכניך בנוף הגליל והם התלבטו אם לעבור דירה? תלית דגל ישראל על המרפסת בבבלי ופגעת ברגשותיו של מאן דהו? לא בטוח שלא עברת את הגבול, וכדבריו של פרידמן “כל מי שמחלקת המדינה תרגיש שהוא עוין ליצירת מדינת טרור פלסטינית, יוכל להתעורר בוקר אחד ולמצוא את כספיו מוקפאים בבנק המקומי שלו“. 

הדבר המקומם ביותר הוא שיתוף פעולה של גורמים פנים ישראליים, מדעת או מתוך בורות, עם קמפיין זה. מילא כשמדובר באנשים פרטיים ובורים שכותבים תגובות בנוסח “שהאמריקאים יעשו לנו את העבודה”, מבלי להבין שהבדיחה היא לגמרי על חשבונם, אבל כשמדובר במפקד פיקוד מרכז שעורך תרגיל “חטיפה” על ידי מתנחלים או, כפי שפרסם העיתונאי בועז גולן מערוץ 14 ומ-0404, בדובר צה”ל שמתדרך נגד “אלימות המתנחלים” בעילום שם, ומלבה את הדיווחים התקשורתיים ביחס לא פרופורציונלי למציאות, הרי שמדובר בפשיטת רגל מוסרית, חלק מקונספציה שגויה ומעוותת, שמובילה את כולנו אל עבר “פוגליזציה”, בין אם ביהודה ושומרון, בעוטף עזה, בגולן ובגליל או בירושלים ובתל אביב. 

מקבלי ההחלטות מחויבים להתעשת מיידית ולהבין ש“קמפיין אלימות התנחלים”, המנוהל זה למעלה מעשור נגד ישראל, ולעיתים בתמיכתה, חייב להיפסק ומייד. יש להפנות את כל המשאבים ההסברתיים על מנת לקעקע את ההיגיון הפנימי של קמפיין זה, ואסור שפוליטיקאים, אנשי צבא ותקשורת ישראלית ייתנו לו יד. אם לא נעמוד כחומה בצורה, נמצא ש(שוב) הותר דמנו, ו(שוב) קרה הדבר בסיוע פעיל מצידנו. 

אנקדוטה לסיום: מייקל אורן מספר בספרו כיצד הזדעזע מכך שהנשיא אובמה סירב בשעתו להשוות בין חמאס לאל–קעידה. מעניין אם הוא מקבל את ההקבלה בין חמאס לנאצים. 

מאמר זה פורסם במקור ב ynet-בשפה האנגלית 

הפוסט בקרוב: סנקציות על מתנחלי בבלי, לוד ונוף הגליל  הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

חודש הרמדאן מזמן למדינת ישראל אתגרים לא מעטים בתחום הביטחון. ברקע המלחמה בעזה וההסלמה הגוברת בצפון מול חזבאללה, נערך השנה הרמדאן באווירה קיצונית ומתוחה במיוחד, מעבר לאתגרים ולמורכבויות הבסיסיות שיש ממילא בחודש הזה, המזוהה עם ביצוע פיגועים וניסיונות פיגועים נגד יהודים.

מכיוון שעזה – על רוב חלקיה – נמצאת כרגע בשליטה ביטחונית ישראלית, ומכיוון שהצבא ערוך ומוכן לפתיחת מלחמה כוללת בגבול הצפון, הרי שעיקר החשש הישראלי נוגע לשטחי יהודה ושומרון ולמזרח ירושלים.

גל הטרור ביו”ש נמשך

ביהודה ושומרון נמשך גל טרור משמעותי שהחל בשלהי 2021, המאופיין בעליות וירידות בכמות וברמת הטרור. הפעולות הצבאיות שישראל נוקטת בערים השונות ביהודה ושומרון מאז המלחמה בעזה (ועוד לפני כן, במסגרת המבצעים “שובר גלים” ו”בית וגן”) אינן מספיק עוצמתיות ונרחבות. הן מהוות אסטרטגיה של “כיסוח דשא” במקרה הטוב, שנועדה להגביל את ההתעצמות הצבאית ובניין הכוח של ארגוני הטרור באזור.

אומנם, מאז תחילת המלחמה בעזה ביצעה ישראל מעצרים של כ-3,450 פעילי טרור ברחבי יהודה ושומרון, שכ-1,500 מהם משויכים לחמאס, אולם מדובר בטיפה בים, קל וחומר כאשר חלק גדול מהם ככל הנראה שוחרר או ישוחרר בקרוב. באזור עדיין נמצאים ארגוני טרור ממוסדים ומאורגנים, הן עצמאיים והן כאלה הקשורים לחמאס, לג’יהאד האסלאמי ולפתח’.

חמאס – ברומטר להסלמה בהר הבית

אתגר נוסף נעוץ באזור המקומות הקדושים בירושלים ובמזרח ירושלים. בשנים האחרונות הצליח חמאס, בהובלה של כוחות אסלאמיים רדיקליים כגון קטאר, טורקיה ואיראן, לתקוע יתד במרחב הר הבית, ולהוות ברומטר בכל הקשור להסלמה במתחם. בכל רמדאן בשנים האחרונות חוותה ישראל התפרעויות של מוסלמים שעלו להר הבית, תוך התבצרות במסגד אל-אקצא, ירי בכינון ישיר של זיקוקין די נור ויידוי סלעים ואבנים לעבר שוטרים, ניסיונות למנוע מיהודים להגיע להר הבית, וביצוע פיגועים נגד אזרחים ונגד כוחות הביטחון באזור. במקביל, שכונות מזרח ירושלים עצמן הפכו לאזור לחימה.

לצד זאת, ישנו עדיין חשש משמעותי מאירועי “שומר חומות 2” בערים המעורבות, ובערים ערביות באזור המשולש. תסריט כזה עלה גם לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, אולם היערכות מוגברת ונכונה של משטרת ישראל בערים המעורבות סיכלה אותו מראש. ועדיין, יש לציין כי החברה הערבית בישראל גילתה אחריות ושמרה על שקט פנימי, ככל הנראה בשל השילוב בין עוצמת מתקפת חמאס שהפתיעה אפילו אותה, לבין ההרתעה הביטחונית של משטרת ישראל ושב”כ, שהתכוננו מראש לתרחיש כזה.

רמדאן הקרוב – מאתגר במיוחד

בחודש הרמדאן הקרוב, התמונה בזירות אלה צפויה להיות מאתגרת עוד יותר בשל מספר צירופי אירועים, כולל מיתוג המלחמה בעזה במאפיינים דתיים (מה שבא לידי ביטוי בין היתר בשם שבחר חמאס למתקפת ה-7 באוקטובר, “מבול אל-אקצא”); ניסיונות להבעיר את השטח באמצעות מימון והברחת אמצעי לחימה על ידי טורקיה, איראן, חזבאללה, הרשות הפלסטינית והנהגת חמאס חוץ; וכן הסתה של גורמים רדיקליים ברשתות החברתיות.

מציאות זו עלולה להגביר עוד יותר את ניסיונות הפיגועים המאורגנים ואת אלה הנעשים במסגרת של חוליות בודדים או מחבלים בודדים. הסלמה משמעותית רבתי תקשה על ישראל להמשיך את המיקוד המלחמתי ברצועת עזה, ותפגע בהכנות למלחמה אפשרית בחזית הצפון. במקרה של הסלמה רבתי, צה”ל וכוחות הביטחון יצטרכו לפרוס מחדש את הכוחות ולהסיט אותם בין הזירות השונות.

לאשר סיכולים ממוקדים ביו”ש

על מנת לצלוח את חודש הרמדאן בתקופה הביטחונית המורכבת הזו, על ישראל ליישם מספר פעולות. ראשית, משטרת ישראל צריכה לתגבר כוחות בערים המעורבות ובערים הערביות בהתאם לפריסת הכוחות לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר. במסגרת זאת, יש להשתמש בכוח המשמר הלאומי במטרה להשיג חיכוך עם השטח ולמנוע כל אפשרות לפריצת מהומות וניסיונות פיגועים.

ביהודה ושומרון על הממשלה להורות לצה”ל להגביר את עוצמת הפעולות הצבאיות, לאשר סיכולים ממוקדים באמצעות כטב”מים באופן נרחב יותר, ולצאת לסדרת מבצעים צבאיים טקטיים ממושכים, לכל אורך הרמדאן, במספר ערים במקביל – ובפרט בצפון השומרון ובאזור חברון. זאת, כדי למנוע מראש הרמת ראש של הטרור, ולהגביל את יכולתו להוציא פיגועים.

במרחב הר הבית, על ממשלת ישראל להעניק גיבוי נרחב למשטרת ישראל לביצוע פעולות התקפיות ונחושות לסיכול מראש של גורמי ואמצעי טרור, כגון מבצעים לתפיסות זיקוקים, סכינים ואמצעים אחרים שיכולים לשמש לטרור ולפגיעה בכוחות הביטחון. נוסף על כך, יש להציב במתחם כוחות רבים של משטרה כדי להראות נוכחות ולחזק את ההרתעה.

במזרח ירושלים נדרשת אסטרטגיה כוללת המשלבת בין אמצעים צבאיים-פיזיים לבין אמצעים טכנולוגיים. יש לתגבר באופן משמעותי את האזור בכוחות מג”ב והמשמר הלאומי. כמו כן, ישראל חייבת לצאת למבצע נרחב של תפיסת אמצעי לחימה ומעצרי מנע בשכונות השונות במזרח ירושלים. מבצע זה יחזק את המשילות דה-פקטו של מדינת ישראל בשטח, ויצמצם את היכולות של תומכי הטרור לפגוע באזרחים יהודים. המבצע צריך להתנהל בשילוב משטרת ישראל, מג”ב, שב”כ והמשמר הלאומי, תוך הסתייעות במרכיבים צבאיים שונים.

אחיזה מודיעינית ברשתות החברתיות

בד בבד, על ישראל לפעול לחיזוק האחיזה המודיעינית ברשתות החברתיות, באמצעות מערכות מתקדמות של בינה מלאכותית, במטרה למצוא ולסכל מראש פעילי טרור. בתוך כך, ישראל חייבת לדרוש מחברות פלטפורמות הרשתות החברתיות להסיר ולחסום מחוללי הסתה בפלטפורמות שלהן.

האסטרטגיה הכוללת של ממשלת ישראל כלפי חודש הרמדאן והתגברות הטרור המוסלמי שהוא מביא עימו חייבת להתבסס על יוזמה התקפית תחת מגננה ותגובות. ההיגיון צריך להיות לחנוק את הטרור מראש, במטרה למנוע את הפצתו, בדיוק כפי שחונקים אש במטרה למנוע את התפשטותה.

המאמר פורסם במקור ב-ynetnews
הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה 

הפוסט הנוסחה לרמדאן: לעבור מתגובה הגנתית ליוזמה התקפית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בישראל מתקיים דיון ציבורי נוקב בסדרי העדיפויות של יעדי המלחמה: האם החזרת החטופים קודמת להכרעת חמאס, או להפך. התשובה לדיון זה נמצאת ברפיח, כי בלי רפיח ובלי השתלטות על ציר פילדלפי, שתי המטרות לא יושגו, וגם לא המטרה ארוכת הטווח של מניעת יכולת ההתעצמות של חמאס בעתיד.

הנסיגה מרפיח: ציר פילדלפי ותחילתו של עידן המנהרות

ציר פילדלפי מתפרש על פני 14 ק”מ ורוחבו עד כ-100 מטרים בלבד. למרות שטחו המצומצם, הציר הזה הוא אחד הגורמים המרכזיים שאפשרו את התעצמות חמאס והפיכתו לצבא טרור, והוא גם המפתח לניצחון ישראל במלחמת חרבות ברזל.

כדי להבין מהו ציר פילדלפי ומהו הקשר שלו לשליטה על רפיח, יש להבין תחילה את ההיסטוריה של מרחב רפיח, וכדי לעשות זאת עלינו לחזור לשנת 1906. באותה שנה הבריטים שלטו במצרים והרחיבו את גבולותיה על חשבון רצועת עזה. בהסכם שנחתם בין הבריטים לעות’מאנים, ששלטו באותו זמן בארץ ישראל, נקבע שקו הגבול בין מצרים לישראל יעבור בתוך העיר רפיח. הקו הזה חילק את העיר לשני חלקים: האחד בשליטה בריטית, והשני בשליטה טורקית. כמה שנים מאוחר יותר, הבריטים כבשו גם את ארץ ישראל וקיבלו לידיהם את כל רצועת עזה, והגבול שנקבע עם העות’מאנים הפך ללא רלוונטי.

קו הגבול שנקבע ב-1906 חזר להיות בעל חשיבות בעקבות הסכם השלום שנחתם בין ישראל למצרים ב-1979. בהסכם נקבע שהגבול בין ישראל למצרים יהיה אותו גבול היסטורי שסימנו הבריטים, וכך נחלקה רפיח שוב לשתיים: רפיח העזתית ורפיח המצרית. ב-1982, בהתאם להסכם השלום, מסרה ישראל את סיני לידי המצרים, ורצועת החיץ שנוצרה בין עזה למצרים קיבלה את השם המוכר היטב היום: “ציר פילדלפי”.

במשך כעשור שלטה ישראל בציר פילדלפי, ולצה”ל היה חופש פעולה בערים העזתיות. המצב הזה השתנה בראשית שנות התשעים, עם החתימה על הסכמי אוסלו. בהסכמים אלה הוחלט, בין היתר, שישראל תיסוג מהערים בעזה ולא תיכנס אליהן יותר. מרגע שישראל נסוגה מהערים החלה תופעה נרחבת של בניית מנהרות, אך כיוון שהשליטה על ציר פילדלפי עוד נותרה בידינו הצלחנו לשמור על רמת פיקוח מסוימת.

תוכנית ההתנתקות, שיצאה אל הפועל ב-2005, כבר שינתה את המציאות באזור לגמרי. על אף ההתרעות הרבות של מערכת הביטחון, ממשלת ישראל בחרה לצאת לחלוטין מעזה ולוותר גם על השליטה בציר פילדלפי. כצפוי, היקף ההברחות מאותה נקודה גדל באופן אקספוננציאלי והגיע לממדים בלתי נתפסים.

הממשלה המצרית, שהייתה האחראית החדשה על ציר פילדלפי, העלימה עין ואפשרה הברחות רבות מסיני לעזה, שבהן הועברו אמצעי לחימה, סחורות ואף אנשים. הברחות אלו הן שאפשרו את הפיכת חמאס לצבא טרור מחומש היטב, וכפועל יוצא גם את אסון השבעה באוקטובר.

מערכת הברחות שמגלגלת מיליארדים: המציאות העכשווית בציר פילדלפי

ההברחות נמשכות תוך כדי המלחמה, וברור שאמצעי לחימה וסחורות זורמים מסיני לעזה בכל יום. לצד הברחות אלו, קיים חשש שמתרחשות או יתרחשו הברחות גם בכיוון ההפוך, אפשר להעריך שבכירי חמאס, יחד עם חטופים, ינסו לברוח לשטח מצרים ומשם לאיראן. אומנם אי אפשר לשלול תרחיש כזה, ואין ספק שלמצרים יש אינטרס גדול למנוע מהברחות כאלו לקרות, שכן מצב כזה יהווה מבוכה גדולה עבורה, אבל השאלה האמיתית היא בכלל עד כמה יכולה מצרים לעצור אותן.

לא רק הברחות: מי ששולט על חלוקת האוכל שולט בעזה

מלבד בעיית ההברחות, היעדר השליטה הישראלית בציר פילדלפי גם יוצר בעיה קשה בפיקוח על הסיוע ההומניטרי לעזה. מאז תחילת המלחמה נכנסו לעזה אלפי משאיות עם ציוד הומניטרי ומזון. את חלוקת הסיוע מנהלים רשמית אונר”א ו”ארגוני צדקה”, אך מאחורי כל הגופים האלה עומד בפועל חמאס. חשוב להבין שכל עוד חמאס אחראי על האספקה, היא מוזרמת בראש ובראשונה למטרותיו, ובדרך זו הוא מצליח גם לחזק את פעיליו, וגם להיתפס כשליט בעיני התושבים.

כדי ליטול מחמאס את הרלוונטיות שלו ואת יכולת ההתעצמות העתידית, מדינת ישראל מוכרחה לפקח על כל מה שנכנס לתוך עזה. מובן שבמציאות הזאת צה”ל גם יצטרך לקחת אחריות על הפן ההומניטרי, כי מי ששולט על חלוקת האוכל שולט בעזה.

קרב ההכרעה יכול להתרחש רק ברפיח

כאמור, ההיסטוריה של מרחב רפיח והמציאות הנוכחית מלמדות שהכרעת חמאס כגוף שלטוני מחייבת השתלטות של צה”ל על ציר פילדלפי, פיקוח מלא של ישראל על כל מה שנכנס לתוך שטח עזה ותמרון קרקעי ברפיח.

אין מנוס מתמרון קרקעי כזה, כיוון שרפיח היא המעוז האחרון של הנהגת חמאס והמקום היחיד שבו גדודיו עדיין פועלים כיחידות צבאיות מסודרות. כרגע, התחושה בציבור הישראלי היא שרואים הרבה מאוד הצלחות צבאיות אבל לא רואים שצה”ל שם את היד על בכירי חמאס או מאתר את החטופים. הכניסה לעיר תהיה קרב ההכרעה שבו נגיע גם להנהגת חמאס ולמעוזו הצבאי האחרון וגם לחטופים, ולכן אנחנו מוכרחים להיכנס לשם, וכמה שיותר מהר. בשונה מהתפיסה המקובלת, רפיח היא לא יעד צבאי מורכב, וכבר כבשנו יעדים קשים יותר, כך שהמשימה הזאת אפשרית בהחלט.

רפיח תחילה? מדוע לא התחילה ישראל את המערכה בדרום הרצועה

נכון לכתיבת שורות אלה, הדרג הצבאי אישר תוכניות לכניסה לרפיח, והעיתוי ייקבע בהתאם להתנהלות המו”מ לשחרור החטופים ולאילוצים מבצעיים אחרים. לשאלה מדוע לא השתלט צה”ל על רפיח ועל ציר פילדלפי כבר בתחילת המלחמה, במיוחד לאור חשיבות ציר פילדלפי למניעת הברחות, התשובה היא שאסטרטגית ישראל רצתה להשמיד קודם את מרכזי השלטון ומעוזיו הצבאיים שנמצאים בעיקר בצפון הרצועה ובחאן יונס, ורק אז להתקדם לרפיח כדי לחסל סופית את ארבעת הגדודים האחרונים ולמוטט את שלטון חמאס. ימים יגידו אם דרך פעולה זו הייתה הנכונה.

באשר לטענה שלפיה הכניסה לרפיח נמנעה עד כה בשל חשש מתגובת מצרים, בעיניי היא אינה משמעותית. הדבר היחיד שמדאיג את המצרים הוא כניסה של פליטים עזתים לתוך שטח סיני, וכל עוד מדינת ישראל תבהיר שזאת לא כוונתה, ותדאג להעביר את הפליטים שנמצאים ברפיח לאזורים אחרים כמו ח’אן יונס, אין סיבה שהאינטרס המצרי ייפגע, על אף הרטוריקה הנוקשה של מצרים באופן פומבי.

היום שאחרי: גם כאן המפתח נמצא בציר פילדלפי

כיצד אפשר יהיה להבטיח שהאיום העזתי לא יחזור להתעצם לאחר המלחמה? בין היתר עלה הרעיון להקים קיר סלארי תת-קרקעי מהצד המצרי של גבול הרצועה, שיפגע ביכולת לחפור מנהרות. הצעה נוספת היא להתקין מערכת התרעה לאורך הציר שתתריע בזמן אמת על חפירת מנהרות ועל פעילות כטב”מים. פתרונות מסוג זה אומנם עשויים להועיל, אך הם פתרונות משלימים בלבד שלא יכולים לעמוד בפני עצמם. אסטרטגיית הביטחון הישנה, כידוע לכולנו, לא הוכיחה את עצמה, ומי שחושב שטכנולוגיה מסוגלת להחליף נוכחות צבאית משמעותית חי בשישה באוקטובר. לשמחתי, גם מהמתווה שפרסם לאחרונה ראש הממשלה, עולה ששליטה צבאית ישראלית בסוגר הדרומי היא תנאי יסוד ליום שאחרי.

בשורה התחתונה, הציבור הישראלי ומקבלי ההחלטות מוכרחים להבין שכיבוש רפיח והשתלטות מלאה על ציר פילדלפי הם תנאי לניצחון. בלי זה, החשש שלא יושגו מטרות המלחמה הוא משמעותי, ונוסף על כך לא תוכל ישראל למנוע התעצמות מחודשת של חמאס.

הפוסט התנאי לניצחון: כיבוש רפיח והשתלטות על ציר פילדלפי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מפתיע לגלות שבדומה לאזרח הפשוט, גם מקבלי ההחלטות במדינת ישראל נשענים על נתונים לא מדויקים בכל הנוגע לסוגיה הדמוגרפית של ערביי יהודה ושומרון ועזה. לאורך השנים נמנעו מקבלי ההחלטות במדינת ישראל לברר מהם הנתונים המדויקים בנושא, והם הסתמכו על נתוני הלמ”ס של הרשות הפלסטינית,1 אך לה, מטבע הדברים, יש אינטרס מובהק לפברק את הנתונים משיקולים שונים, ביניהם לצורכי תקציב, גיוס דעת הקהל העולמית, ומעל לכול, כדי להפעיל לחץ מדיני על ישראל שתעדיף למסור שטחים כדי לא לפגוע במאזן הדמוגרפי בישראל. לא צריך להכביר במילים כדי להבין שאי אפשר לסמוך בסוגיה כל כך רגישה על רשות המממנת טרור ומתנגדת לקיומה של מדינה ישראל כמדינה יהודית. 

האם המספרים של הרשות מנופחים?  

כיום ישנן שתי גישות עיקריות הנוגעות לשאלת הדמוגרפית. הראשונה טוענת כי אפשר לסמוך על נתוני הלמ”ס הפלסטיני, וכי אכן קיימת סכנה דמוגרפית בסיפוח רשמי של יהודה ושומרון למדינת ישראל. לטענת התומכים בגישה זו, כיום חיים מעל ל-3 מיליון ערבים ביהודה ושומרון, נוסף לכ-2 מיליון ערבים בעזה.2

לפי הגישה השנייה, נתוני הלמ”ס הפלסטיני הם שקר גמור, והמספר הנקוב מנופח בכמעט 100% מהמספר האמיתי.3 הטענה היא שהמספר האמיתי של התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון עומד על כ-1.6 מיליון בני אדם. הטוענים מסתמכים על בדיקות עצמאיות שהם עורכים, לצד אמירות מהעבר של פקידים בכירים ברשות הפלסטינית.4 משמעות הנתונים היא כי אפשר לספח את יהודה ושומרון ללא חשש ממשי מהסוגיה הדמוגרפית.5 

נראה כי הבעיה הדמוגרפית בכל תחומי ארץ ישראל אכן לא גדולה כמו שסוברים מרבית האנשים: מספר הלידות לאישה ערבייה ביו”ש נמוך כיום ממספר הלידות לאישה יהודייה – כ-2.98 לאישה ערבייה לעומת כ-3.13 לאישה יהודייה.6 נוסף על כך ישנה הגירה שלילית מיהודה ושומרון – כ-20,000 מהגרים בשנה, רובם צעירים. 7כמו כן, הלמ”ס הפלסטיני סופר גם אנשים שנפטרו לפני שנים רבות, ובמפקד האוכלוסין נכללו אנשים שנולדו בשנת 1845. 

“זה שישראל לא יודעת כמה פלסטינים חיים בשטחי C זה מביש“ 

לאור חשיבות הסוגיה, מצופה ממדינת ישראל לברר את המספר המדויק של הערבים החיים בתחומי יהודה ושומרון. זאת, כדי שנדע אם הלמ”ס הפלסטיני אכן מזייפים נתונים, כפי שטוענים מומחים בתחום, וביהודה ושומרון מתגוררים רק כ-1.6 מיליון פלסטינים; או שנתוני הלמ”ס הפלסטיני אכן נכונים, ומספרם של תושבי יהודה ושומרון הפלסטינים עומד על כ-3 מיליון תושבים. 

בשנת 2016 נערך דיון בוועדת המשנה של ועדת חוץ וביטחון, שבמסגרתו הועלתה הסוגיה כמה ערבים חיים בשטחי C ביהודה ושומרון. 8במהלך הדיון התברר כי מדינת ישראל לא יודעת להגיד כמה אנשים אכן חיים בשטח זה, והיא נסמכת על נתוני הרשות הפלסטינית.9 כפי שאמר ח”כ חיליק בר מהמחנה הציוני במהלך הדיון: “עם כל ההערכה שיש לי למתפ”ש ולמנהל האוכלוסין, זה שמדינת ישראל לא יודעת כמה פלסטינים חיים בפועל בשטחי C זה מביש. כמה טנקים יש לסורים אנחנו יודעים, אבל אזרחים באחריותנו, אנחנו לא… נוסף לכך, מאחר שרה”מ ושר הביטחון הפכו למקדמי רעיון שתי המדינות, אני רוצה לדעת מכמה פלסטינים ניפרד או כמה אזרחים פוטנציאליים יהיו במדינה”. 

דיון זה ממחיש נקודה עמוקה יותר: אם מדינת ישראל לא יודעת כמה תושבים חיים בשטחי C, השטחים שעליהם היא אחראית מבחינה ביטחונית ומוניציפלית, כיצד היא תדע כמה תושבים חיים בשטחי A ו-B, שבהם חיים רוב ערביי יהודה ושומרון? כיצד יכולה מדינת ישראל להסתמך על נתונים של רשות המעוניינת בחיסול מדינת ישראל, לא גינתה את הטבח שהתרחש בשמחת תורה ובימים אלו משתפת פעולה עם מטרותיה של חמאס? 

היחידה הייעודית שנסגרה בשנת 1997 

בריאיון לאתר “גילוי דעת” בשנת 2022, טען הדיפלומט יורם אטינגר, החבר בצוות האמריקאי-ישראלי למחקרים דמוגרפיים, כי בין השנים 1993 ל-1996 פעלה בלמ”ס הישראלי יחידה שמטרתה הייתה לבדוק את נתוני הלמ”ס הפלסטיני. 10יחידה זו חשפה פערים וסתירות בנתונים הפלסטיניים, אולם היחידה נסגרה בשנת 1997. נראה כי מאז נסמכת מדינת ישראל על נתוני הרשות הפלסטינית בלי לאמתם. האם לא הגיע הזמן להקים מחדש את היחידה ולהפסיק לסמוך על נתוני הרשות הפלסטינית בלי לוודא אותם? 

נוסף לצורך המדיני-אסטרטגי, קיים צורך ביטחוני מובהק בתמונת המצב הדמוגרפית ביהודה ושומרון, וביתר שאת לאור ניפוץ הקונספציות לאחר הטבח בשמחת תורה. כיצד מסוגל צה”ל להיערך לתרחיש שבו יחליטו ערביי יהודה ושומרון לבצע פשיטה על שטחי מדינת ישראל, אם הוא אינו יודע מהו מספר האנשים בשטחים אלו? 11 כיצד יֵדע כמה גדודים וחטיבות להעמיד על הגבולות? איך יֵדע מהי כמות האנשים המסוגלים לשאת נשק באזור זה? מעבר לשיקול הצבאי, כיצד תדע מדינת ישראל לנהל סיכונים ברמה המדינית אם איננה עורכת מפקד אוכלוסין מסודר שיעניק לה כלים לקבלת החלטות יסודיות?  לסיכום, הסוגיה הדמוגרפית ביהודה ושומרון מציבה בעיות ואתגרים רבים בפני מדינת ישראל – ביטחוניים, כלכליים, מדיניים ועוד. בשביל להבין מהן האפשרויות העומדות לפנינו כמדינה ולפתור את הבעיה, עלינו להכיר את הנתונים המדויקים בשטח. לצורך כך, אנחנו חייבים לברר בכל האמצעים המדינתיים העומדים בפנינו – אם באמצעים מודיעיניים ואם באמצעים אחרים – כמה ערבים חיים כיום ביהודה ושומרון, היכן הם מתגוררים, מהן מגמות ההגירה ומהו מצב התושבים בערים ובכפרים בשטחים אלו. רק לאחר מכן אפשר יהיה לקבל החלטה מושכלת לגבי הפתרון הנכון והצודק ביותר לסכסוך הערבי-ישראלי. 

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף את עמדת תנועת הביטחוניסטים. 

הפוסט דעה: כיצד הפך מספר התושבים הערבים שחיים ביהודה ושומרון לתעלומה?  הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעקבות הפיגוע בצומת ראם שבו נרצחו שני יהודים ביום שישי ה-16 בפברואר 2024, פרסמה תנועת הפת”ח את ברכתה על הפיגוע ה”הרואי” שבוצע ב”שטחים הכבושים”. בהצהרה נכתב: “אנו מאשרים, כי פיגוע זה בא כתגובה טבעית לפשעים שביצע הכיבוש נגד עמנו ברצועת עזה, בגדה המערבית, בירושלים ובפלסטין כולה… ההתנגדות מאוחדת ברחבי פלסטין בהתמודדות עם היהירות של הכיבוש הציוני הזה. האקדח וההתנגדות יישארו פתוחים מול הכיבוש הציוני עד שיימחק מפלסטין כולה. זו מהפכה עד הניצחון”.

הצהרה זו אולי חריגה בעיתוי שבו התפרסמה אך אינה חריגה במהותה, למרות שפורסמה מטעם התנועה שבראשותה עומד אבו מאזן, יו”ר הרשות הפלסטינית. הרשות תומכת בטרור ומעודדת אותו בדרכים שונות, גלויות וסמויות, במישרין ובעקיפין, בשפע ערמומיות, ובעיקר ללא חשש ומורא מפני מדינת ישראל והעומדים בראשה. הכתובת חקוקה על הקיר כבר שנים רבות, אך יש מי שמתקשים לקוראה. המילים נאמרות בצורה ברורה על ידי דוברים בכירים, רמי דרג ובעלי השפעה, ויש מי שמתקשים להבינן, אולי משום שאינם מבינים את השפה ואולי משום שהם חושבים כי בנאורותם וביהירותם הם יודעים טוב יותר מהערבים מה טוב עבורם.

בסמל הפת”ח רובים, בסמל החמאס חרבות

מהם ההבדלים בין הפת”ח לחמאס? בסמלים של שני הארגונים נעשה שימוש במוטיבים דומים: שטח ארץ ישראל במלואה, מדן ועד אילת (“אום רשרש”) וללא רמת הגולן, צבוע בצבע ירוק (המסמל את האסלאם), ולצידה כלי נשק מוצלבים, דגל “פלסטין” ואזכור שם הישות. הנשק בשני הסמלים שונה: בזה של הפת”ח הסמל מתקדם יחסית, וכולל שני רובים ורימון, בעוד החמאס מסתפק בשתי חרבות, שהרי ידוע כי “דין מוחמד בסיף”, משמע: דת מוחמד נכפית בחרב ולא בדרך אחרת.

הדגל משלב ארבעה צבעים: שחור – מסמל את דגלם של מוחמד והחליפים עד בית עבאס. לבן – צבע החליפות האומיית והפאטימית. ירוק – צבע דת האסלאם, ולכן גם צבע נציג חליפות ראשידון. אדום – הצבע של השושלת ההאשמית. כאן המקום להוסיף “כוכבית”, תרתי משמע: ההבדל בין דגל “פלסטין” לדגל ירדן הוא ב”כוכבית” הממוקמת במרכז המשולש האדום. זו נקודה למחשבה בעבור מי שחושב ש”פתרון שתי המדינות” יכול להיות ריאלי על בסיס מדינת ירדן-פלסטין לצד מדינת ישראל כשהנהר חוצץ ביניהן.

“היהודים אינם עם אחד”

סוגיה זו נדונה בעבר ונרמזת אף בסעיף 20 באמנה הלאומית הפלסטינית: “הצהרת בלפור ונוסח המנדט ומה שנבע מהם ייחשבו בטלים. טענות הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודי לפלסטין אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה, או עם מרכיבי המדינה במשמעותם האמיתית. היהדות כדת שמימית (דהיינו של התגלות) איננה לאומיות בעלת מציאות עצמית, וכמו כן אין היהודים עם אחד, שלו אישיותו העצמאית, אלא הם אזרחים במדינות שבהן הם מצויים”.

יש המפרשים סעיף זה כשלילת לגיטימיות קיומה של ממלכת ירדן כמדינה עצמאית, שהרי גם היא תוצר של הצהרת בלפור וכתב המנדט. שלילה זו מקבלת ביטוי מפורש בהכרזת המועצה הלאומית הפלסטינית מה-28 בפברואר 1971 על ירדן כחלק מפלסטין, כפי שאמר פרופ’ אלכסנדר בליי בדברים שנשא על הפרשנות הירדנית והפלסטינית להצהרת בלפור: “אש”ף גינה את הצהרת בלפור וקרא לסילוק כל שרידי ה’הבטחה’, דהיינו סילוק ישראל וממלכת ירדן; לעומת זאת, ירדן נוטה לגנות את ההצהרה מן השפה ולחוץ, מבלי לעשות בה כל שימוש פוליטי, והיא היחידה מבין השחקנים הערביים שאינה מתנגדת להצהרה במפורש. הדבר קשור בעובדה שעצם הקמת ירדן התבססה במידה מסוימת על הצהרת בלפור. מי שמחפש את הרקע לקרע האידיאולוגי שבין ירדן לתנועה הפלסטינית, יכול למצוא אותו כאן” (מתוך כנס “סיום מלחמות והתוויית גבולות בסימן 75 שנה לתוכנית החלוקה של ארץ ישראל”, הדברים התפרסמו בחוברת קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, ינואר 2023).

באמנת החמאס: שטחי פלסטין – אדמת הקדש אסלאמית

אמנת תנועת החמאס היא מסמך היסוד החשוב ביותר של התנועה, המבטא תפיסת עולם אסלאמית רדיקלית מבית מדרשם של האחים המוסלמים, שלא השתנתה מאז הוקמה תנועתם על ידי חסן אל בנא במצריים בשנת 1928. האמנה פורסמה ב-18 באוגוסט 1988 ומתבססת על מקורות אסלאמיים כמו הקוראן והחדית’, המספקים עבורה בסיס הלכתי.

באמנה מודגשת מחויבותה האידיאולוגית והבלתי מתפשרת של החמאס לחיסול מדינת ישראל באמצעות אסטרטגיה של מאבק אלים ארוך טווח. הסכסוך מתואר כסכסוך דתי בין המוסלמים ליהודים הכופרים, ושטח “פלסטין” נתפס כאדמת הקדש אסלאמית שחל איסור חמור לוותר על גרגיר מאדמתה.

מנהיגי החמאס דבקים ברוח האמנה ולא סרו ממנה עד עצם היום הזה. כזאת אפשר ללמוד מדבריו של מחמוד א-זהאר, מבכירי חמאס שעודנו חי, בנאום ששודר ב-5 בנובמבר 2010 ב”ערוץ אלאקצא” ובו חזר על תזה, שעליה גם חיבר ספר, ולפיה “אין עתיד [ליהודים] בין האומות”. לטענתו, היהודים הם שהביאו על עצמם את כל הפורענויות לאורך ההיסטוריה, ועל כן זו הוכחה לכך שחיסול מדינת ישראל וגירוש היהודים מכל פלסטין הוא צעד היסטורי מחויב המציאות. מי שלא קרא והבין את רוח הדברים, זכה ל”טופאן אלאקצא” (מבול אל אקצא) בשבעה באוקטובר 2023.

“עבד אללה, יהודי מתחבא מאחוריי, בוא והרגהו”

להלן עיקרי האמנה:

א. הסכסוך עם ישראל הוא סכסוך דתי: “בעיית פלסטין” היא בעיה מוסלמית דתית והסכסוך עם ישראל הוא סכסוך בין האסלאם לבין היהודים ה”כופרים”. ככתוב בסעיף 7: “תנועת ההתנגדות האסלאמית היא [אפוא] חוליה אחת מהחוליות של מלחמת הקודש [ג’יהאד] בעימות עם הפלישה הציונית… תנועת ההתנגדות האסלאמית נושאת עיניה להגשים את הבטחת אללה, ככל שיארך הדבר; שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: ‘לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: ‘הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחוריי], בוא והרגהו'”.

ב. פלסטין כולה היא אדמה אסלאמית ואין לאף אחד זכות לוותר עליה: שטח פלסטין הוא אדמת הקדש אסלאמית, שלאף אחד (לרבות לשליטים ערביים) אין סמכות לוותר על אף שעל ממנה. ככתוב בסעיף 11: בהתאם לתפיסת העולם של תנועת ההתנגדות האסלאמית, אדמת פלסטין היא אדמת הקדש אסלאמי [וקף] לדורות של מוסלמים עד יום תחיית המתים. אסור להפקיר אותה או חלק ממנה או לוותר עליה או על חלק ממנה. אין היא קניינה של אף מדינה ערבית, או של כל מדינות ערב, ולא של אף מלך או נשיא, או כל המלכים והנשיאים, ואין היא קניינו של שום ארגון או כל הארגונים כולם, בין אם הם פלסטיניים או ערביים, זאת משום שפלסטין היא אדמת הקדש [וקף] אסלאמי לדורות של מוסלמים עד יום תחיית המתים”.

ג. חשיבות הג’יהאד (מלחמת הקודש) כאמצעי מרכזי להשגת יעדי החמאס: יש לנהל ג’יהאד (מלחמת מצווה) בלתי מתפשר נגד ישראל ויש להתנגד באופן מוחלט לכל הסכם המכיר בזכות קיומה. הג’יהאד הוא “חובה אישית” של כל מוסלמי. ככתוב בסעיף 13 באמנה: “היוזמות [המדיניות], ומה שקרוי פתרונות של שלום והוועידות הבינלאומיות לפתרון הבעיה הפלסטינית, עומדים בסתירה לתפיסת העולם של תנועת ההתנגדות האסלאמית. לפיכך, ויתור על חלק כלשהו מ[אדמת] פלסטין כמוהו כזניחת חלק מן הדת… אין פתרון לבעיה הפלסטינית אלא באמצעות הג’יהאד. באשר ליוזמות, ההצעות והוועידות הבינלאומיות, הרי הן בזבוז זמן והבל הבלים”.

ד. אנטישמיות בוטה: לעם היהודי מיוחסות תכונות שליליות והוא מיוצג כמי שרוצה להשתלט על המזרח התיכון ועל העולם כולו. זאת, תוך שימוש במיתוסים מהאנטישמיות האירופית ה”קלאסית” ומהאנטישמיות בעלת השורשים האסלאמיים.

ה. חשיבות המלחמה על התודעה: יש להקדיש מאמץ רב להפצת התודעה האסלאמית, באמצעות חינוך ואינדוקטרינציה ברוח האסלאם הקיצוני, על בסיס משנת “האחים המוסלמים”. ככתוב בסעיף 15: “אין מנוס מכך שבפעולת טיפוח התודעה [האסלאמית- ג’יהאדית] ישתתפו חכמי-הדת [עלמא], אנשי החינוך ואנשי ההסברה ותקשורת, כמו גם הציבור המשכיל, ובמיוחד הדור הצעיר והמנהיגים [שיוח’] של התנועה האסלאמית. נוסף לכך, אין מנוס מלהכניס שינויים מהותיים בתוכניות הלימודים, שיחלצו אותן מהשפעות הפלישה הרעיונית שהוחדרה אליהם על-ידי המזרחנים והמיסיונרים. לפיכך, אין מנוס מהחדרת בעיית פלסטין למוחותיהם של הדורות המוסלמים [ולהבהיר להם] שהיא בעיה דתית, ויש לטפל בה על בסיס זה”.

ו. חשיבות הסולידריות החברתית: חשיבות רבה ניתנת לסולידריות החברתית, שאחד מביטוייה הוא הסיוע לנזקקים (מתבטא ב”ועדות ואגודות הצדקה” המופעלות על ידי החמאס לא רק ברצועת עזה אלא גם ביהודה ושומרון) וביטוי נוסף הוא שילוב זרועות עם ארגוני הטרור האחרים. ככתוב בסעיף 25: “כל הזרמים הלאומיים הפועלים בזירה הפלסטינית למען שחרור פלסטין יכולים להיות בטוחים ש[התנועה] מהווה עבורם סעד והדבר לעולם לא יהיה אחרת באומר ובמעש. [התנועה] מכנסת ואינה מפרקת, נותנת גג ואינה מפוררת, מלכדת ואינה מפלגת, מעריכה כל מילה טובה ומאמץ אמיתי, ומאמצים ברוכים, נמנעת ממחלוקות שוליות, אינה שועה לשמועות ולדברי הבל; בהיותה מודעת לזכות ההגנה העצמית. כל דבר העומד בניגוד או בסתירה למגמות אלה הוא העלילה שמפיצים האויבים או אלה הסרים למרותם במטרה לזרוע בלבול ופילוג השורות והסחת הדעת לעניינים שוליים,[כנאמר בקוראן:] ‘הו המאמינים, בבוא אליכם איש חוטא ועימו מידע, בררו את הדבר היטב, פן תפגעו באנשים בשוגג, ואז תתחרטו על מה שעוללתם'”.

היהודים מושווים לנאצים

סוגיה הרלוונטית לעת הזו נזכרת בסעיף 18 לאמנה, שבה נזרעים זרעי האשמתה של ישראל בביצוע פשעי מלחמה ורצח עם לכאורה, כפי עולה הדבר בימים אלו בתביעתה של דרום אפריקה בבית הדין בהאג, בעידוד הרשות הפלסטינית, החמאס, ירדן ומדינות נוספות.

כך נכתב באמנה: “הנאציות [ההתנהגות הנאצית] של היהודים אכן כללה [התנהגות ברוטלית כלפי] נשים וטף והטלת מורא על כלל [האוכלוסייה]. הם נלחמים בפרנסתם של אנשים, סוחטים את כספם ורומסים את כבודם. במעשיהם המזוויעים הם נוהגים באנשים בצורה הברוטלית ביותר, כמו פושעי מלחמה, ו[השימוש שהם עושים] בהגליה מן המולדת הוא סוג של רצח. לכן, כדי להתמודד עם מעשים [נפשעים] אלה אין מנוס מערבות הדדית חברתית בין האנשים, ואין מנוס מלהתייצב מול האויב כגוף אחד, שאם יתלונן בו איבר אחד [על פגיעה בו מצד גורם זר], אזי שאר האיברים חשים לעזרתו על-ידי כך שהם משגיחים עליו במשך הלילה ומפחיתים את חומו”.

החמאס: אש”ף היא אב ואח

האם יש הבדל בין החמאס לאש”ף ולפת”ח בכללו ביחס למדינת ישראל? אמנת החמאס דנה בהבדל האידיאולוגי בינה כתנועה בעלת תפיסת עולם אסלאמית, לבין אש”ף ולפת”ח במסגרתו, בעלי תפיסת העולם החילונית. באמנה מדגישה החמאס כי מוכנה היא לסייע ולתמוך בזרמים לאומיים שונים הפועלים כולם למען שחרור פלסטין, ואינה מעוניינת להוסיף על הפילוג ולהחמיר מחלוקות. זאת על אף שכשלה ביישום הדבר אי-אילו פעמים, בעיקר בהפיכה השלטונית ברצועת עזה בשנת 2007.

כך נכתב בסעיף 27 לאמנה: “אש”ף היא התנועה המקורבת ביותר לתנועת ההתנגדות האסלאמית והיא מהווה גם אב, גם אח, גם קרוב וגם רע… חרף הערכתנו לאש”ף ולמה שהוא מסוגל להתפתח – ובלי לזלזל בתפקידו במסגרת המאבק הערבי הישראלי – אין ביכולתנו להחליף את מוסלמיותה של פלסטין בהווה ובעתיד ולאמץ את תפיסת העולם החילונית, שכן האסלאמיות של פלסטין היא חלק מדתנו ומי שמזלזל בדתו מפסיד, [כפי שמופיע בקוראן:] ‘מי ימאס בדת אברהם מלבד האיש שמילא את ליבו סכלות?’. אולם, ביום שבו יאמץ אש”ף את האסלאם כדרך חיים, אנו נהיה חייליו והדלק שיצית את האויבים. עד שזה יקרה – ואנו מייחלים לאללה שזה יתרחש בקרוב – יחסה של תנועת ההתנגדות האסלאמית כלפי אש”ף הוא כיחס הבן לאביו, והאח לאחיו, והקרוב לקרובו: הלא הוא סובל בסבלו כאשר הוא נדקר על-ידי קוץ, מחזק את ידיו בעימות מול האויבים ומאחל לו שילך בדרך הישר ו[יפעל] בתבונה”.

בכל מקרה, הוויכוח על אופי “מדינת פלסטין” אינו רלוונטי לישראל, משום שזה ייקבע רק אחרי כיליונה של ישראל כמדינה, חלילה, ולאחר שיגבה את ליטרת הדם שלו במלחמת אזרחים ערבית. לאחר תזכורת זו, ראוי לבחון אם הסעיפים הנוגעים ליחס לישראל וליהודים באמנה הפלסטינית שונים במהות, וראויים ליחס שונה מזה הניתן ומיוחס לחמאס.

האמנה הפלסטינית של אש”ף: הזכות על כל פלסטין

האמנה הלאומית הפלסטינית היא המסמך המכונן של אש”ף שהוקם ב-1964, כשלוש שנים לפני שחרור יהודה, שומרון, בקעת הירדן וירושלים העתיקה במלחמת ששת הימים מהכיבוש הירדני. הנוסח הראשון של האמנה נקבע במאי 1964 ועודכן ביולי 1968, ומאז לא חל שינוי מוכח באמנה. זאת, למרות תהליכים מדיניים, בכללם הסכמי אוסלו שנחתמו לפני כ-30 שנה, ועל אף אמירות של יו”ר הרש”פ דאז, הארכי-מחבל יאסר ערפאת, שזו בוטלה לכאורה בלחץ ישראלי-אמריקני. בכל מקרה, אין אישור או עדות כתובה לתיקון האמנה או לביטולה מטעם הגורמים המוסמכים ברשות הפלסטינית.

האמנה קובעת את זכותם הבלעדית של הפלסטינים על כל פלסטין, ככתוב בסעיף 2: “פלסטין בגבולותיה, כפי שהיו בתקופת המנדט הבריטי, היא יחידה טריטוריאלית אינטגרלית”. הציונות מוגדרת כאן כתנועה כובשת ולא חוקית. בנוסח זה מתארת האמנה את השאיפה הפלסטינית לבטל את קיומה של מדינת ישראל, בטענה שהיהדות היא דת ולא לאום, ולפיכך היהודים אינם בין הקבוצות הזכאיות להגדרה עצמית.

“המאבק המזוין הוא הדרך היחידה”

בסעיף 9 לאמנה נכתב: “המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלסטין והוא לכן אסטרטגיה ולא טקטיקה. העם הפלסטיני מאשר את החלטתו הנחושה המוחלטת והעומדת – להמשיך במאבק המזוין ולהתקדם לקראת המהפכה העממית המזוינת לשחרור מולדתו, ולחזור אליה, לשמור על זכותו לחיות בה חיים טבעיים ועל קיום זכותו להגדרה עצמית ולריבונות עליה”.

בהמשך נכתב בסעיף 10: “פעולות גרילה מהוות את הגרעין של מלחמת השחרור העממית הפלסטינית, וזה יחייב את הסלמתה והרחבתה, ואת גיוס כל המאמצים הציבוריים והחינוכיים הפלסטיניים, כמו גם השגת אחדות במאבק הלאומי בין הקבוצות השונות של העם הפלסטיני ובין הפלסטינים וההמון הערבי (בארצות ערב), וזאת כדי להבטיח את המשך המהפכה, הסלמתה וניצחונה”.

כפי שהחמאס מתנגד לפתרונות מדיניים בני קיימא, כך גם אש”ף, על פי הכתוב בסעיף 21 באמנה: “בבטאו את עצמותו במהפכה הפלסטינית המזוינת, דוחה העם הפלסטיני את כל הפתרונות שהם תחליף לשחרור פלסטין בשלמותה, ודוחה את כל התוכניות שמטרתן חיסול הבעיה הפלסטינית או בִּנאומה”.

בשורה התחתונה: ההבדלים בין שתי האמנות אינם מהותיים ככל שהדבר נוגע ליחס שאליו ראויים היהודים ומדינת ישראל בכל גבול שהוא.

הסכסוך הוא דתי

אומרים: אם זה מגעגע כברווז, הולך כברווז, שוחה ועף כברווז – זה ברווז. על אותו משקל יש לומר: אם זה מבצע פיגועים, רוצח יהודים, מממן מחבלים, מסית ומחנך לשנאת יהודים, בונה את כוחו ומפתח חימושים במטרה לחסל את מדינת ישראל מהים ועד הנהר – אזי זהו אויב! משכך, יש להתנהג אל הרשות הפלסטינית ואל ראשיה בהתאם, באמצעות המתכון הבדוק של מי שהתפכח מהקונספציה ומבין את חשיבות הקדמת התרופה למכה.

הסכסוך בינינו לבין הערבים הוא סכסוך דתי במהותו, וכל ניסיון לשוות לו ממד אחר – בין אם מאבק על גבולות, אדמות או זכויות כאלו ואחרות – אינו תואם את המציאות, הכוונה או הכתוב.

יתרה מכך, אף מנהיג ערבי לא ויתר עד כה על גרגיר מאדמתו בעבור שלום עם ישראל – המצרים לא ויתרו על רצועת החוף בטאבה והירדנים לא ויתרו על מובלעות צופר ונהריים. משום כך אין חשש פן יקום מנהיג ברשות הפלסטינית ובאש”ף, שיעז לחרוג מדרך זו מבלי לחשוש לראשו ולכבודו כמי שייזכר לדיראון עולם בקרב האומה הערבית, כמנהיג שוויתר מרצונו הטוב על פחות מ-100% מהאדמה האסלאמית, למען הסדר עם כופרים יהודים בעבור “מדינה פלסטינית” או חמור מכך, עבור “ישות מדינית פחותה ממדינה”, כדברי ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, שתתקיים בשלום בר קיימא לצד מדינת ישראל.

ההבדל בין פת”ח לחמאס ותנועות הטרור האחרות נובע מאופי ומאידיאולוגיית השלטון שישרור ב”פלסטין” ביום שאחרי מדינת ישראל, חלילה. אין לדעת אם תהיה זו מדינה ערבית-אסלאמית דתית שכל חוקיה מבוססים על השריעה, או מדינה ערבית-אסלאמית חילונית לכאורה, בעלת אידיאולוגיה מערבית או מזרחית, שחוקיה יחוקקו על ידי ההנהגה, בין אם הדיקטטורית או הדמוקרטית-לכאורה. לכן, יש לעמוד איתן, ולהבין ולהפנים שהרשות הפלסטינית במתכונתה הנוכחית אינה “אוהב” אלא אויב על מלא.

המלצה לסיום: ללמוד וללמד ערבית, לא רק כשפה (ואם כבר אז רצוי מדוברת), אלא בעיקר כתרבות, אידיאולוגיה והיסטוריה, כדי שנבין עם מי יש לנו עסק, ונבטיח את נצח ישראל לדורי דורות.

הפוסט האם הרשות הפלסטינית היא אויב? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לאחר שחלפו ארבעה חודשים מאז מתקפת ה-7 באוקטובר, וכשלושה חודשים מאז החלה הכניסה הקרקעית של צה”ל לתוך עזה, אפשר לזהות מתיחות הולכת וגוברת בין הממשל האמריקני לבין הממשלה הישראלית בכל הקשור למלחמה בעזה ולאפשרות של מלחמה בצפון. המתיחות נובעת מקריאה שונה של מהות הסכסוך ומאינטרסים סותרים, המערבים מחד גיסא מדיניות חוץ ופוליטיקה פנימית בארצות הברית, ומאידך גיסא רצון ישראלי לממש אסטרטגיה צבאית תקיפה ככל האפשר נגד ארגוני הטרור בעזה ואולי גם נגד חזבאללה בצפון.

לאורך החודשים האחרונים מפעיל ממשל ביידן לחצים על ממשלת ישראל לצמצם פגיעה במה שנתפס על ידו כ”אזרחים בלתי מעורבים”. דרישות אמריקניות אלה התקבלו בחלקן בעיקר לאחר סיום התמרון הקרקעי בצפון רצועת עזה, והמעבר לתמרון קרקעי באזור מחנות המרכז וחאן יונס בדרום. בשלב זה השתמש צה”ל בפעולות צבאיות מתונות יותר, כגון פשיטות ממוקדות שהעמיקו מיום ליום, ובמקביל הופעלה עוצמת אש פחותה יותר, בעיקר מהאוויר.

נוסף על כך ארצות הברית דרשה, וממשיכה לדרוש, הכנסת סיוע הומניטרי לרצועת עזה, והגדלתו באופן מתמשך. ישראל מימשה גם את הדרישה הזו, אף על פי שחמאס משתלט על חלק לא מבוטל מהסחורות הנכנסות לרצועה, ומשתמש בהן לצרכיו.

החששות האמריקניים מושמעים בקול

דרישות אלה מצד ממשל ביידן מתקשרות לחוסר שביעות הרצון מהצד האמריקני ממהלך אפשרי וצפוי של ישראל להשתלט על רפיח. ממשל ביידן חושש כי תמרון קרקעי ברפיח הצפופה – שאליה ברחו פליטים עזתים רבים מצפון הרצועה, שהגדילו את אוכלוסיית המקום לכמיליון איש – עתיד לגרום לפגיעה נרחבת באזרחים, ואף להערים קשיים על הכנסת סיוע הומניטרי. חששות אלה הושמעו בקול על ידי גורמים רשמיים בממשל האמריקני במהלך החודש האחרון, כולל על ידי הנשיא ביידן עצמו. בהודעת הבית הלבן לאחר שיחת ביידן ונתניהו מה-11 בפברואר נכתב כי “הנשיא ביידן הבהיר את עמדתו כי אין להתקדם בפעולה צבאית ברפיח ללא תוכנית מגובשת ומדויקת, וכזו הניתנת לביצוע, להבטחת שלומם של למעלה ממיליון אזרחים השוהים באזור”.

ברקע, ישנו גם חוסר הרצון האמריקני לראות את ישראל משתלטת על ציר פילדלפי, בשל הדאגה מפני פגיעה ביחסים בין מצרים וישראל ומפני מעבר של אזרחים פלסטינים לסיני, וכן בשל פגיעה באפשרות של העברת סיוע הומניטרי לרצועת עזה וסיכול פתרון של מדינה פלסטינית.

מלכודת הדבש של ביידן

ההיבט של המדינה הפלסטינית הוא אולי החשוב ביותר לממשל האמריקני. לאורך כל תקופת המלחמה הביע הנשיא ביידן תמיכה מובהקת בהכרעת חמאס, אך הקפיד לכרוך זאת באפשרות לשינוי המצב המדיני באמצעות הקמת מדינה פלסטינית בעלת מערך שלטוני אחוד (גם אם ללא רצף טריטוריאלי). נראה כי בוושינגטון מנסים להחיות מחדש את פתרון שתי המדינות ואת ההתמקדות בפלסטינים, זאת לאחר שנים של שינוי המשוואה והתקבעות המדיניות שהוביל נתניהו של “שלום מתוך עוצמה”, שלפיה יש להתמקד בראש ובראשונה במדינות ערב תוך דגש על סעודיה, ורק בסוף להגיע לנושא הפלסטיני. כעת, לעומת זאת, ממשל ביידן מתנה את הנורמליזציה עם סעודיה ומדינות ערב נוספות בהקמת מדינה פלסטינית ביום שאחרי חמאס, כסוג של מלכודת דבש.

גורם נוסף למתיחות בין הצדדים הוא הזירה הצפונית. מתחילת המלחמה בעזה, ממשל ביידן דרש מישראל להימנע ממלחמה בלבנון, מתוך חשש שזו תצית מלחמה אזורית ואולי אף מלחמה מול איראן, שתחייב התערבות אמריקנית בלחימה. כערובה ביטחונית לנכונות הישראלית להימנע מפתיחת מלחמה שלחה וושינגטון לאזור המזרח התיכון שתי נושאות מטוסים – לים התיכון ולמפרץ הפרסי – ככוח הרתעתי נגד איראן וחזבאללה.

עם זאת, בחודשיים האחרונים הפכה חזית הצפון לאיום המשמעותי ביותר על ישראל ועל העורף הישראלי, ובכל יום מבוצעות עשרות תקיפות של חזבאללה נגד יעדים בישראל באמצעות כטב”מי נפץ, טילים נגד טנקים ורקטות. כתוצאה מכך, הממשל האמריקני שיגר לאזור מספר פעמים את שליחו המיוחד של הנשיא ביידן, עמוס הוכשטיין – שהוביל את החתימה על הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון באוקטובר 2022 – על מנת לנסות ולהוביל את הצדדים לפתור את הסכסוך בהסכם מדיני. סביר להניח כי הסכם כזה לא יֵצא אל הפועל, הן בשל סירוב חזבאללה לסגת מדרום לבנון והן מפני שנסיגה כזו – אם וכאשר תתרחש – לא תוביל להחזרת הביטחון לתושבי הצפון ולתושבי ישראל בכלל, ורק תדחה את הבעיה לזמן אחר.

גישה אמריקנית מנותקת מהמציאות

ייתכן כי השינוי הביקורתי שחל בגישה האמריקנית כלפי ישראל – גם אם לא במהות אלא בעיקר בטונים – נובע מהבחירות הקרובות לנשיאות ארצות הברית. הגיבוי הנרחב והבלתי מסויג שסיפק הנשיא ביידן לישראל, כולל התמיכה ההצהרתית והמעשית בהכרעת חמאס, היה לצנינים בעיני המחנה המוסלמי והפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, שמהווה חלק לא קטן בבסיס המצביעים של הנשיא, בעיקר במדינות “מתנדנדות”. נראה כי מציאות זו דחפה את ביידן לאזן את מדיניותו.

בה בעת, ברור כי בין הצדדים יש גם פער בסיסי בהבנת מהות הסכסוך ובהגדרת היעדים המדיניים ליום שאחרי המלחמה בעזה. ישראל רואה את עצמה כחלק מעימות שמצידו האחד הציר האיראני של האסלאם הקיצוני וכן אלימות הפלסטינים בהובלת חמאס והרשות הפלסטינית, ומצידו האחר העולם המערבי המתורבת – שאותו מובילה ארצות הברית. לעומת זאת, ממשל ביידן רואה במלחמה בעזה סיכון להיגררות חזרה למלחמה חסרת תוחלת במזרח התיכון והזדמנות לכפות על ישראל את פתרון שתי המדינות. גם אם גישה זו מנותקת לחלוטין מהמציאות, קשה להזיז את הממשל האמריקני ממנה, שכן היא הפכה אצלו לדוֹגמה (הנחה שמקבלים כאמת מוחלטת), כך שלמציאות אין כמעט השפעה עליה, לפחות בכל הקשור לממשל דמוקרטי.

על אף שהמתיחות בין וושינגטון לירושלים עברה גם לפסים מעשיים מצד ממשל ביידן, כמו הטלת עיצומים כלכליים על “מתנחלים אלימים” ביהודה ושומרון, שתי המדינות ממשיכות לקיים קשר הדוק הכולל תיאומים אסטרטגיים וביקורי בכירים אמריקניים בישראל (יש שיאמרו שאלה נעשים דווקא כתוצאה מהמתיחות, על מנת להעלות את רף הלחץ על ישראל). כן נמשכים הרכבת האווירית והסיוע באמצעי לחימה מארצות הברית לישראל, והמאמצים לאשר בבית הנבחרים חבילת סיוע כלכלי לישראל בשווי כ-14 מיליארד דולר. כמו כן, חרף הביקורת המרומזת (ולעיתים הבוטה, כפי שהשתקף מהדלפת גידופו של ביידן את נתניהו) של וושינגטון על ישראל, ארצות הברית ממשיכה להעניק גיבוי לישראל בדיפלומטיה ציבורית, במועצת הביטחון של האו”ם וכלפי החקירה בבית הדין הבין-לאומי.

האינטרסים והערכים המשותפים גוברים

ברקע יש לציין כי האינטרסים והערכים המשותפים שיש לשתי המדינות עדיין גוברים על הפערים ביניהן. אלה כוללים מחויבות למלחמה נגד הטרור, חיזוק ערכים דמוקרטיים וליברליים במזרח התיכון, צידוד בהכרעת חמאס, השגת יציבות ביטחונית, שילוב ישראל באזור (אינטגרציה אזורית) והכרה בצורך לטפל באיום האיראני (אם כי אין הסכמה באשר לדרך הנכונה לעשות זאת).

על מנת לחזק את הבסיס המשותף בין המדינות ולצמצם את המתיחות, טוב תעשה ישראל אם תפעל בכמה מישורים. ראשית, ישראל צריכה לדחות ככל האפשר את הדיונים הפנימיים ומול האמריקנים בכל הקשור לפתרון “היום שאחרי”. במקביל, יש לדחות בנימוס ובכבוד הדדי את הלחצים האמריקניים והבין-לאומיים להקמת מדינה פלסטינית. בהקשר זה, טוב עשה ראש הממשלה נתניהו כשהעביר החלטה הצהרתית בממשלה שמטרתה להדוף לחצים בין-לאומיים וכפיית פתרון מדיני על ישראל, אך לא התנגד באופן עקרוני לפתרון מדיני מול הפלסטינים (גם אם זהו מסר מן השפה ולחוץ).

נוסף על כך, הארגונים היהודיים בארצות הברית – בעיקר אלה שאינם מזוהים פוליטית ואלה שמזוהים כדמוקרטיים – צריכים ללחוץ על הממשל כמשקל נגד להפעלת הלחצים מצד הפרוגרסיביים והמחנה המוסלמי במפלגה. חשוב שהפעלת הלחץ תיעשה במדינות “מתנדנדות” לקראת הבחירות לנשיאות, שם לקול היהודי יש השפעה משמעותית לאור התוצאות הצמודות והדחוקות במדינות אלה בבחירות לנשיאות ב-2016 וב-2020.

ישראל צריכה להקטין את התלות בארה”ב

לצד זאת, ישראל צריכה להתנגד בכל הכח לסימון אזרחיה ולהטלת עיצומים נגדם. שתיקה ישראלית לנוכח מדיניות אמריקנית זו היא פתח להרחבתה לעבר אזרחים נוספים, תוך שימוש באמצעי ענישה נוספים. אסור לישראל לקבל מצב שבו הקהילה הבין-לאומית כופה עליה הסדר מדיני באמצעים של ענישה ואיומים.

בטווח הארוך, ישראל חייבת להקטין את התלות בארצות הברית מבחינת ייצור אמצעי לחימה, בדגש על פגזים לארטילריה ולטנקים ועל מיירטים ל”כיפת ברזל”. תהליך זה כבר קורה בחלקו מאחורי הקלעים וראוי שיימשך ויעמיק לאחר המלחמה.

היחסים עם ארצות הברית הם נכס אסטרטגי עבור ישראל, מבחינות רבות, גם אם קיימת מתיחות בין שתי המדינות, וגם אם שני הממשלים לא מסכימים על כל נושא. על מנת להשלים את השגת היעדים במלחמה בעזה, ובעיקר לקראת הסלמה ופתיחת מלחמה רחבה בלבנון, ישראל חייבת לתמרן בחוכמה ובתבונה, תוך עמידה על האינטרסים הלאומיים והביטחוניים הבסיסיים ביותר שלה מול ארצות הברית.

הפוסט בין המלחמה בעזה לאיום בצפון: ההתמודדות המדינית של ישראל מול ממשל ביידן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אבל קודם לכן, שנת 2023 הביאה איתה את אחד המשברים העמוקים בתולדות החברה הישראלית, אשר החל למעשה כחצי עשור לפני כן, אז מדינת ישראל נכנסה לחמישה סבבי בחירות, וחוותה קשיים רבים להרכיב ממשלה. הממשלה, שהורכבה בסופו של דבר ברוב מכריע של 64 מנדטים, הכריזה על סדרת שינויים מתוכננים במערכת המשפט, ונגד המהלך פרצו מחאות רבות שעוררו משבר חברתי קשה ביותר.

הקריאות “לראש הממשלה לא יהיה צבא” עוררו את “בלוטות הג’יהאד”

המשבר לא נסתר מעיני אויבינו ומעיני העולם כולו. קריאות בנוסח “לראש הממשלה לא יהיה צבא” עוררו את “בלוטות הג’יהאד” אצל אויבינו מעבר לגדרות. הדבר חיזק אצלם את ההערכה שישראל מצויה במשבר עמוק, עם צבא במוכנות מוטלת ספק, הנהגה בתפקוד שאף הוא מוטל בספק, וחברה שבורה ומקוטבת באופן חסר תקנה. תקיפה מצידם עשויה לפורר לחלוטין את מדינת ישראל ולסיים אחת ולתמיד את סיפור המדינה היהודית, חשבו סינוואר וחמאס, וחשבו גם האיראנים והפרוקסי שלהם בלבנון ובזירות השונות.

אויבינו היו סמוכים ובטוחים שמתקפת הפתע של ה-7 באוקטובר תתפוס אותנו, הישראלים, לא מוכנים. אך הם בעיקר סמכו על התפוררות החברה הישראלית, שתאפשר להם להסתנן לכל פינה בארץ ישראל, ולכבוש חלקים נרחבים ממנה. הם תיארו לעצמם שההתנגדות הישראלית תהיה רפה וחלשה, והם ראו בכך הזדמנות היסטורית להפיל את ישראל. מבחינתם המטרה היא לכבוש את ירושלים ואת הארץ כולה, ולראיה, השם שנבחר למבצע היה “מבול אל-אקצא”. יחד עם זאת שאפו בחמאס לאיחוד הזירות עם ערביי יהודה ושומרון ואף עם חלק מערביי ישראל שמזוהים עם הרעיון הפלסטיני, עם חיזבאללה בצפון, ועם פרוקסים איראניים נוספים מסוריה, עיראק, תימן ועוד.

גם אויבינו טעו בהערכת המצב שלהם

הזחיחות והחגיגות של חמאס היו מוקדמות, וההערכה שישראל תגיב באופן צפוי למתקפה – במבצע מוגבל, תוך שימוש בעיקר בחיל האוויר, הימנעות מפלישה קרקעית והתמקדות במשא ומתן על שחרור חטופים – לא התממשה. אומנם ישראל בהחלט נתפסה בהפתעה, אבל אויבינו טעו בהערכת המצב שלהם. מהרגעים הראשונים של מתקפת הפתע של חמאס ב-7 באוקטובר, עם פלישת כוח הנח’בה והסתננותם של מחבלי חמאס, הג’יהאד ואזרחים עזתיים רבים אל תוך שטח מדינת ישראל – התגייס עם ישראל להגן על עצמו. רבים אף נקראו לדגל ללא צו 8, ומבלי שגויסו. אזרחים לקחו נשק, ויצאו להילחם. חיילים בסדיר, מילואימניקים, קצינים, שוטרים, אנשים מכל הארץ, קפצו להילחם בעוטף עזה, תוך קרבות פנים מול פנים אל מול מחבלים, בעוד אחרים קפצו לגזרות האחרות לטובת הגנה מפלישה נוספת מגבולות המדינה האחרים.

כמעט לא היה בית בישראל שבו הטלפון לא צלצל באותו יום. אנשי ההתיישבות מיהודה ושומרון רצו להגן על המתיישבים בעוטף עזה; יחידות מיוחדות וקצינים ששהו בצפון ובמרכז הארץ שמו פעמיהם אל עבר עוטף עזה כדי להגן על הבסיסים הצבאיים והיישובים שנכבשו ולשחרר אותם; אזרחים גיבורים הגיעו בכדי לחלץ מהשטח ניצולים שברחו מהמסיבה ברעים. כמו במלחמת יום כיפור 50 שנה קודם לכן, ב-6 באוקטובר 73′, חובשי הכיפה שוב עלו על מדים, בחג, בשבת. מאז אותו היום של “שבת שמחה תורה” כולם – שמאל, ימין, דתי, חילוני, חרדי, מפגין ותומך רפורמה – נלחמו כתף אל כתף להגנה על המולדת. אם ב-7 באוקטובר קרסה הקונספציה הישראלית שלפיה חמאס מורתע, הקונספציה של סינוואר ושל האיראנים קרסה שבעתיים.

חמאס עדיין מחכה לחיזבאללה

סינוואר וחמאס ציפו להתערבות ישירה מצד חיזבאללה, ו-100 ימים מפרוץ המלחמה הם עדיין מחכים שהוא ייכנס באופן מלא למלחמה. חמאס מרגיש מופקר, כי היה בטוח שחיזבאללה יצטרף למלחמה הכוללת, ולא יסתפק בהתקוטטויות על הגבול, אף שהביאו לאובדן חיי אדם ולנזק רב, וכך גם כל שאר הפרוקסי האיראניים. חמאס שאף בכל מאודו ל”איחוד הזירות”, תרחיש האימים שעליו דובר רבות. אך האם נסראללה רוצה לסכן את לבנון במלחמה? האם איראן מתכוונת להקריב את חיזבאללה השיעי בכדי להציל את חמאס הסוני?

אומנם, מושג ההרתעה שינה את פניו לאחר ה-7 באוקטובר; הרעיון שאויבינו מורתעים אכן קרס ואנחנו היינו הראשונים להיפגע מהקונספציה. אך נדמה כי התגובה הישראלית חדורת המטרה, רוח האחדות ורוח הקרב של מעל 350,000 חיילי מילואים, עם התייצבות של מעל ל-150% בגזרות השונות, ורוח התנדבות אדירה של עם ישראל, גרמה לחמאס, לנסראללה, לאיראנים ולגרורות השונות שלהם להבין: עם ישראל מאוחד, מגיב ונלחם ביחד.

האחדות בלבלה את אויבינו

מסר האחדות הזה הוא חשוב מאין כמותו, ואף בלבל את כל אויבינו. הם חשבו שהם יוצאים למתקפה אל מול “חברה מפוררת”, והיו בטוחים שהם “יתקעו את המסמר האחרון בארון”. על אף הזהירות מלהשתמש במושג כמו “הרתעה” בימים אלו, אין ספק שהתגובה והרוח הישראלית היוצאת דופן, הנתינה, ההתגייסות, האחדות – מרתיעות אותם.
הנכונות של כל קצוות העם לשים את המחלוקות בצד, ולהתמקד אך ורק בהגנה על המולדת, סימנה לאויבים שלנו, וגם לכל העולם, מסר חשוב: עם ישראל חי ומוכן לעשות כל שיידרש בשביל להגן על המולדת שלו, אותה מולדת בעלת היסטוריה ארוכה של אלפי שנים, שאליה התקבצנו בקיבוץ גלויות אדיר ונפלא שלא נראה כדוגמתו בהיסטוריה; אותה מדינה שהוקמה בשנת 1948, כפי שנאמר במגילת העצמאות, “בארץ ישראל קם העם היהודי” – קם כמעין חזון, כמעין חוק טבע, כנבואה הכתובה בתנ”ך.

תקומת העם היהודי בארץ ישראל, רעיון הציונות, מהווים אולי גושפנקה לחזון הנבואי ומעין הוכחה חיה, אם תרצו, לרעיון האלוהי עבור כל המאמינים בכך; לרעיון של משהו שנשגב מחוקי הטבע הלכה למעשה. היהדות שלובשת פנים חדשות של לאום היא משהו שאף אחד לא יכול להישאר אדיש אליו, בין אם יהודי, מוסלמי, נוצרי, בודהיסיטי או אתאיסט. הכינוי של חמאס למלחמה, “מבול אל-אקצא”, רק מדגיש את אלמנט “מלחמת הדת” על העיר הקדושה לכל שלוש הדתות, ירושלים, ומבהיר את החשיבות של ההיבט התיאולוגי בתוך כל העניין.

עם ישראל אכן חיפש במהלך השנה את הגדרתו המחודשת. ב-7 באוקטובר, לא רק אויבינו והעולם גילו את רוחות הקדושה והאחדות שהניעו אותנו במשך אלפי שנים וגרמו לנו לחזור לביתנו, אלא גם אנחנו נזכרנו מי אנחנו. וכמו שבכדורגל השחקן ה-12 הוא הקהל, לישראלים ולצה”ל יש את רוח היהדות, הציונות, הישראליות, האחדות, שהיא ההרתעה הכי גדולה. החוסן הלאומי היהודי שלנו הוא מטפיזי כמעט, נשגב מהבינה, ובהחלט עושה את העבודה. הכי חשוב שנמשיך בדרך הזו. עם ישראל חי וקיים.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף את עמדת תנועת הביטחוניסטים.

הפוסט דעה: גם הקונספציה של חמאס קרסה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ישראל הולכת ומתקרבת לרגע שבו היא תיאלץ להכריע בסוגיית ציר פילדלפי. כוחות צה”ל נמצאים בימים אלה בפעילות השתלטות על חאן יונס, והם צפויים להשלים את המשימה בתוך כשבועיים. לאחר מכן הכוחות צפויים להדרים ליעד המשמעותי האחרון בעזה – רפיח, הכולל גם את שטח הגבול בין עזה לבין מצרים, ואת ציר הביטחון ברוחב של כ-100 מטרים ולאורך 14 קילומטרים, המכונה “ציר פילדלפי“. 

התמרון ברפיח, ההשתלטות והטיהור של האזור יחייבו את ישראל לקבל החלטה בנוגע לגורל ציר הביטחון. הציר היה בשליטה ביטחונית ישראלית עד ביצוע תוכנית ההתנתקות בספטמבר 2005, ולאחר מכן נמסר לאנשי הרשות הפלסטינית, ונלקח מהם בכוח הזרוע על ידי חמאס כשנתיים לאחר מכן. מאז נשלט הציר בידי חמאס מצידו העזתי, ומעבר לגבול שולטת בו מצרים. 

בהסכם השלום בין ישראל ומצרים, שנחתם ב-1979, נקבע כי חצי האי סיני יהיה שטח מפורז מבחינה צבאית, כך שישראל שלטה צבאית באזור רפיח החל מ-1976 והמשיכה לשלוט במקום גם אחרי הסכם השלום. עם זאת, כחלק מתוכנית ההתנתקות, נחתם בין שתי המדינות בספטמבר 2005 “הסכם פילדלפי”. ההסכם כלל פינוי כוחות ישראליים מרפיח העזתית, ובמקביל הצבתם של כ-750 כוחות צבא מצריים לאורך הציר מצידו המצרי, למטרת לחימה בטרור, מניעת הסתננויות והברחות. 

ההערכות מ-2005 התבדו 

בזמנו העריכו ראש הממשלה אריאל שרון, שר הביטחון שאול מופז, שרים נוספים, הרמטכ”ל דן חלוץ ובכירים בצבא כי לישראל יש את היכולת לוודא כי הנסיגה הישראלית לא תוביל לפגיעה בביטחון ישראל ולהברחות אמצעי לחימה, ואולם האזור אכן נהפך בסופו של דבר לנתיב הברחות של נשק וחלקי טילים מאיראן דרך המפרץ הפרסי לים האדום, ומשם דרך סודן ומצרים לרצועת עזה. מאז עלייתו של א־סיסי לשלטון במצרים, מצרים השמידה בדרכים שונות מעל 1,500מנהרות שחיברו את סיני לעזה, זאת בתגובה לטרור ולקשרים של חמאס עם סניף “המדינה האסלאמית” בסיני (“ויליאת סינא’“). עם זאת, וכפי שהוכח היטב במתקפת השבעה באוקטובר, הברחות אמצעי הלחימה דרך הגבול עם מצרים נמשכו, ייתכן שדרך המנהרות וייתכן שגם, בין היתר, באמצעות מתן שוחד לחיילים ולפקידים מצרים. 

ברור, אפוא, כי אי אפשר לסמוך על מצרים או על כל גורם חיצוני אחר, ורק כוחות הביטחון של ישראל מסוגלים לשמור על ציר פילדלפי, ולמנוע הברחה של מחבלים ואמצעי לחימה ממצרים לעזה.  

בטווח הקצר, ישראל תהיה חייבת לתמרן לרפיח ולכבוש אותה, אם ברצונה לעמוד ביעד שהציבה להשמיד את היכולות השלטוניות והצבאיות של חמאס. ברפיח פועלת חטיבה צבאית של חמאס עם ארבעה גדודים, ונדרש להכריע אותם. נוסף על כך, היעדר שליטה בציר פילדלפי עלול להוביל לבריחה של הנהגת חמאס, ואף לאפשרות של הברחת חטופים למצרים. כמו כן, חמאס וארגוני הטרור יוכלו להמשיך לתקוף את כוחות צה”ל בזמן התמרון, ההשתלטות והטיהור של רפיח באמצעות מארבים ופעולות טרור מהתווך התת-קרקעי שבין מצרים לעזה. על זאת יש להוסיף את המשך מימון חמאס באמצעות המנהרות בציר, שכן מדובר במנהרות ענק שנחפרו ממרתפי בתים, מפרדסים וממטעי זיתים, המאפשרות הברחת מכוניות, בגדים, סמים, תרופות, משקאות חריפים ונשק ארוך טווח. אם צה”ל לא ישלוט בציר פילדלפי, חמאס וארגוני הטרור יוכלו לשוב ולשקם את עצמם באמצעות הברחות של מחבלים ואמצעי לחימה ממצרים לעזה. 

נתניהו כבר פחות נחרץ 

ב-31 בדצמבר 2023 הצהיר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כי “ציר פילדלפי, או יותר נכון הסוגר הדרומי, חייב להיות בידינו וחייב להיות סגור. כל הסדר אחר לא יבטיח את הפירוז שאנו רוצים וחייבים להבטיח”. לעומת זאת, ב-13 בינואר 2024 ראש הממשלה נשמע כבר פחות נחרץ, כשאמר כי “לא נסיים את המלחמה בלי שנסגור את הפרצה הזאת”, והוסיף: “יש כמה אפשרויות וטרם קיבלנו החלטה“. 

ואומנם, מאז לא הצהירה ישראל מה בכוונתה לעשות בעניין הציר. בישראל טרם החליטו אם וכיצד לכבוש את ציר פילדלפי, מכמה סיבות. ראשית, מצרים מתנגדת בתוקף למהלך כזה, בשל החשש שברגע שצה”ל יחל תמרון צבאי ברפיח ויגיע לציר פילדלפי, ייתכן כי המוני עזתים יצבאו על הגדרות בגבול מצרים וינסו לחדור למדינה.  

על רקע זה הזהיר מנהל לשכת ההסברה הממשלתית במצרים שכל מהלך ישראלי לכיבוש ציר פילדלפי יוביל לאיום חמור ורציני על היחסים בין ישראל למצרים. ב-5 בפברואר אמר מקור מצרי לעיתון הסעודי “א-שרק אל-אווסט” כי מצרים לא תקבל אף נוכחות ישראלית בציר פילדלפי. לפי דיווח אחר בעיתונות, מצרים העבירה לגורמים בישראל מסרים שלפיהם אם יעבור אפילו פליט עזתי אחד לסיני – הסכם השלום יושעה או אף יבוטל. גם חבר הפרלמנט המצרי, מצטפא בכרי, הצהיר בתגובה לדברי נתניהו על הצורך בשליטה ישראלית בציר פילדלפי כי “מדובר בהתקפה בוטה על הסכם השלום בין שתי המדינות. אל תתקרבו, גבול מצרים הוא קו אדום“. 

שנית, במרחב רפיח ישנו ריכוז של כמיליון פליטים עזתים במחנות ארעיים. המשמעות היא שכוחות צה”ל יתמרנו ויפעלו צבאית בצמוד מאוד לריכוזי האוהלים הצפופים. מציאות כזו הינה לצנינים בעיני ממשל ביידן, ועלולה לשמש בסיס לביקורות נגד ישראל בנוגע לפגיעה באוכלוסייה אזרחית (בין אם היא נכונה ובין אם לאו). 

ישראל חייבת להציב כוחות רגליים בציר 

על מנת למצוא אפשרויות אחרות לסוגיה, ערכו ראש השב”כ רונן בר וראש אמ”ן אהרון חליוה פגישות עם בכירים במודיעין ובצבא המצרי בקהיר, שבהן דנו בין היתר באפשרות שמצרים תקים מכשול תת-קרקעי באזור ציר פילדלפי כדי למנוע הברחות לרצועה מתחת לגבול המצרי. מדיווח בתקשורת עולה כי ישראל אף הסכימה מול מצרים כי לא תפעל צבאית ברפיח לפני שתאפשר פינוי של אוכלוסייה מרפיח לכיוון צפון עזה, כדי לצמצם אפשרות של נהירת פליטים עזתים לעבר שטח מצרים. 

נוסף על כך, ישראל מבקשת להתקין לאורך ציר פילדלפי מערכות התרעה, שילמדו בזמן אמת על ניסיונות לשוב לחפור מנהרות במקום ולהפעיל כטב”מים מעל לאזור. גם לדרישה זו מצרים מתנגדת, שכן היא רואה בכך פגיעה בריבונותה.  

עם זאת, אי אפשר להסתמך על מצרים שתמנע הברחות של אמצעי טרור ומחבלים משני צידי הגבול. גם קיר תת-קרקעי לא יעזור, כפי שלא עזר בגבול ישראל וכפי שלא עזרו הניסיונות של מצרים להרוס את המנהרות ולהקים אזורי חיץ סמוך לגדר. כמו כן, גם אילו מצרים הייתה מסכימה לאפשר לישראל להתקין מערכות התרעה ולהפעיל כטב”מים באזור, לא יהיה בכך די וישראל תהיה חייבת להציב כוחות רגלים במקום – נוסף על האמצעים הטכנולוגיים ובניית גדר חכמה. 

על מנת למנוע את הפיכתה של עזה בשנית לישות טרור, ישראל חייבת לכבוש צבאית את ציר פילדלפי ולשלוט בו פיזית. כמו כן, ישראל תידרש להרחיב את רוחב הציר, שעומד היום על כמאה מטרים, ללפחות 500 מטרים, אם לא למעלה מכך. 

ישראל חייבת לקדם הסכמות בעניינים האלה מול הממשל האמריקני, ולשכנע אותו להביא את מצרים לקבל את המציאות הביטחונית החדשה. 

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה 

הפוסט דעה: ישראל לא תנצח בעזה ללא כיבוש ציר פילדלפי  הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשנת 1992, שלוש שנים לאחר נפילת חומת ברלין והתפרקות ברית המועצות, פרסם הפילוסוף האמריקאי-יפני פרנסיס פוקויאמה ספר בשם “קץ ההיסטוריה והאדם האחרון”. בספרו טען פוקויאמה שעם קריסתו של הגוש הקומוניסטי הסתיימו המחלוקות ארוכות השנים בין הקפיטליזם למרקסיזם, ושהעולם כולו מוכן להתיישר לפי קו אחד – הקו הדמוקרטי המערבי. אחד ממתנגדיו הבולטים של פוקויאמה הוא מדען המדינה האמריקאי סמואל הנטינגטון. ב-1996 פרסם הנטינגטון ספר בשם “התנגשות הציביליזציות”, שבו הוא טען כי בעידן פוסט המלחמה הקרה, הזהות התרבותית והדתית תהווה את המקור העיקרי של הסכסוכים, מה שיוביל למלחמות ולחוסר יציבות בעולם כולו. 

המציאות הכריעה: מלחמות לא מתות 

עם קריסתם של מגדלי התאומים בספטמבר 2001 הוכח מעל לכל ספק כי התיאוריה של הנטינגטון היא הנכונה, וכי מלחמות על בסיס דת ותרבות ימשיכו לעמת ציוויליזציות בדרכים חדשות. מאז, קיבלנו עוד ועוד תזכורות כואבות לכך שהמלחמות העולמיות לא קרובות לסיום, ואולי לא יסתיימו אף פעם – ובכל זאת, אנשים רבים ממשיכים להיאחז בתיאוריה האשלייתית של פוקויאמה. 

גם בחברה הישראלית יש קבוצות שמחזיקות כבר שנים בחשיבה כמעט דתית-משיחית, שלפיה אפשר להשיג שלום עולמי אם רק ניקח על עצמנו ויתורים ביטחוניים ומדיניים.  

הטרגדיה האיומה של השבעה באוקטובר יצרה אומנם שבר עמוק מאוד בתפיסה הזאת; רוב העם התפכח והבין שהתפיסות הישנות לא תואמות את המציאות. עם זאת, יש כמה קבוצות שעדיין לא מוכנות לוותר על הקונספציה הנאיבית, וסבורות שמדינת ישראל צריכה לפנות למסלול של נסיגות ופשרות, במקום לדאוג לביטחונה. לקבוצות אלה, שאינן גדולות, אך נמנות עם אליטות, יש השפעה גדולה בציבוריות הישראלית.  

מנהיגים: תנו לעם קרדיט 

השאיפה לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו היא השאיפה האנושית הטבעית ביותר, אך כאשר היא לא מתיישבת עם המציאות, היא עשויה להוביל לקבלת החלטות מסוכנות – כפי שראינו בראשית שנות ה-90, עם החתימה על הסכמי אוסלו.  

אחת הסיבות שהובילו את ראש הממשלה המנוח יצחק רבין לחתום על הסכמי אוסלו, ולהתחייב לוויתורים מופלגים שפוגעים בביטחון ישראל עד היום, היא ההערכה שהציבור הישראלי עייף מלהילחם, ומוכן לשאת בכל מחיר תמורת שלום. 

אז, כמו היום, הייתה הערכת חסר גדולה מאוד של מי זה עם ישראל. אנחנו רואים שהעם הרבה יותר חזק ונחוש מהמנהיגים שלו. הציבור הישראלי בכללותו רוצה דבר אחד – ניצחון. האזרחים והחיילים גם מוכנים לשלם מחירים כבדים למען השגת הניצחון המיוחל, ובלבד שמדינת ישראל לא תוותר, וזה משהו שהאליטות המנהיגות מוכרחות להבין. כך, למשל, בסקר “מדד הביטחוניסטים” שערכנו לאחרונה, עלה כי 78% מהיהודים בישראל סבורים שהכרעת חמאס היא מטרת העל של המלחמה, וכי שחרור חטופים צריך להיעשות כל עוד הוא לא פוגע במטרה זו. 

לצערי, למרות החוזק והחוסן שהעם מקרין, חלק מהאליטות המנהיגות עדיין ממשיכות להעביר מסרים מבלבלים ומחלישים. אנחנו שומעים אמירות הקוראות להתפשר ולסיים את המלחמה, כיוון שאין לישראל סיכוי לנצח. כמה מהמנהיגים שלנו סבורים כי אין פתרון צבאי לבעיה, ומציעים פתרונות מדיניים מסוכנים בדמות הקמת מדינה פלסטינית, או מסירה של עזה לידי הרשות הפלסטינית שרוצה להשמיד אותנו. אמירות מן הסוג הזה משדרות רפיסות, חולשה, חוסר אופטימיות, וסודקות את רוח העם. מעולם לא היה פער כל כך גדול בין ההישגים בשדה הקרב והנחישות בשטח לבין ההנהגה שהתנתקה לחלוטין מהדנ”א של העם שלה.  

כיצד נשמור על אחדות ונוביל את ישראל לניצחון? 

האחדות של העם תלויה בנו. ההתנהלות של הציבור הישראלי בחודשים האחרונים נוטעת בי תקווה רבה, אבל בשביל להשיג ניצחון גם ההנהגה והתקשורת צריכות ליישר קו ולשדר יציבות וחוסן.  

נתחיל בהנהגה הפוליטית. התפקיד העיקרי והדחוף ביותר של הממשלה הוא לשמור על אחדות, ולהוביל את מדינת ישראל להכרעה ולניצחון. אני רואה בחומרה רבה את הקריאה לקיים בחירות באמצע מלחמה. התעסקות בפוליטיקה בזמן שהחיילים שלנו מחרפים את נפשם היא מעשה חסר אחריות. במקום לפנות לבחירות, כל המפלגות הציוניות צריכות להתאחד ולהצטרף לקבינט המלחמה.  

גם לצבא ולמפקדיו תפקיד חשוב בעיצוב תודעת הניצחון. תפקידו של הצבא הוא להמשיך לדחוף להכרעה. חשוב להבין שמה שמשדר הצבא לממשלה משפיע עליה. מה שאנחנו, בחברה הישראלית, צריכים לעשות כדי לחזק את הצבא הוא להניח בצד את מחקרי המחדל הצבאי שהתרחש, ולחזק את ידי הלוחמים והמפקדים. כשהמלחמה תסתיים, יהיו תחקירים וּועדות, ובעלי תפקידים יצטרכו לתת את הדין על מה שקרה, אבל זה לא משהו שנכון לעסוק בו עכשיו. כל עוד המלחמה נמשכת, העם צריך להמשיך ולדחוף את צה”ל קדימה, וצה”ל גם ידחף גם את הממשלה להכרעה ברורה.  

וכאן אנחנו מגיעים לתפקידה של התקשורת. נכון, על התקשורת לשאול שאלות ולהציג דעות מגוונות, אך בימים אלה, כשאנחנו נמצאים במערכה על החיים של כולנו, יש לתקשורת תקפיד נוסף, שמרחף מעל כל שאר תפקידיה; התקשורת מוכרחה להתגייס למאמץ המלחמתי, להעלות את הגבורה על נס, ולפעול לחיזוק רוח העם. זה לא אומר שמטייחים בעיות וזה לא אומר שלא שואלים שאלות, אבל הדרך שבה עושים זאת צריכה להיות דרך של חיזוק, של אופטימיות זהירה. בפועל, גופי תקשורת רבים בוחרים לשאול שאלות באופן המציג מורך לב. חלק מגופי התקשורת בוחרים להנכיח דווקא את אנשי האתמול שנשארו בתפיסות של השישה באוקטובר, ולתת ביטוי לאג’נדות שפוגעות במורל הלאומי ולאמירות תבוסתניות שמשחקות לידי אויבינו. כאשר מדינת ישראל נמצאת בסכנה קיומית, הדבר מחייב התגייסות של כולנו, לפחות באופן שבו אנחנו ניגשים לעסוק בסוגיות המפתח. 

רגע לפני הרתיחה: הצפרדע קפצה מהסיר 

לפני כשנתיים הצגנו את הערכת המצב האסטרטגית של “הביטחוניסטים”, ובה דימינו את מדינת ישראל לצפרדע שנמצאת בתוך סיר ומתבשלת אט-אט מבלי משים. אירועי השבעה באוקטובר עוררו את הצפרדע.   

הטרגדיה הנוראית שחווינו בשבעה באוקטובר גבתה מחיר בלתי נתפס מהחברה הישראלית. עם זאת, ייתכן שבפרספקטיבה היסטורית ארוכת טווח, נגלה שסטירת הלחי הזאת הצילה אותנו מתהליך נורא אף יותר של השמדה מוחלטת. 

אסור לנו לתת לצפרדע לקפוץ חזרה אל הסיר. עלינו לשנות את דרכנו ולמנף את המשבר האיום הזה כדי לנצח את אויבינו ולהבטיח את ביטחון מדינת ישראל לדורות. הדרך לשם עוברת במבט מפוכח על המציאות, בהבנה שיש קונספציות שלא יכולות לקום מחדש, ובמבט משתאה על העם שלנו, שמוכיח חוסן יוצא דופן ונוטע בכולנו תקווה גדולה.  

הפוסט העם חזק והחיילים נחושים – אז למה האליטות המנהיגות בוחרות לשלוח מסרים רופסים?  הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

החמאס מנסה לתרגם את ההזדהות הגוברת איתה ועם מעשיה כדי להביא את הפלסטינים ביו”ש לבצע פיגועים. הצלחתה בשלב זה היא מוגבלת, בעיקר עקב פעילות הסיכול הנמרצת של מערכת הביטחון הישראלית, אבל מאמציה נמשכים. בולט בהקשר זה הפיגוע שביצעו האחים מזוהי החמאס בכניסה לירושלים, שבו נרצחו שלושה ישראלים והרביעי, שנטרל את המחבלים, נהרג מאש חיילי צה”ל. במקביל מנסה חמאס להניע פיגועים גם בחו”ל, באמצעות תומכיה באירופה (לדוגמה הפיגוע בדנמרק).

בניסיון לצבור כוח ברחוב הפלסטיני, חמאס מבליטה את המוטיב האסלאמיסטי מעבר למוטיב הלאומי, את הצלחתה לרצוח באכזריות ישראלים רבים, ואת השחיתות ואוזלת היד הרשות הפלסטינית – כמו גם את כפל הלשון שלה ביחס לטרור נגד ישראל. בתגובה, הרשות איננה מציגה חלופה אידיאולוגית, אלא מבהירה כי היא מחויבת לנרטיב המאבק לא פחות מחמאס, והראיה – עשרות מבין המחבלים שנהרגו על ידי צה”ל ביהודה ושומרון מאז 7 באוקטובר היו לטענתה אנשי מנגנוני הביטחון ופת”ח.

מנוף חשוב לקידום יעדיה הפוליטיים של חמאס הם ארגוני הסטודנטים שהיא מפעילה באוניברסיטאות ביו”ש, הנקראים “אל-כותלה אל-אסלאמיה”. אלה מנהלים פעילות נמרצת להפצת המסרים של התנועה ועוד לפני הטבח הם גברו על מתחריהם המזוהים עם הפת”ח בבחירות לוועדי הסטודנטים באוניברסיטאות. במקביל, הטבח ב-7 באוקטובר הביא גם ארגונים סלפים דוגמת אל-קאעדה ודאע”ש לקרוא לרצח יהודים ברחבי העולם.

לפני המלחמה: המנוף של “הגוש האסלאמי”

בבוקר ה-21 בנובמבר 2021 התקשר פאדי מחמד אבו שח’ידם לאשתו וילדיו, שברחו מישראל מספר ימים קודם לכן, וביקש מהם להתפלל עליו. לאחר מכן יצא מביתו, התחמש בתת מקלע מסוג ברטה M12 ובסכין, ובסמוך לשעה 9:00 בבוקר פתח באש לעבר יהודים באזור שער השלשלת בעיר העתיקה בירושלים. בתגובה לפיגוע הירי חוסל אבו שח’ידם על ידי לוחמי משמר הגבול. כתוצאה מפיגוע זה נהרג חייל ישראלי, אליהו קיי, ונפצעו ארבעה.

אבו שח’ידם, פעיל חמאס ממחנה הפליטים שעפאט, פעל ככל הנראה לבדו. חמאס מיהר לשבח את מבצע הפיגוע ולהודיע כי הוא פעיל בכיר בשורותיו – אולם לא לקח אחריות רשמית על ביצוע הפיגוע.

כיממה לאחר מכן דווח כי כוחות הביטחון הישראליים חשפו תשתית נרחבת של פעילי חמאס במספר מוקדים ביהודה ושומרון שהתכוונו לבצע פיגועים במימון והכוונה של “חמאס חו”ל”. תשתית הטרור ביהודה ושומרון הוכוונה על ידי סאלח אל-עארורי, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס וראש הזרוע הצבאית של חמאס ביהודה ושומרון, שישב בבירות עד שמצא את מותו ב-2 בינואר.

חמאס נחושה כבר תקופה ארוכה להעמיק את אחיזתה בשטחי יהודה ושומרון על חשבון הרשות הפלסטינית. כבר לפני המלחמה עלתה הפופולריות של חמאס, ודובר גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, אבו עוביידה, זכה להערצה של ממש. במקביל חותרת חמאס לחזק את מעמדה בקרב האסירים בבתי הכלא כדי להשתמש בהם ביום פקודה.

מנוף משמעותי לקידום האג’נדה של חמאס והשתלטותה על הציבור הפלסטיני ביהודה ושומרון הוא הגוש האסלאמי, “אל-כותלה אל-אסלאמיה”, הזרוע הרשמית של חמאס הפועלת במוסדות החינוך ברצועת עזה ובאיו”ש, החל מבתי הספר היסודיים, חטיבות הביניים (כולל אלה שבניהול של אונר”א) והתיכונים, וכלה במכללות ובאוניברסיטאות. אלה הם אותם מוסדות השכלה גבוהה שמצמיחים במקרים רבים את ההנהגה הפלסטינית העתידית, ואלה גם מוקדים מרכזיים להסתה ולקידום תשתיות טרור במרחב יהודה ושומרון.

האסטרטגיה של הגוש האסלאמי מתמקדת בניסיון למשוך את הסטודנטים למגוון הפעילויות שהוא מקיים, אשר נועדו לחזק את הקשר עימם, את אמונתם באסלאם ובאופן הדרגתי לקרב אותם לאידיאולוגיה של חמאס, עד שיהפכו לפעילים בארגון ובזרוע הצבאית שלו. פעילות הסתה בקרב הסטודנטים הייתה ידועה בעבר, ורבים מהם היו מעורבים בשנות האינתיפאדה השנייה בביצוע פיגועי טרור, כולל פיגועי התאבדות, ואולם בשנים האחרונות חלה הקצנה נוספת.

אחרי הטבח: הניסיון לגייס את ערביי ישראל

לאחר המתקפה הנוראית ב-7 באוקטובר, ממשיך “הגוש האסלאמי” להסית את הפלסטינים במרחב יהודה ושומרון ומנסה למשוך גם את ערביי ישראל לקלחת (מתוך מחשבה כי אירועי “שומר החומות” יישנו גם במלחמה הנוכחית).

אחד מדוברי חמאס, מחמד חמאדה, קרא לאחרונה ל”צעירים מהפכנים” להתגייס בכל האזורים ביהודה ושומרון כדי לבצע פיגועים איכותיים בעלי השפעה. חמאדה, בדומה לבכירי חמאס ובראשם אל-עארורי, מזהה את הפוטנציאל של הצעירים הפלסטינים וקורא להם לנצל כל הזדמנות אפשרית לפגוע באינטרסים של ישראל. לדבריו, ישראל חוששת ממלחמה רב-זירתית, ו”התעוררות” ביהודה ושומרון מהווה איום קיומי עליה.

ערוצי טלגרם המזוהים עם הגוש האסלאמי של חמאס פעילים במיוחד בהפצת איומים הקוראים לחזרה על המתקפה שאירעה ב-7 באוקטובר – אך הפעם מאזור יהודה ושומרון. במספר פוסטים, מלווים בגרפיקה, קורא הגוש האסלאמי לתושבי יהודה ושומרון להסתער על יישובים ישראליים בהישג ידם. באחד מן הפוסטים מצורפת גרפיקה שבה נראים מחבלים רעולי פנים פורצים גדר ופושטים על יישוב ישראלי, מלווה בטקסט: “ההתנחלויות הן המטרות שלנו. הבה נסתער עליהן, ביחידים או בקבוצות, וניתן להם לטעום את כוח ההתנגדות שלנו”. יש להדגיש כי חמאס מכנה את כל היישובים והערים בישראל “התנחלויות”.

בפוסטים נוספים, חמאס מספק עצות מבצעיות לביצוע פיגועים שונים. בהודעותיו ובהצהרותיו בערוצים שונים במדיה החברתית, הוא קורא לערביי ישראל שיצטרפו ויבצעו פיגועים נגד יהודים (ערביי ישראל קרויים על ידו “עמנו ב-48′”, “האנשים בשטחים הפלסטיניים שנכבשו ב-48′”), כולל ערביי מזרח ירושלים. בכירי חמאס מדגישים בריאיון ש”הכיבוש הציוני של פלסטין נמשך כבר 75 שנה”, כלומר מאז הקמתה של מדינת ישראל, ולא מאז מלחמת ששת הימים ב-1967. זאת ועוד, חמאס קורא לפעילי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית להשתמש בכלי הנשק שברשותם כדי לבצע פיגועים נגד ישראלים.

חמאס זה דאעש – גם בתוכן

קריאותיו של חמאס לפגוע ביהודים חזרו תכופות בשנים האחרונות. אולם, בתקופה האחרונה, ובמיוחד אחרי הטבח, נראה כי חלה הקצנה בסגנון התכנים המופצים ברשתות החברתיות. במספר פוסטים בערוצים שונים בטלגרם המזוהים עם הגוש האסלאמי ביהודה ושומרון נראה תוכן שהינו כמעט זהה לתוכן שפורסם שבועיים קודם לכן בערוצי טלגרם של תומכי דאעש ואל-קאעדה המפיצים תכנים המסיתים לג’האד.

במאמר מערכת בשבועון “אלנבא” של דאעש ב-19 באוקטובר, תחת הכותרת “צעדים מעשיים ללחימה ביהודים”, קרא הארגון לפגיעה ביהודים ובעלי בריתם ברחבי העולם. במאמר צוין כי ההתמקדות בלחימה ביהודים בשטחים הפלסטיניים אינה מספיקה כדי להשלים את המטרה של חיסול היהודים. דאעש קרא לפגוע ביהודים בכל העולם, ובייחוד בשכונות היהודיות בארה”ב ובאירופה. כמו כן, קרא לפגוע בשגרירויות יהודיות ונוצריות בכל מקום. בהמשך למאמר, פרסם הארגון רשימה של “דרכים מעשיות לסיוע למוסלמים בפלסטין”, שבה הוא קורא למוסלמים בעולם לסייע לפלסטינים באמצעים שונים, תוך שהוא מציע רשימה מדוקדקת של דרכים שונות לביצוע תקיפות נגד יהודים: תקיפת שכונות יהודיות בארה”ב, באירופה ובשאר העולם, שריפה והריסת שגרירויות, תקיפת בתי כנסת, מתחמי בילוי יהודיים ואינטרסים כלכליים של יהודים ברחבי העולם.

בדומה לדאעש, ארגון אל-קאעדה והארגונים המסונפים לו קראו גם הם לפגיעה ביהודים. הנהגת אל-קאעדה פרסמה הודעה שבה היא קוראת למוסלמים ברחבי העולם להשתתף בלחימה בעזה, לסייע כספית ולתמוך מוראלית. בהודעה אף צוין כי זוהי שעה היסטורית וכי “האויב הישראלי הוא נמר של נייר וקורס מבחינה מודיעינית, צבאית, ביטחונית וכלכלית”. אל-קאעדה הכריז על “מלחמה פתוחה” נגד כל מה שהוא צלבני (המערב הנוצרי), ציוני וישראלי.

ג’יש אל-מלאחם אל-אלכתרוני, זרוע ההסברה של ארגון אל-קאעדה, פרסמה חוברת עם רשימה מדוקדקת ופירוט כיצד יש לתקוף את היהודים ברחבי העולם: שריפת בתים, מכוניות, חנויות של יהודים, מתקנים יהודיים ועוד. “תקיפת מתקנים ואינטרסים יהודיים ממשלתיים במדינות ערב ובאירופה, כגון שגרירויות וקונסוליות”; “מיצוי כספם של יהודים על ידי שריפת בתיהם, מכוניותיהם וחנויותיהם ברחבי העולם”; ו”התמקדות במתקנים צלבניים ממשלתיים באמריקה ובאירופה, שכן תמיכתם הבלתי מוגבלת בכובשים היהודים כבר אינה נסתרת מאיש”.

הודעות אלו מטעם שני הארגונים הסלפים פורסמו במהלך אוקטובר האחרון, לאחר מתקפת ה–7 באוקטובר. שבועיים בלבד לאחר מכן, בתחילת נובמבר האחרון, פרסם הגוש האסלאמי של חמאס כרזה הקוראת לתושבי יהודה ושומרון לצאת ולפגוע ביהודים. בכרזה מופיעה רשימה המציעה דרכים שונות כיצד יש לפגוע ביהודים: דריסה, הטרדה לילית, זריקת בקת”בים, דקירה, ירי לעבר מחסומים וחיילים, חבלה בעמודי התקשורת, פיצוץ אוטובוסים של חיילים ומתנחלים. כך מאמץ חמאס את סגנון התוכן של דאעש ואל-קאעדה ומתאים אותו לפעילות שלו.

אקדמיה לטרור

נראה אפוא שנוסף למעשיו המזוויעים, חמאס התאים גם את מלאכת ההסתה שלו ברשתות החברתיות כדי לקדם את האג’נדה הרצחנית שלו. תהליך ההקצנה הזה אינו מקרי, ולא בכדי הוא מושך צעירים פלסטינים רבים, המחפשים משמעות אחרת מזו שמספקת להם הרשות הפלסטינית. הבסיס כאן הוא דתי, והוא גובר על המוטיב הלאומי בנרטיב החדש של צעירים אלו, ובמיוחד אלו המשתייכים לאגודות הסטודנטים באוניברסיטאות הפלסטיניות. צעירים אלו רואים בארגונים הג’האד העולמי מודל לקידום אג’נדה אסלאמית רחבה, שמתכתבת עם מטרותיו של ארגון חמאס: לא רק התנגדות לכיבוש, אלא גם השתלטות והקמת מדינה המושתתת על האסלאם.

הסלפים הצעירים

עד לפני מספר שנים, פעילותם של גורמים ג’האדיסטיים סלפים ביהודה ושומרון הייתה שולית יחסית. זאת, בניגוד לעזה, שבה הייתה נוכחות סלפית בולטת יותר, עם הזדהות רחבה יותר עם דאעש. אט-אט, עם התפוררות כוחה של הרשות הפלסטינית והתחזקות גורמים אסלאמיסטיים, הארגונים הסלפים החלו להציע חזון בעל משמעות גדולה יותר מהסרת הכיבוש הישראלי וכינון מדינה פלסטינית: הם הציעו מדינה אסלאמית, ח’ליפות גדולה שתתפרש מהמזרח התיכון לעולם כולו.

כך נוצר מצב שבו למעלה מ-200 פלסטינים הצטרפו לשורות דאעש כדי להילחם בחזיתות השונות: עיראק, סוריה, לוב. רובם הגיעו מעזה, וחלקם משכם, חברון וג’נין, ורובם ככולם בשנות העשרים לחייהם.

דאעש ידוע במומחיותו להסית ולגייס תומכים. נוסף על כך מעודד הארגון טרור נגד מדינותיהם של תומכיו מבפנים – צרפתים נגד צרפת, בלגים נגד בלגיה, צ’צ’נים נגד רוסיה וכו’. כך השיטה הדאעשית מתורגמת על ידי הפלסטינים שמצטרפים לדאעש ומנסים למשוך את דאעש לעניין הפלסטיני ולישראל. אותם תומכי דאעש יוצאים גם נגד הרשות הפלסטינית. רובם צעירים שמאסו בשחיתות השלטונית של הרשות הפלסטינית, ומאסו בנכונותה של הרשות הפלסטינית לקיים דו שיח עם ישראל במקום להילחם מלחמת ג’האד נגדה, מה שנתפס בעיניהם ככפירה.

כאן חמאס נכנס לתמונה. חמאס מהווה אלטרנטיבה לתושבי יהודה ושומרון אשר מאסו ברשות הפלסטינית, ומעוניין להציג את עצמו כגוף ש”מגן” על הציבור הפלסטיני מפני ה”כיבוש”. יתרה מכך, חמאס מציע אג’נדה אסלאמית, וכאשר המניע הוא יותר דתי מאשר לאומי, הדרך לחמאסטן באיו”ש קצרה יותר. על מדינת ישראל לשים דגש מיוחד על תופעה מטרידה זו של הקצנה בקרב הצעירים הפלסטינים ביהודה ושומרון, ולפעול למגר אותה.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט חמאסטן – גרסת יהודה ושומרון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הרעיון הישראלי – שמקבל גיבוי מארצות הברית ומצרפת – הוא לדחוק את חזבאללה צפונה מעבר לליטני, בין שבאמצעים מדיניים ובין שבאמצעים צבאיים (במקרה שהמאמצים המדיניים לא יבשילו). המאמצים המדיניים מכוונים למתן תוקף מחודש להחלטה 1701 של מועצת הביטחון משנת 2006, או לחלופין, להוביל להחלטה חדשה במועצת הביטחון של האו”ם, שתתבסס על החלטה 1701. המאמצים הצבאיים, אם וכאשר אלה המדיניים לא יצליחו, הם מבצע צבאי בדרום לבנון לדחיקת חזבאללה צפונה. מכל מקום, חזבאללה כבר הצהיר כי הוא מוכן לסגת מדרום לבנון בתנאי שישראל תיסוג דרומה מחיפה. 

מדינת ישראל לא יכולה להשלים עם נוכחות של כוחות חזבאללה בדרום לבנון. לחזבאללה יש יכולות צבאיות באיכות ובכמות טובות יותר מאשר לחמאס בכל הנוגע לפשיטות אל תוך ישראל, כיבוש יישובים, ורצח וחטיפה של חיילים ואזרחים. ישראל התכוננה לתרחיש כזה בצפון במשך שני העשורים האחרונים, ולכן כאשר הפשיטה הגיעה דווקא מכיוון עזה ההפתעה הייתה עצומה מבחינה אסטרטגית וטקטית. לפי ההערכה בישראל, פשיטה כזו בצפון היא אפשרות סבירה, בייחוד לאחר שחזבאללה ראה את ההצלחה המבצעית של חמאס (יוזכר שחטיפת גלעד שליט על ידי חמאס ב-25 ביוני 2006 המריצה את חזבאללה להגביר את מאמציו המתמשכים לחטוף חיילי צה”ל, ואלה התממשו ב-12 ביולי 2006 עם חטיפת רגב וגולדווסר, שהביאה למלחמת לבנון השנייה). 

חזבאללה – איום לא רק לתושבי הצפון 

דחיקת חזבאללה צפונה אל מעבר לנהר הליטני תספיק אומנם להגביר את הביטחון ותחושת הביטחון של האוכלוסייה הישראלית צמודת הגדר בגבול לבנון, מה שיסלול את דרכה חזרה ליישובים. אולם, האיום של חזבאללה על ישראל אינו מסתכם רק בחדירה לגבול והשתלטות על יישובים צמודי גדר: חזבאללה לא מאיים על רק יישובי הצפון אלא על כלל מדינת ישראל, ולכן זו תהיה טעות לבחון את הסוגיה בצפון אך ורק מהזווית של יישובי הגבול. 

הסיכוי שחזבאללה יסכים לסגת מדרום לבנון מרצון הוא קלוש. כבר כעת התנהלות חזבאללה מעידה כי ארגון הטרור השיעי אינו מספיק מורתע מישראל. מיום ליום, ככל שתקיפותיו נמשכות וישראל מגיבה בחומרה אך באופן מדוד, ההרתעה עלולה להמשיך ולהישחק, מה שיעלה את רף התעוזה שלו. כל המהות של חזבאללה כ”ארגון התנגדות” בנויה על העמידה נגד ישראל, לכאורה במטרה להגן על לבנון. נסיגה של חזבאללה עשויה להחליש את תפיסתו כמגן לבנון ומגן השאיפות הפלסטיניות, ולכן סביר שהוא יסרב לסגת מרצון. לכן, אם ישראל מעוניינת להסיג את חזבאללה מעבר לליטני, עליה לעשות זאת באמצעות מהלכים צבאיים. 

מכיוון שישראל מבינה כי חזבאללה לא יסיג את כוחותיו באופן יזום אל מעבר לנהר הליטני, אפשר להניח כי הניסיונות של ירושלים להגיע להסדר מדיני בלבנון באמצעות דיפלומטיה נועדו לקבל לגיטימציה בין-לאומית לקראת אפשרות של תקיפה ישראלית שתכפה על חזבאללה נסיגה כזאת. ארצות הברית מפעילה מתחילת המלחמה לחצים על ישראל שלא לצאת למלחמה בלבנון. בישראל רוצים להראות לקהילה הבין-לאומית כי ישראל מבחינתה ניסתה לשפר את מצבה הביטחוני מבלי לנקוט אמצעים צבאיים בסדר גודל של מלחמה, אולם הסירוב של חזבאללה לא מותיר לה ברירה אלא לפעול נגדו צבאית. 

טעות משולשת 

המאמצים הישראליים והבין-לאומיים להסיר את האיום מצד חזבאללה על יישובי הצפון בלבד מהווים טעות משולשת שתסב נזקים אדירים לביטחון ישראל. ראשית, המאמצים מעניקים משקל רב לניסיונות להגיע לפתרון בדרכי שלום, קרי בהסכם או בהחלטה שתעבור במועצת הביטחון של האו”ם בהתבסס על החלטה 1701. אלא שההתבססות על החלטה מחוררת שלא יושמה מעולם ושאין לה היתכנות הינה חסרת היגיון ומסוכנת. שנתיים קודם להחלטה 1701 התקבלה החלטה 1559 – הדורשת מחזבאללה להתפרק לחלוטין מנשקו – וגם היא לא יושמה מעולם.  

שנית, גם אם חזבאללה ייסוג צפונה מעבר לליטני ויכולותיו לפלוש ליישובי הצפון יצטמצמו, וגם אם הארגון לא יפר הסדר כזה, סביר להניח שכוחו של ארגון הטרור השיעי לא רק שיישמר, אלא ימשיך להתעצם ללא הפרעה. או אז, ישראל תיאלץ להתמודד שנים קדימה עם אויב הרבה יותר עוצמתי ואיכותי מכפי שהוא כעת – והרי כבר היום חזבאללה מהווה את האיום החמור והמסוכן ביותר לישראל, להוציא את איראן. במקביל, חזבאללה ימשיך להוות איום משמעותי והרסני על כלל המדינה, בשל יתר יכולותיו הצבאיות, לרבות ארסנל הטילים והרקטות שלו. 

מעבר לכך, הרעיון של הסגת חזבאללה מעבר לליטני מתבסס על התפיסה המיושנת והתמימה של לפני השבעה באוקטובר, והיא לא תוביל לשינוי המציאות, בוודאי שלא בטווח הארוך. חזבאללה עדיין יחזיק בארסנל של כ-150 אלף טילים ורקטות, צי כטב”מים ויכולות סב”ר מתקדמות, הוא ישדרג את מערך ההגנה האווירי שלו וימשיך להתבסס צבאית בכל לבנון. 

נוסף על כך, סביר מאוד להניח כי אם חזבאללה אכן ייסוג מעבר לליטני – מהלך שסיכוייו קלושים עד לא-קיימים – הרי שהוא יוכל לשוב במהרה בחזרה לדרום, וסביר להניח שישראל לא תגיב על כך בשל חוסר-רצונה במלחמה, כפי שקרה בעשורים האחרונים. יתרה מכך, יש יסוד משמעותי להניח כי הכוחות הבין-לאומיים לא יצליחו לכפות על חזבאללה נסיגה צפונה, בין אם בתחילת יישום ההסכם החדש, ובין אם לאחר שחזבאללה ישוב לאזור תקופה קצרה אחרי שנסוג לצפון למראית עין. גם אם עוצמתו הצבאית של חזבאללה תיפגע באופן זה או אחר כתוצאה ממלחמה מוגבלת שתסיג אותו מעבר לליטני, הרי שהוא צפוי לשוב ולהתחזק, וכן לשמר עוצמה צבאית מסוימת, שכן הוא לא יוכרע על ידי ישראל. 

לא לצאת ל”מבצע הרתעה“ 

ישראל חייבת לשנות את התפיסה הביטחונית שלה לא רק בדרום אלא בכל הזירות, לרבות בזירת הצפון ובפרט בלבנון. אסור לה להסתפק בפתרון צבאי או מדיני שיספק הגנה ליישובי הצפון בלבד, ואסור לה להתבסס על שיקולים נאיביים שלפיהם חזבאללה יסכים להתפנות, ואם יסכים לא ישתלט שוב על האזור דרומית לליטני. 

ישראל גם לא צריכה להסתפק בהחלטה חדשה במועצת הביטחון של האו”ם (ודאי שלא על בסיס ההחלטה הקודמת 1701) שלא תספק עבורה ביטחון, כפי שהוכח בעשורים האחרונים. ביטחון מדינת ישראל לא צריך להתבסס על כוחות זרים, ודאי שלא על כוחות לשמירת שלום שאין להם כמעט שום סמכות או יכולת להתמודד נגד איום חזבאללה והתעצמותו. 

על ישראל לעבור מאסטרטגיה של הרתעה לאסטרטגיה של הכרעה. הפעלת העוצמה הצבאית של ישראל לא צריכה להיעשות במסגרת “מבצע הרתעה” בסגנון מלחמת לבנון השנייה, אלא במסגרת מלחמה רחבה וכוללת שמטרתה להכריע את חזבאללה. משכך, עליה להכין את הציבור הישראלי למלחמה רחבה בלבנון שתשמיד את ארגון חזבאללה, כולל כיבוש כל דרום לבנון והחרבת ביירות וערים מרכזיות נוספות בלבנון. 

במקרה כזה, סביר שהממשל האמריקני לא יגביל את פעילותה של ישראל למלחמה כוללת, משום שישראל הסכימה להבליג על התקפות חזבאללה ולא יזמה מלחמה נגד לבנון לאחר השבעה באוקטובר – לאור דרישת ממשל ביידן. חלק מההסכמה הישראלית לא לפתוח עד עתה במלחמה בלבנון כולל את מרכיב הלגיטימציה האמריקנית למלחמה אם חזבאללה לא ייסוג מעבר לנהר הליטני במסגרת מאמצים מדיניים. בסופו של דבר, ישראל צריכה לקחת בידיה את האחריות לגורלה, ולא לסמוך על מדינות וגורמים זרים שיעשו עבורה את העבודה. רק הכרעת חזבאללה והשמדת תשתיותיו בכל רחבי לבנון, כולל הרס מוחלט של ערי לבנון, תוביל ליצירת מציאות ביטחונית טובה יותר עבור כלל מדינת ישראל, ותוביל לשקט וליציבות עשורים קדימה.

ד”ר עומר דוסטרי הוא מומחה לאסטרטגיה ולביטחון לאומי, חוקר ב”מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון” ובתנועת “הביטחוניסטים”. הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה. 

הפוסט דעה: אסור לישראל להסתפק בדחיקת חזבאללה מעבר לנהר הליטני  הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

האם ארה”ב תומכת בישראל? תלוי 

בתואר הראשון שלי למדתי היסטוריה של ארה“ב ומדעי המדינה, מתוך ידיעה שכדי להבין לעומק את מצבה של ישראל במזרח התיכון, אין ברירה אלא להבין גם את ההשפעה של ארה“ב בזירה הבין-לאומית. נתחיל מהסוף – הקשר של ישראל עם ארה”ב הוא קשר אסטרטגי עמוק, והיא ללא ספק השותפה הכי חשובה שלנו. אבל זה לא תמיד היה ככה. 

בנובמבר 1947, אחרי שממדי הרצח והזוועות שהתרחשו בשואה כבר התבררו והצעת החלוקה של ארץ ישראל לשתי מדינות הובאה להצבעה באו”ם, התלבטה ההנהגה האמריקאית אם לתמוך בקיומה של מדינה יהודית בין הירדן והים. ההמלצה של מחלקת המדינה ושל הפנטגון הייתה לא לתמוך בהקמת ישראל, כיוון שהמדינות הערביות חזקות ועשירות, ותמיכה כזו עלולה לפגוע ביחסים איתן.  

בהצבעה באו”ם ארה”ב הצביעה אומנם בעד תוכנית החלוקה, בין השאר בשל לחץ של יהודי ארה”ב, אך בסיום מלחמת השחרור התחילו האמריקאים להפעיל לחץ על מדינת ישראל הצעירה לסגת מהנגב ומהגליל. באקט מנהיגותי אמיץ סירב בןיגוריון לסגת, החלטה שהביאה על ישראל אמברגו נשק אמריקאי. 

אז מתי התקרבה ארה”ב לישראל? 

הנפט הסוני, הטכנולוגיה האיראנית 

יש דבר שחשוב להבין בקשר למדיניות האמריקאית: בתור מדינה דמוקרטית, מה שהכי מטריד את המנהיגים האמריקאים זה הבחירות הבאות. לכן, הפוליטיקה הפנים אמריקאית היא הדבר שמוביל את קבלת ההחלטות שלהם בכל תחום, וכך גם לגבי יחסי החוץ. בזירה הבין-לאומית אפשר לזהות את המגמה הזו במשיכה האמריקאית למדינות חזקות ועשירות. ערכים דמוקרטיים משותפים הם לא המאפיינים הבלעדיים לשותפות עם ארה”ב, ורכיב משמעותי במשוואה הוא היכולת של השותפות לתרום לאינטרסים אמריקאיים. 

בואו נבחן בקצרה את היחסים של ארה“ב עם סעודיה ואיראן. המעצמה הסונית והמדינה השיעית הגדולה אינן רחוקות זו מזו מבחינה גיאוגרפית – למעשה, רק המפרץ הפרסי מפריד ביניהן. עם זאת, הן אויבות מושבעות. לא פחות מישראל, גם סעודיה מתנגדת לאיראן ורואה בה אויב נחרץ. בתוך היריבות הזו מתנהלת ארה”ב. 

מאז המהפכה האסלאמית באיראן בשנות ה-70 של המאה הקודמת, איראן הפכה את ארה“ב לאויבת שלה, משום שהייתה ביחסים חמים עם המנהיגות החילונית שקדמה למהפכה, וקידמה את המודרניזציה של איראן. במשך 40 שנה, הייתה ארה”ב בידידות עם סעודיה, מנהיגת העולם הסוני, אשר שלטה באותה תקופה בשוק האנרגיה באמצעות מאגרים עצומים של נפט. 

עם זאת, בתקופת הנשיאות של אובמה התחולל תהליך היסטורי: ארה”ב השיגה עצמאות אנרגטית, באמצעות טכנולוגיה של הפקת נפט מפצלי שמן – סלע משקע שבו ארה”ב עשירה. טכנולוגיה זו לא רק פוטרת את ארה”ב מהצורך לקנות נפט, אלא אף מאפשרת לה לייצא אותו למדינות נוספות.  

אובמה מזהה בעקבות זאת שני דברים: ראשית, הוא כבר לא כל כך צריך את סעודיה, שהפכה מבעלת ברית אסטרטגית למתחרה; ושנית, איראן מוכיחה את עצמה מבחינה טכנולוגית ומתעצמת מבחינה צבאית. התוצאה מוכרת לכולנו כהסכם הגרעין, שסיכן גם את האינטרס הישראלי. 

עם ערכים משותפים לא הולכים למכולת 

למרות כל מה שאנחנו אוהבים לחשוב, גם מערכת היחסים של ארה”ב עם ישראל מבוססת על אינטרסים. כמובן, יש חשיבות רבה לערכים המשותפים שאנחנו חולקים עם ארה”ב ולבחירה שלנו להשתייך למדינות הדמוקרטיות. עם זאת, שיקול מכריע בהחלטות מדיניות הוא האינטרס של המדינה או המעצמה, מעבר לערכים משותפים. לכן, השותפות עם האמריקאים תלויה בעוצמתה של ישראל, לא פחות מאשר בערכיה. כך, למשל, ההתקרבות הגדולה של ארה”ב לישראל אירעה לאחר מפגן העוצמה של מלחמת ששת הימים, ומאז התחממו היחסים לכדי ידידות, ככל שישראל התחזקה מבחינה מדעית, טכנולוגית וביטחונית. 

גם אינטרסים, כמו ערכים, מתחלקים לכאלה שמזוהים עם נשיא או ממשל ספציפיים, לעומת אינטרסים ארוכי טווח. לכן, כאשר מדינת ישראל באה לבחון את יחסיה עם ארה”ב, היא צריכה להתמקד באינטרסים ארוכי הטווח, ולאו דווקא באינטרס של נשיא ספציפי בעת ספציפית. שניים מהאינטרסים ארוכי הטווח של ארה”ב בישראל באו לידי ביטוי בביקור האחרון של ביידן בארץ. נוסף להבטחה לגבות את ישראל במלחמה, ביידן עסק בשני נושאים.  

ראשית, מדע וטכנולוגיה. ארה”ב מתמודדת עם תחרות קשה מהמזרח. הודו, סין, רוסיה ואפילו איראן מאתגרות אותה בתחומים כמו בינה מלאכותית, מחשבי קוונטים, טכנולוגיית טילים היפר-סוניים וטכנולוגיות לייזר. היכולת של ארה”ב לשמר את התחרותיות מול המזרח נשענת במידה רבה על שיתוף הפעולה המדעי–טכנולוגי–צבאי עם ישראל. היצירתיות הישראלית, היוזמה, התעוזה והיכולת לנסות את הטכנולוגיות גם בשדה הקרב הופכות את ישראל לשותפה מושלמת לפיתוח, ובכך מהוות את הבסיס לשיתוף הפעולה העמוק בין המדינות. 

הנושא השני שביידן התעסק בו הוא כלכלה ומסחר. במהלך הביקור ערך ביידן שיחת וידיאו עם נציגים מהודו ומאיחוד האמירויות, על פתיחת נתיב חדש לסחר גלובלי, מהודו לאיחוד האמירויות, ומשם דרך הקרקע לסעודיה ולישראל. כך, במקום לעבור בים האדום ולהיות חשוף לאיומים מתימן ומאפריקה, יעבור הסחר העולמי בנתיב קרקעי עד הים התיכון. החזון הזה, שתלוי בנורמליזציה עם סעודיה, יהפוך את ישראל למקום שמרכז אליו את כל הסחר העולמי. 

ציונות היא עצמאות מקסימלית 

עם זאת, דבר נוסף קרה ככל שהתקרבנו לארה”ב – הפכנו לשאננים. התרגלנו לחשוב שהתמיכה האמריקאית בישראל מבוססת על ערכים משותפים, ולכן לא נתונה לדינמיות של האינטרסים הבין-לאומיים. 

לאורך השנים התמכרנו לסיוע האמריקאי ופיתחנו בו תלות. כיום, אין פרויקט צבאי ישראלי שאין בו מעורבות אמריקאית, אשר לצד המימון שהיא נותנת, גובה מאיתנו מחירים ביכולת ההפצה של המערכות שפיתחנו. אנחנו רואים היום תלות לא מוצדקת בארה”ב גם בחימושים שאנחנו משתמשים בהם. לכאורה, אין שום סיבה שישראל לא תוכל לייצר את החימושים שלה בעצמה, אבל התרגלנו לקבל אותם מארה”ב.  

חשוב להבין, שגם מבחינה כלכלית ההיקפים של הסיוע האמריקאי לא מצדיקים את התלות שפיתחנו בו. אם הייתה המדינה משקיעה בעצמה את הכספים האלה בתעשייה שלה, ההשקעה הייתה חוזרת, ואולי אף מייצרת רווחים. כיום, גם גורמים אוהבי ישראל בארה”ב מרימים גבה לנוכח הסיוע שאנחנו מקבלים. בתור מדינה מפותחת בעלת כלכלה יציבה – אנחנו מסוגלים – וצריכים – להיות עצמאיים. 

העצמאות הכלכלית והביטחונית שלנו היא ערך יסוד בציונות. מדינת ישראל קמה כדי שהעם היהודי יוכל להגן על עצמו בכוחות עצמו. ההבטחה הזו היא הבסיס של החזון הציוני ושל ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל. לשם כך, אנחנו צריכים להיגמל מהסיוע האמריקאי ולוודא שאנחנו מסוגלים לשמור על עצמנו באמצעות הטכנולוגיות שלנו, מבלי צורך באישור של גורמים זרים. 

עם זאת, תהליך העצמאות של ישראל לא יחזק רק אותנו, אלא, באופן אולי פרדוקסלי, גם את מערכת היחסים שלנו עם ארה”ב. כאמור, האמריקאים נמשכים לעוצמה. כדי להמשיך לעניין אותם, ולהבטיח את המשך הידידות הזו גם דורות קדימה, אסור לנו לאבד את העוצמה שלנו, שאפשרה לנו לפני 56 שנים, למרות אמברגו אמריקאי, לנצח שלושה צבאות ערביים בשישה ימים בלבד. 

ארה”ב לא צריכה עוד מדינה לדאוג לה, אלא שותפה לדרך, וישראל יכולה וצריכה להיות השותפה הזו. כדי להפוך את החברות עם ארה”ב ליציבה יותר, על ישראל להמשיך להתעצם, להתבסס כעצמאית במגוון תחומים, ולהוכיח את עצמה לאמריקאים. רק באמצעות אינטרסים משותפים ארוכי טווח, הקשר של ישראל וארה”ב ישרוד גם חילוקי דעות שנכונו לנו בהמשך. 

הפוסט יחסי ארה”ב וישראל: אהבה שתלויה בדבר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

סיוע הומניטרי מצד מדינות וארגונים בינלאומיים הוא חיוני להקלת מצוקת האוכלוסייה באזורי מלחמה ואסון. אלה הנרתמים להגשתו ומממנים אותו ראויים בדרך כלל להערכה. עם זאת, ניסיון העבר מלמד כי לעיתים תכופות ארגוני הסיוע אינם יכולים וגם לא תמיד מתאמצים מספיק כדי למנוע את ניצול הסיוע לחיזוק הארגונים החמושים, שמעשיהם יצרו את האסון שממנו סובלת האוכלוסייה שהם מתיימרים לייצג. כך היו פני הדברים למשל ברואנדה, בסודן, ביוגוסלביה, בסרי לנקה ובאינדונזיה. השתלטות חמאס על הסיוע ההומניטרי הנכנס לרצועה הייתה, אם כן, צפויה. על ישראל לבחון, יחד עם ארה”ב וגורמי הסיוע, דרכים שימתנו את ההשפעות השליליות של הכנסת הסיוע ויבטיחו שהוא אכן מנוצל לייעודו המקורי – הקלת המצוקות של האזרחים. בהיעדר דרכי פעולה כאלה יש להעלות שוב על סדר היום את ההצעה להעביר את הנזקקים באופן זמני לסיני. 

מי נותן סיוע הומניטרי ועל בסיס אילו עקרונות? 

מדינות וארגונים לא מדינתיים מזרימים סיוע הומניטרי משמעותי בייחוד בעת מלחמה ואסון. חלק מהארגונים מוכרים יותר – כמו הצלב האדום, ארגון הבריאות העולמי, אוקספם ורופאים ללא גבולות – ואחרים מוכרים פחות. אבל מהי התרומה האמיתית של הסיוע ההומניטרי והאם הוא באמת עוזר? 

הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, שעד היום משמש השראה לארגוני סיוע אחרים, הוקם בשנת 1863 בז’נבה. אחד המייסדים של הארגון והרוח החיה מאחוריו, אנרי דונאן, הגדיר יחד עם נכבדים אחרים את העקרונות שעל פיהם יפעל הארגון, בהם הומניות, חוסר משוא פנים, ניטרליות ועצמאות. האחות המפורסמת פלורנס נייטינגייל הגיבה על עקרונות אלו ואמרה שהם “מגוחכים ביותר ולא יכלו להיוולד אלא במדינה קטנה כמו ז’נבה שלעולם לא תוכל לחוות מלחמה”.1 

יש מחקרים שהראו כי דווקא סיוע חוץ ברמה גבוהה עלול לפגוע ביציבות המדינה הנתרמת ולתרום להתפתחות מלחמת אזרחים. דמט מוסואו מאוניברסיטת מרכז קליפורניה בדק את נתוני ה–OECD מ–147 מדינות לאורך השנים 1961–2008, ומצא כי רמות גבוהות של סיוע זר לפיתוח מגדילות את הסבירות למלחמת אזרחים.2 היטיב להגדיר זאת העיתונאי הפולני קונסטנט גרברט, שסיקר את הסכסוך הבוסני מתחילתו ואמר ביוני 1996: “סיוע הומניטרי הוא פתרון לבעיה שנוצרה על ידי סיוע הומניטרי“.3 הסיבה הפשוטה לתופעה הזו היא שהזרמת הכסף למדינה הופכת את המדינה לפרס ששווה להילחם עליו, והשלטון מקנה גישה ישירה לכספים הנכנסים אליה כתרומות.

יצאו מתוך מחנות הסיוע להמשיך ברצח העם

למעשה, הסיוע ההומניטרי מתדלק אזורי עימות ומספק לכוחות הלוחמים אורך נשימה על מנת להמשיך ולפעול. במשבר רצח העם ברואנדה בשנת 1994, שבו טבחו בני ההוטו בבני הטוטסי, תושבי מחנות הסיוע ההומניטריים שהוקמו בגומה שבזאיר (כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו) היו דווקא בני ההוטו. הם הגיעו לשם משום שמצב המחנות היה טוב מהרבה מזה של המדינה המדממת שלהם. הם גם הביאו לשם רכוש שגזלו ממשפחות הטוטסי שזה עתה רצחו, והיו מהם שחזרו לרואנדה כמה פעמים כדי לגנוב רכוש נוסף. המחנות שימשו עבור הרוצחים מקלט מפני צבא הטוטסי שנמנע מלעבור את הגבול. באמצעות המחנות שהקימו, ארגוני הסיוע עזרו לבני ההוטו לבצע נסיגה טקטית לצורך התרעננות וארגון מחדש, וגם ממשלת ההוטו גלתה לשם מפחד כוחות טוטסי חמושים שפלשו לרואנדה כדי לעזור לאחיהם. מנהיגי ההוטו שלטו במחנות וחילקו אותם למחוזות ולגזרות ואף גבו מתושבי המחנות “מס מלחמה” מיוחד ששימש אותם לתחזק את המשך ניסיונות השמדת הטוטסי שנשארו ברואנדה. מדי לילה יצאו כוחות ההוטו שבעים, מחוסנים ובריאים למסע “ציד טוטסי” כשהם לא בוחלים ברצח אנשי טוטסי גם בזאיר עצמה. 

על פי הערכות של כמה מארגוני סיוע בינלאומיים, המיליציות החמושות בגומה גנבו כ-60% מכל המצרכים שחולקו לפליטים. את חלקם הם פשוט מכרו הלאה לפליטים שבמחנות. השתיקה של אנשי האו”ם בנושא נבעה מהחשש שהפרסום יביא לירידה בתרומות. שכירת שירותי אבטחה הביאה, באופן טבעי, רק לעליית מפלס האלימות. במקרה קיצוני אחד אנשי ההוטו רצחו את אנשי האבטחה ולמוחרת תפסו את מקומם ואף קיבלו משכורת, נוסף לגניבת האספקה שעכשיו נעשתה קלה יותר. 

מנהיגי ההוטו, שהמשיכו לרכוש נשק ותחמושת, שילמו עליהם לעיתים באמצעות סחר חליפין במצרכי סיוע גנובים. בסופו של דבר, לאחר שהסיוע ההומניטרי הגיע לקיצו בסוף 1996, צבא הטוטסי פלש לגומה, סילק את ארגוני הסיוע שעוד נותרו שם ונקם בהוטו כשהוא יורה על המחנה ושורף אותו כליל. למעשה הסיוע ההומניטרי הוא זה שאפשר להוטו להתארגן מחדש ולהתחמש לאחר שהחזית הפטריוטית הרואנדית הגולה (שהייתה מורכבת מבני טוטסי) פלשה לרואנדה כדי לעצור את הטבח. ההוטו המשיכו לטבוח בטוטסי ואלה בתגובה, לאחר סיום מבצע הסיוע, חזרו למחנות כדי לנקום בהוטו.  

כאשר אחד מארגוני הסיוע ניסה לצמצם את האספקה שלו למחנות, לאחר שנוכח שהיא מגיעה לידיים הלא נכונות, ארגוני סיוע מתחרים מיהרו לתפוס את מקומו והגדילו בהתאמה את כמות הסיוע שלהם. כדי להישאר רלוונטיים, חלק מארגוני הסיוע שכרו אנשי הוטו לעבודות שונות ואף שילמו להם בדולרים. כמו שהתבטא אחד מעובדי הסיוע: “איש לא היה שם לב בכלל אם היינו עוזבים. הם היו פשוט ממשיכים בלעדינו”.4 

הסיוע ההומניטרי לרואנדה הביא להתמשכות אירועי הדמים בין ההוטו לטוטסי. אירועי הדמים הגיעו לסופם בפעולת נקם של הטוטסי, שפשטו על המחנות לאחר שתוכנית הסיוע הגיעה לסיומה. הטוטסי גירשו את מעט עובדי הסיוע שנשארו במחנות והרגו בבני ההוטו שהיו שם. נקמת הטוטסי הייתה מגיעה בכל מקרה ואי אפשר היה לעצור אותה, אולם אפשר להניח כי אלמלא הסיוע ההומניטרי, הפעילות הרצחנית של שבט ההוטו הייתה נפסקת הרבה יותר מוקדם. 

סביר להניח שבני הוטו לא מעטים היו נופלים תחת בני הטוטסי, אבל בל נשכח כי היו אלה בני ההוטו שטבחו בטוטסי, והאחרונים באו להגן על עצמם מפני הרוצחים. כך שבסופו של דבר היינו מונעים מהצד הטובח לקבל סיוע על מנת להמשיך במלאכה. 

לוחמים מוכרים לתושבים שקי סיוע

הסיוע ההומניטרי איפשר את המשך הלחימה גם בדרום סודן.5 המיליציות תקפו כפרים לאחר קבלת הסיוע ולקחו את המזון לעצמם. הממשלה שקיבלה את היכולת לנתב הצנחות של אספקה כרצונה יכלה להודיע כי אין צורך בהצנחת סיוע לכפר מסוים, ולמעשה לדון את תושביו לרעב.  

באינדונזיה, לאחר אסון הצונאמי במחוז אצ’ה, החיילים האינדונזים נטלו לעצמם 30% מהסיוע שהגיע לאזור. את שקי האורז מכרו לאחר מכן לתושבים שהיו אמורים לקבל אותם כתרומה. גם ביוגוסלביה לשעבר, הכוחות המזוינים הסרבים נטלו לעצמם 30% מסך ערך הסיוע. שיירות סיוע עוכבו במחסומים וחיילי המיליציות השונות נטלו לעצמם אספקה מן המשאיות האלה.6 בכל מוקד סכסוך, למרות שהרעב משפיע על כלל האוכלוסייה, כמות האזרחים שמתו מרעב עולה בהרבה על כמות החיילים. הלוחמים הם תמיד האחרונים למות מרעב.  

לא מדובר רק במוצרי מזון, כמובן. בקאבול המופגזת שאחרי כניסת האמריקאים ב–2004, כאשר הגיעו למקום למעלה מ–1,000 ארגוני סיוע לא ממשלתיים, מחירי השכירות ליד מרכזי הסיוע עלו מאוד והגיעו ליותר מ–5,000 דולר עבור דירה קטנה ומוזנחת. רוב הבתים היו שייכים למעשה למפקדי טאליבן שחיו בפקיסטן השכנה והשתמשו בכסף למימון אימוני מיליציות.7 

מי מחלק ג’ובים לשיקום אזורי האסון

גם לאחר שוך הקרבות, כאשר קבלנים מתחילים לזרום למקום יחד עם תקציבי שיקום גדולים, חלק מהארגונים הלוחמים, שעדין מחזיקים בעמדות השפעה במדינה המשתקמת, מנצלים את הזמן שבין סיום המלחמה וחתימת ההסכמים לבין תחילת העבודות בפועל, וממהרים למנות קרובי משפחה ומקורבים אחרים לתפקידי מפתח במנהלות השיקום השונות. כך, בבוא הזמן הם ייהנו מהכנסות ניכרות מתוך מפעלי השיקום – בין אם על ידי אספקת פועלים, שירותים, אישורים וכדומה ובין אם על ידי שליטה בהזרמת הכספים והמשאבים. כספים אלה יועברו מיידית למנגנון הארגון וישמשו על מנת לשקם את הארגון ולהכין אותו לסבב הלחימה הבא. בצפון סרי לנקה שלאחר הצונאמי, ארגון הנמרים הטמיליים נהנה מהכנסה שוטפת באמצעות פרויקטי הבנייה השונים שניהל ארגון הסיוע הנוצרי קריטאס (שבימים אלו פעיל בדרום רצועת עזה ובאתר שלו יש סיקור נרחב להרס בעזה, בעוד הפוגרום בעוטף עזה מתואר רק כ”מתקפה חסרת תקדים על ישראל”). 

עובדי חמאס בתוך אונר”א מנתבים את הכספים לאן שירצו

אם נביט אל אזורנו, יותר מ–60% מההכנסות של הרשות הפלסטינית מגיעים מתרומות חיצוניות של האו״ם, האיחוד האירופי, הבנק העולמי, ארה״ב ומדינות אחרות.8 תרומות אלו מאפשרות לרשות לממן טרור, בין אם ישירות ובין על ידי הסתה בבתי הספר, תשלום קצבאות ומענקים למחבלים שביצעו פיגועים ותמיכה במשפחותיהם. רבות דובר על הכסף הקטארי שהגיע לרצועת עזה תחת ההגדרה “סיוע הומניטרי” ושימש את החמאס להמשך בניית היכולות הצבאיות שלו. הבטון שהגיע לרצועת עזה בכל פעם לאחר עימות צבאי עם ישראל כדי לשמש לבנייה ולשיקום ההריסות שימש בפועל לביטון מנהרות התקיפה של החמאס, ולבניית בונקרים תת קרקעיים ותשתיות לחימה נוספות.  

חוץ מתרומות אלו, קיימת גם סוכנות הסעד של האו״ם לפליטים פלסטינים: אונר״א. בשנים 2017 ו–2018 היו לאונר״א הכנסות של למעלה ממיליארד דולר רק ממדינות תורמות, לא כולל הכנסות מהאו״ם.9 לאחר משבר הקורונה שגרר ירידה בתרומות, חזרו התרומות להיקף הקודם וגם בשנתיים האחרונות הן עמדו על כמיליארד ורבע דולר לשנה.10 רבות דובר על הארגון הזה. נציין שמתוך כ–30,000 עובדים שאמורים לטפל בכ–5.5 מיליון פליטים על פי הגדרתם, רק כמה מאות הם עובדים בינלאומיים, וכל השאר הם עובדים מקומיים ובהם פליטים רבים ופעילי חמאס. הודה בכך גם מזכ”ל אונר”א לשעבר, פיטר הנסן.11 מצב כזה לא רק פוגע בעקרונות הניטרליות וחוסר משוא הפנים – פעילי החמאס שבתוך הארגון יכולים לנתב את הכסף הרב שזורם לארגון לכל מקום שירצו.  

הכספים הזורמים לרצועת עזה מדרבנים ארגונים חמושים להילחם עליהם. הכספים הללו מתחזקים את אותם ארגונים ואת הסכסוך כולו וגורמים להמשך הלחימה מול ישראל ובין הארגונים עצמם. כפי שעולה מדבריה של פלורנס נייטינגייל, אי אפשר למצוא ניטרליות וחוסר משוא פנים באזורי קרבות, וההיסטוריה הקרובה מראה לנו שכל עזרה הומניטרית שתיכנס לרצועת עזה תשמש את החמאס להמשך הפעילות הצבאית הרצחנית שלו ולא בהכרח תצליח להביא מזור לאוכלוסייה האזרחית. 

הסיוע ההומניטרי לעזה במלחמת “חרבות ברזל” 

באחת מתמונות הזוועה שהגיעה מרצועת עזה, אפשר לראות חטוף ישראלי בידי החמאס ולידו שקי אורז שהגיעו כסיוע הומניטרי מיפן, ומצאו את דרכם בידי חמאס. חמאס מחליט איזה ציוד רפואי הוא יעביר לשימושו ואיזה הוא יאפשר להעביר לבתי החולים. כך גם בכל הנוגע לרזרבות הדלק ברצועה.12 לפי דובר בית החולים שיפא בעזה, שום סיוע המוניטרי מתוך 20 משאיות שנכנסו לרצועה דרך מעבר רפיח, שכלל תרופות וקמח, לא הגיע לבתי החולים.13 בטוויטר של “כאן חדשות” פורסם סרטון שבו פעילי חמאס משתלטים באלימות על משאית סיוע, ולוקחים לעצמם את תכולת המשאית לאחר שהכו את התושבים שביקשו לקחת לעצמם מזון.14 ברשתות החברתיות פורסם גם סרטון שבו נראים אנשי חמאס פותחים דוכנים שבהם הם מוכרים את חבילות הסיוע שגנבו במחיר מופקע. 

 הרצון לבוא לעזרת האזרחים הוא מובן וראוי להערכה, אולם בהיעדר יכולת למנוע מארגוני הטרור להשתלט על הסיוע ולנצל אותו לצורכיהם, דווקא עצירת הסיוע והעברה זמנית של הנזקקים לסיני (לא כל שכן אי הסכמה על הפסקת אש) יתרמו לסיום הלחימה, ובכך יביאו גם להקטנת מספר הקורבנות. לעומת זאת, המשך הכנסת הסיוע במתכונת הנוכחית יביא באופן אבסורדי רק להמשך הלחימה, הארכת הסבל של האוכלוסייה האזרחית וקורבנות נוספים. 

אסף ישי הוא בעל תואר ראשון בהיסטוריה ותואר שני בלימודי צבא וביטחון. 

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.  

הפוסט דעה: למי מסייעים ארגוני הסיוע?  הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

האינטרס של חמאס הוא להמשיך לשחרר חטופים בקצב נמוך. כך, חמאס ירוויח ימים ושעות למנוחה והתארגנות מחדש כמו גם לתכנון מהלכים צבאיים נגד כוחות צה”ל בשטח עזה. נוסף על כך, חמאס מקווים כי אם ימשכו זמן, לבסוף ישראל לא תוכל לעמוד בלחצים הבין-לאומיים שיופעלו עליה, והמלחמה תיעצר בהפסקת אש, מה שיאפשר לו לשרוד. 

לכן, אם ישראל מעוניינת בעסקת חטופים נוספת, עליה להצהיר כי כל עסקה חדשה לשחרור חטופים חייבת להיעשות במהלך המלחמה בלבד, וכי הלחימה לא תופסק יותר, להוציא מספר שעות בודדות בלבד ביום ביצוע העסקה בפועל. הצהרה ישראלית נחושה כזו, בתוספת להמשך העמקת התמרון הקרקעי בעזה, לא ישאירו לחמאס יותר מדי ברירות, אלא להסכים בסופו של דבר לעסקה שתוביל גם לכמה שעות בודדות של הפוגה בלחימה לצורך נשימה והמשך קבלת סיוע הומניטרי. 

ישראל חייבת להעלות הילוך

בכל הנוגע להמשך המלחמה, יש לבצע התאמות לקראת המשך הלחימה לאחר סיום ההפוגה. התגברות הלחצים הבינלאומיים, המשך תמונות ההרס מרצועת עזה, בוא החורף והמשך התקיפות מלבנון מחייבים את ישראל להעלות הילוך בלחימה. אם עד כה ישראל פעלה – בצדק – באופן איטי, מבוקר, זהיר ושיטתי, הרי שהתנאים הקיימים מחייבים תמרון זריז, יעיל וקטלני יותר. 

כחודשיים מתחילת התמרון הקרקעי בעזה, ולאחר כיבוש חלקים נרחבים בצפון הרצועה ומעל 7,000 מחבלים הרוגים, נראה כי יכולותיו של חמאס נפגעו במידה לא מבוטלת, בעיקר בכושר שיגורי הרקטות מאזור צפון הרצועה. אולם, עסקת שחרור החטופים מעידה כי חמאס עדיין שולט בשטח במידה מסוימת, ויכולות הפיקוד והשליטה שלו לא נהרסו כליל. עובדה היא כי בתקופת הפסקת האש לא שוגרה אפילו רקטה אחת לעבר ישראל, ולא נורה טיל נ”ט אחד לעבר הכוחות הנמצאים בעזה. אם ניקח בחשבון שצה”ל טרם השלים את הכיבוש המלא של צפון הרצועה, וטרם טיפל במרכז הרצועה והשלים את הפעולה בדרום, נסיק כי מצפה לישראל לחימה קרקעית של חודשיים נוספים לפחות. 

השלמת כיבוש חאן יונס וחיסול הנהגת חמאס הבכירה ישליכו באופן מיידי וממשי על כלל האזורים הנותרים בעזה, ויקלו את הלחימה עבור צה”ל. ברגע שהנהגת ארגון הטרור תחוסל, יהיו לכך משמעויות בפן הפסיכולוגי והמנטלי על שרשרת הפיקוד הזוטרה יותר, לא כל שכן על מחבלי השטח הזוטרים. מציאות זו תסייע לישראל לקצר באופן משמעותי את המלחמה. 

במקביל, ישראל חייבת לדאוג כבר מעתה כי תושבי עזה שעברו לדרום, וכן התושבים המקוריים של דרום הרצועה, יועתקו למקום אחר. מכיוון שהאינטרס הישראלי הוא שהעזתים המפונים לא יחזרו לביתם בצפון או בדרום, ומכיוון שרצועת עזה הינה מקום צפוף והלחימה בה רק תלך ותתרחב, הרי שישראל חייבת לשכנע את הממשל האמריקני, תוך שיתוף פעולה עם קטאר, סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, על מעבר של פליטים עזתים לסיני, גם אם באופן זמני. הואיל ומצרים מתנגדת מראש למהלך, יש לדאוג להבטיח לה חבילה כלכלית ואולי אף ביטחונית שתרצה את הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי. לחלופין, אפשר לנסות להגיע להבנות עם מדינות אחרות שיקלטו את הפליטים באמצעות ספינות דרך הים. 

ד”ר עומר דוסטרי הוא מומחה לאסטרטגיה ולביטחון לאומי, חוקר ב”מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון” ובתנועת “הביטחוניסטים”. הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה. 

הפוסט דעה: לא לחזור למתכונת הקודמת של עסקת החטופים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

30 שנה, לך תזכור

לפני 30 שנה קרסה ברית המועצות, חומת ברלין נפלה, גרמניה אוחדה, והמערב ניצח. כך נולדה לה התיאוריה המערבית של “קץ ההיסטוריה” שאותה הגה פרנסיס פוקויאמה. תיאוריה זה גורסת כי עם סיום המלחמה הקרה לא יהיו יותר מלחמות וסכסוכים, והדמוקרטיה הליברלית תתפשט לכל העולם. לא יהיה יותר צורך בגבולות, ולא יהיו לאומים שונים. אין צורך להילחם ואפשר לסגור הכול בהסכם כזה או אחר.  

מאז, הפכנו לכפר גלובלי קטן. האינטרנט התפתח והגיע לכל בית, ותרבות המערב חדרה לכל פינה בעולם. דפוס החשיבה הוא שברגע שכולנו נהיה מחוברים לאינטרנט ונוכל לנוע ממקום למקום עם ערכים משותפים – לא יהיה עוד צורך להילחם. 

מלחמה OUT, שקט IN

ברוח זו של תיאוריית “קץ ההיסטוריה” הגו את הסכמי אוסלו. ישראל רצתה להפסיק להילחם בפלסטינים, ומנהיגים היו מוכנים לתת הרבה תמורת שקט. זוהי רוח המערב: מלחמה OUT, שקט IN. אך גישה זו, שאותה הובילה ארצות הברית, נחלה כישלון בסכסוך הישראלי–פלסטיני. מדוע? מכיוון שהסכסוך הישראלי–פלסטיני שונה מיסודו ומבוסס על שורשיות, כשהצדקת צד אחד מבטלת את הצד השני.  

ישראל נכנסה לתהליך של הסכמים עם הפלסטינים מבלי שאף אחד מן הצד הפלסטיני הסכים להכיר בישראל. הן גורמים ברשות הפלסטינית והן החמאס המשיכו בביצוע פיגועי טרור קשים בשנות ה-90, ולאחר מכן באה הסלמה באינתיפאדה השנייה בתחילת שנות ה-2000 – ועם זאת המשכנו במדיניות של הכלה, ביצענו את ההתנתקות, חילקנו שטחים, ודבר לא השתנה.  

הכשל המחשבתי המערבי לא השכיל להבין את המשמעות של השתלטות חמאס על רצועת עזה ב-2007. ישראל וקברניטיה לא הבינו כי צמח להם מתחת לאף גורם עוין ואכזרי שמתחזק מיום ליום.  

למרות היות חמאס ארגון אסלאמי-ג’האדיסטי רצחני, אין שוני גדול בינו לבין הרשות הפלסטינית. ההבדל הוא שהרשות הפלסטינית בחרה בדרכים אחרות להיאבק בישראל: היא בחרה להשתמש בקהילה הבינלאומית כדי לחסל את הלגיטימציה של ישראל בעולם.  

ישראל חשבה שיש פרטנר בצד השני, ובמקום זאת ערפאת ואנשיו המשיכו להוציא לפועל פיגועים גם לאחר הסכמי אוסלו. מבחינת הגישה המערבית אין בזה היגיון. הסיבה לכך היא שחוקי המזרח התיכון פועלים לפי לוגיקה השונה בתכלית מן הלוגיקה המערבית.  

מהו “שלום” במזרח התיכון? 

הערך הכי חשוב במערב הוא שלום, אחווה בין עמים. במזרח התיכון, מנגד, אין תפיסה כזאת של “שלום”: שלום הוא זמני. במערב, משמעות ה”שלום” היא שאפשר להפסיק להילחם, ליצור שיתוף פעולה, אבל התפיסה המנחה במזרח התיכון היא התפיסה השבטית: תמיד להיות מוכן לקרב מול השבט האחר.  

במאי 1994, במהלך ביקור בדרום אפריקה, נשא יאסר ערפאת נאום במסגד ביוהנסבורג, שבו השווה את הסכם אוסלו ל”הסכם חודיבייה”, הסכם הפסקת אש שחתם הנביא מחמד עם שבט קורייש, בני העיר מכה שלא הסכימו לקבל את דת האסלאם. מחמד סיכם עם בני מכה על הפסקת אש לחמש שנים. אולם, לאחר שנתיים, כשהוא וצבאו התחזקו והתעצמו, הוא תקף את בני מכה ושחט את כל יושבי העיר. זוהי מהות הג’האד. על פי עקרונות הג’האד, כשאתה חלש אתה ממתין בסבלנות, ומתחזק. רק כשאתה חזק, אתה תוקף.  

לכן, טעות לחשוב כי הפלסטינים הפסיקו את הג’האד נגד ישראל והמערב. ערפאת ואש”ף חתמו על הסכם אוסלו כי באותה תקופה אש”ף היה גוף חלש: הוא גורש מכווית ומתוניסיה, וחמאס לא היה חזק דיו ברצועת עזה. לאש”ף היה אינטרס לקום מעמדתו החלשה, והסכם אוסלו היה הזדמנות להתחזק ולהתחמש. לישראל, מנגד, היה אינטרס למגר את הסלמת האינתיפאדה וליצור שקט. אך כוונתם של ערפאת ואש”ף לא הייתה שלום תמידי, אמיתי, אלא שלום זמני בלבד. ברגע שגורמי אש”ף חשו כי התחזקו, קיבלו נשק ולגיטימציה – הם המשיכו בביצוע פיגועים.  

השקט לפני הסערה

המזרח התיכון התנהל בתרבות שבטית במשך אלפי שנים, כשאין במרחב הזה ולו שבט אחד שנתן לשבט אחר סיוע כלשהו בחינם. באזור זה מי שנותן דבר מה בחינם נחשב כחלש. בעיני המערב, זה נתפס כעוצמה: הצד החזק, בעל השפע, עליו לתת. במזרח התיכון זה הפוך; זו לא עוצמה, זו חולשה.  

הגישה המערבית מנסה להבדיל בין החמאס לרשות הפלסטינית, אך זוהי גישה שגויה, שמתאפיינת באותו כשל מחשבתי שגם צה”ל לקה בו. מי שמאפשרים הכנסת כסף וסחורות לרצועת עזה, כל אותם אמצעים ישמשו נגדם. דוגמה לכך היא השימוש של מחבלי כוח הנוח’בה ברחפנים במתקפה המזעזעת ב-7 באוקטובר. הרחפנים הללו הגיעו במשלוחים לרצועת עזה, כביכול לשימוש פנאי לילדים וצעירים. 

הרוח השבטית מושרשת באג’נדה הפלסטינית: השלום הוא זמני, יש להיות מוכנים לתקוף. במסגרת הסכם אוסלו, ישראל הושיטה ידה לשלום, בעוד הצד הפלסטיני אגר נשק ליום פקודה. זוהי מהות כישלון הגישה המערבית בסכסוך הישראלי–פלסטיני. לכן, אותה תפיסה של “לתת (שטחים/כסף וכד’) תמורת שקט” אינה מתקבלת במזרח התיכון. השקט היחידי במזרח התיכון הוא השקט שלפני הסערה. 

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.  

הפוסט דעה: סימנים של חולשה  הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אונר”א, הארגון הבינלאומי האחראי לסיוע לפליטים הפלסטינים, מנצל באופן שיטתי את טוב הלב והדאגה הכנה של רבים בעולם לזכויות האדם של הפלסטינים, ומעוות במכוון את הנתונים בתחומי אחריותו, כמו מספרי האזרחים והילדים הפצועים וההרוגים. אנשי הארגון מכוונים ללב הקונצנזוס ומכסים זאת במעטה של נתונים “אמפיריים” לכאורה, כדי שבבוא העת יוכלו להגיש כתב אישום נגד ישראל. הם מתארים מציאות שקרית, דרמטית ונוראית שיהיה מאוד קשה להתעלם ממנה, כדי שכל אחד שייתקל בה יזדעזע מייד.  

במקרים רבים, גופי תקשורת גדולים בעולם כמו BBC, CNN, אל ג’זירה ועוד ממהרים להאשים את ישראל בעקבות הפרסומים של אונר”א, מבלי לטרוח לעשות את המוטל עליהם בתור עיתונאים: לעצור לרגע ולבדוק, בדיוק כמו במקרה של הפרסום הכוזב על הפצצת בית החולים בעזה בידי כוחות צה”ל – הפצצה שכידוע נבעה מאש של הג’יהאד האסלאמי. 

האם אפשר בכלל לסמוך על מספרים כלשהם שמפרסם ארגון אונר”א? יצאנו לבדוק על מה בדיוק הארגון מבסס את הנתונים שלו. מהם מקורות המידע שלו, ומיהם אותם “ילדים” ו”אזרחים” שהם מפרסמים כהרוגים? האם הם נותנים את הדעת על כך שיש מחבלים בני נוער בני 15 ו-16, או שהם מוכנסים אוטומטית לקטגוריית ילדים? האם מחבלים הלובשים בגדים אזרחיים נספרים כאזרחים הרוגים? והאם מספר התושבים המתגוררים ביהודה, שומרון ועזה הוא מדויק או מוגזם? 

השורה התחתונה היא שארגון אונר”א מסלף את הנתונים.

ארגון אונר”א הוא גוף טרור תודעתי של חמאס, ורבים מהמועסקים בארגון הם אנשי חמאס. תוכנית הלימודים שלהם עבור התלמידים והסטודנטים בגדה המערבית וברצועת עזה כוללת תכנים אנטישמיים, ומועברת על ידי מורים שפרסמו תכנים נאציים ברשתות החברתיות. אונר”א משתתף באופן פעיל במלחמה לצד חמאס, וזאת ודאי אינה הפעם הראשונה שהוא עושה כן.  

בפרסומיו, אונר”א מגדיר כל פלסטיני הרוג מתחת לגיל 18 כ”ילד”, גם אם הוא מחבל פעיל, נושא נשק, שחוסל. 

בתאריך 7 בנובמבר 2023 פרסם אונר”א באתר שלו שמאז תחילת המלחמה נהרגו בגדה המערבית 147 פלסטינים ומתוכם 44 ילדים. מהפרסומים הללו משתמע כאילו נהרגו ילדים חפים מפשע על ידי אש חסרת הבחנה של צה”ל, והמספר הזה מזעזע את העולם עם טענות שקריות. ה”ילדים” שאונר”א מדווח עליהם כהרוגים ביהודה ושומרון הם למעשה כל פלסטיני מתחת לגיל 18 גם אם הוא מחבל פעיל, גם אם הוא חבר בארגון הטרור “גוב האריות” או כל ארגון טרור אחר, וגם אם ירה אש חיה לעבר אזרחים ישראלים, ניסה לדקור בסכין, יידה בקבוקי תבערה או השליך מטענים. אונר”א מציג למעשה סילוף מושלם של הנתונים כשהוא משתמש בהגדרה בעייתית של “ילד”.  

ומהו אזרח פלסטיני הרוג? איך מבחינים בין מחבל ואזרח כאשר הם בלבוש אזרחי – או במדי צה”ל? האם אונר”א יספר מתישהו לעולם, שהרוב המוחלט של אותם אזרחים חוסלו מכיוון שהיו טרוריסטים? 

אונר”א גם לא יטרח לדווח על אזרחים או ילדים הרוגים שסיכנו את חייהם של כוחות הביטחון הישראליים באופן ישיר, כשמחבלים השתמשו בהם כמגן אנושי תוך כדי ביצוע פעולה חבלנית עוינת וטרוריסטית נגד כוחות צה”ל ויישובים יהודיים, ועוד לא הזכרנו את שיגור הטילים המתמשך מרצועת עזה במהלך 18 השנים האחרונות – מתוך גני ילדים, בתי ספר, מסגדים ובתי חולים. 

אונר”א כותב כי שמונה פלסטינים כולל ילד אחד נרצחו לכאורה על ידי מתיישבים יהודים. האם אירוע כזה היה עובר בשקט במחוזותינו במזרח התיכון? אם זה היה נכון, האם לא היו פורצות מייד מהומות רבתי? והאם בכלל אפשר לסמוך על מספר או נתון כלשהו אשר הוא מפרסם, תמים ככל שיהיה, כמו נתונים דמוגרפיים של מספר האזרחים החיים ברצועת עזה או בגדה המערבית? 

אנחנו בהחלט יודעים על מי אפשר לסמוך בכל הפרסומים הקשורים לאזור: על צה”ל ועל דובר צה”ל, דניאל הגרי, עם הדיווחים היומיים שלו. זאת, גם כאשר מדובר באוכלוסייה הפלסטינית, שעליה אחראים גופים אחרים, משום שהם אינם עושים את עבודתם נאמנה. צה”ל, הידוע בתור הצבא המוסרי בעולם, עושה הכול למען הפצת פרסומים מדויקים, והוכיח שוב ושוב במערכה הזאת את שקרי חמאס ואת השימוש שלו באזרחי רצועת עזה בבתי חולים ובמוסדות ציבור. 

נוסף על כך, צה”ל גם מקפיד לעשות כל פעולה אפשרית, ולעיתים גם בלתי אפשרית, כדי למנוע פגיעה באזרחים פלסטינים. רק לאחרונה סיפרו מפקדי חטיבת גבעתי מתוך רצועת עזה איך מחבלי חמאס שילחו אליהם נשים וילדים עם מטענים, כדי שחמאס יוכלו לפרסם תמונות של נשים וילדים הרוגים שיזעזעו את העולם. אך לוחמי צה”ל נמנעו מהפעולה המצופה, ובצורה מתוחכמת גרמו לאוכלוסייה לעזוב את האזור.  

עוד פורסם כי בכל פעם שצה”ל מבצע נוהל “הקש בגג” כדי לחסל את מחבלי חמאס ברצועת עזה, ממהר חמאס לשלוח אזרחים אל גג הבניין המיועד, וצה”ל נמנע מהפעולה כדי לצמצם פגיעה באזרחים או ב”בלתי מעורבים”. 

השימוש הציני שעושים חמאס וארגוני טרור נוספים באזרחים ובמתקנים אזרחיים, תוך נקיטת שיטות אכזריות שונות ומשונות, ידוע כעת ברחבי העולם, ואנו פועלים בכדי לפרסם את השקרים של החמאס ואנשי הרשות הפלסטינית ולשפר את המצב ההסברתי והתודעתי בעולם. אנחנו נלחמים בטרור ובטרור תודעתי – ואנחנו נלחמים בעזרת כלי הנשק העוצמתי ביותר העומד לרשותנו: האמת. 

השימוש הציני של אונר”א במספרים, ושיתוף הפעולה של הארגון עם אנשי חמאס ברצועת עזה ובגדה המערבית, חייב להיפסק. זאת ועוד: אנשי חמאס הם בעצמם חברים בארגון אונר”א – איפה בעולם קיים ארגון זכויות אדם נוסף שהחברים בו הם טרוריסטים?

אונר”א עושה שימוש ציני במספרים הן ברצועת עזה והן בגדה המערבית, ולכן אי אפשר להסתמך יותר על הנתונים שהארגון מפרסם על אודות הילדים והאזרחים ההרוגים. אלא שצה”ל עצמו לא מפרסם את הנתונים האלו; מאז תחילת המלחמה פרסם צה”ל את מספר העצורים בגדה המערבית, אך לא פרסם פרטים על מחבלים המחוסלים בפעולותיו. האם כדאי שצה”ל יסיק מסקנה הסברתית ויתחיל להציג נתונים שיש בידו על מחבלים מחוסלים, כדי להילחם בטרור התודעתי ובאינתיפאדה המספרית של אונר”א גם במישור הזה? 

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה. 

הפוסט דעה: הטרור התודעתי המחושב של אונר”א הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.